נזר הקודש - חולין רסא

ולהכי אם הדין בשאכל מתנות כהונה פטור מלשלם הנה כן הדין גם באכילת תרומה, והכא מיירי הברייתא בשאכל במזיד ולהכי שפיר מותיב מזה לרב חסדא, אבל אכתי לישני הש"ס דכוונת התורה על שוגג לומר דבאכלן טבלים בשוגג פטור קודם הרמה ולאחר הרמה חייב כדין אוכל תרומה בשוגג. והיינו דבמזיד בלא"ה פטור מטעם מזיק מתנות כהונה או שאכלן דפטור, ורק חידוש התורה דבשוגג ג"כ פטור קודם הרמה

ונראה דע"כ מיירי קודם הרמה מדילפינן מהאי קרא בטבל במיתה בסנהדרין והובא הכא בתוס'

והנה הרמב"ם שכתב אעפ"י שהוא בעון מיתה, ומה בא ללמדנו בזה הכא ולומר שמיתה אינה פוטרת מתשלומין כבר כתב במקום אחר, ועוד מה שייך לומר אעפ"י, שמשמע דרבותא להיות חייב ומ"מ פטור מטעם דאין לכהן זכות קודם הרמה, והלא אדרבה דעון מיתה גורם פטור למ"ד דאמרינן קים ליה בדרבה מיניה בעון מיתה ג"כ ואע"ג דלא קיי"ל כן, אבל עכ"פ רבותא ליכא

לכן נראה דהרמב"ם מפרש דהקרא מיירי גם בשוגג והרבותא לשוגג, והיינו דבאכילת תרומה בשוגג איכא חיוב תשלומין לכפרת עון מיתה, ולולא הקרא הוי אמינא דגם באוכל טבל יש חיוב תשלומין עבור התרומה שיש בהטבל, על זה משמיע לנו התורה דאין בזה קדושת תרומה ופטור מתשלומין עבור התרומה אעפ"י שיש בזה עון מיתה, בזה אמרה תורה דליכא חיוב תשלומין עבור התרומה, וממילא לאחר הרמה כשאכל בשוגג יש חיוב תשלומין מקרא דכי יאכל קודש, ובזה אתי שפיר דלא הביא אוקימתא דגמ' דאתי בטבלייהו

אמנם הסוגיא מפרש הברייתא דמיירי גם במזיד, ומדייק דלאחר הרמה חייב בתשלומין, ולהכי מותיב מזה לר"ח, והא דלא משני דהברייתא מיירי בשוגג וזהו חידוש התורה דטרם הרמה ליתא חיוב תשלומין עבור התרומה, אפשר לומר דלא רצה הש"ס לאוקמי בשוגג משום דהקרא מיירי במזיד כמו שפירשנו לעיל. ועוד דבעי לשנויי שאיכא חידוש דין גם בהדיוקא להוכיח דמתנות שלא הרומו כהורמו דמיין. זהו מה שנראה בביאור הסוגיא ושיטת הרמב"ם

גמ', ת"ש הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר, ופירש"י אלמא יש לו תובעין. וקשה דהרי מדתנא שאנסו את גרנו משמעו בעודו טבלין, וא"כ מדוע חייב לעשר מפני התובעין דהיינו הכהנים, וקשה הא תניא לעיל דלא זכתה התורה לכהנים קודם הרמה, וגם על הרמב"ם קשה דהביא הדין בפר"א ממעשר ה"ה דאין לכהנים זכות קודם, ובפר"ו ממעשר ה"י מביא דין זה וז"ל, מי שלקחו בית המלך את פירותיו והם טבלים אם מחמת שהוא חייב להן צריך להוציא עליהן מעשרות, ומקורו מברייתא זו כמו"ש הכס"מ, ופלא שלא העירו הנו"כ, ואפשר שזה נחשב כאילו הן בעין ויש בזה חיוב מצוה, ואפשר שזהו הביאור דמשני הש"ס שאני התם דקא משתרשי ליה, והקשו התוס' הא גם כשאכלן משתרשי ליה שבמקום זה לא אכל דבר אחר יעו"ש. אבל נראה דהכוונה קא משתרשי כשהוא בעין והרי זה כמחליף הטבל בדמים, וכל זמן שהוא בעין יש עליו חיוב מצוה, ועי' בר"ן שנראה שזהו כוונתו

גמ', ת"ש תשעה נכסי כהן וכו' למאי לאו להוציאן בדיינין. וקשה הלא מודה רב חסדא באופן דאיתנייהו בעינייהו ובזה מוציאין גם בדיינים. ואפשר דכיון דאם אכלן או שהפסידן פטור מלשלם לא שייך לומר שהם נכסי כהן, והיינו דאם תובע בבי"ד יזיק אותם או שיאכלם וא"כ לא שייך לומר שהם נכסיו של כהן. וסבר הש"ס דכיון דנקראו נכסיו ע"כ הכוונה שהם של כהן ממש, וגם אם הזיק או שאכלן חייב לשלם, ועל זה משני הש"ס דנקראו נכסיו שיכול למוכרם וליקח בהם עבדים וכדומה, והיינו דאעפ"י שיכולים הבעלים לאכלם או להפסידם, אבל כל זה קודם שבאו לרשותם אבל לאחר שבאו לרשותם נקראים נכסיו לעשות בהם מה שרוצה

והנה לכאורה אפשר לומר דכל זכותו של מזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, זהו רק זכותו של הבעלים, אבל לא אצל אחרים, ולזה אמרו נכסי כהן לגבי אחרים שגובין בי"ד ממנו אפילו אם אכלן, וזהו ספיקו של שעה"מ בסימן פ"ז, ומדלא משני הש"ס כן יש להוכיח דגם מאחרים אין מוציאין אם אכלן, וכן מבואר בתוס' ב"מ ו' ע"ב דאיתא שם, ומפרק הזרוע דאמר בן לוי דחטף מתנתא פריצות הוא משמע דאינו חייב לשלם, אין ראיה דשמא מיירי כשאכלו כדאמרינן התם המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור יעו"ש. מבואר להדיא דסברי התוס' דגם אצל אחרים כן הדין דהמזיק או אכלן פטור, ופלא על השעה"מ שלא הביא מדברי התוס' ראיה לספק שלו

אמנם נראה דאין ראיה מדברי התוס' משום דע"כ סברי התוס' דיש ללוי צד זכיה במתנות לתפוס מתנות מישראל ולכך הקשה הא תקפו כהן מוציאין מידו, דאל"כ אלא הוא כאיש אחר לגמרי, א"כ אין זה ענין להא דתקפו כהן דהתם יש ספק בכור וכדין תפס, וע"כ דסברי התוס' דיש צד ספק אם המתנות שייכים ללוי, וזה תמוה טובא. והפר"ח בסימן ס"א תמה בזה על התוס' כי מה שייכות יש ללוי במתנות כהונה יעו"ש

ונראה בסברת התוס' דגבי מתנות כהונה לענין אם מחויב הלוי ליתן מתנות כהונה לכהן יש ספק מטעם כיון דכתיב מאת העם ומספקא לן אם לוים בכלל עם כמבואר לקמן בסוגיא

וסברי התוס' דאם לא נקראו לוים בכלל עם ע"כ הם בכלל הכהנים, דהרי מצינו לעיל כ"ד ע"ב דאמר ריב"ל בעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהן יחזקאל מ"ד, והכהנים הלוים בני צדוק יעו"ש. וכיון שכן אם הלוים לא נקראו עם לענין לקבל מהן מתנות כהונה ממילא הם בכלל הכהנים לקבל מתנות כהונה מהעם זובחי הזבח. ולפי"ז בן לוי דחטף מתנתא הוי ספק, וא"כ הרי זה דומה להא דתקפו כהן דמוציאין. כן נראה בביאור דברי התוס', וא"כ אין זה ראיה לנידון שכתבנו דאם בא אחד ותקף מתנות ואכל דאין תובעין ממנו. אמנם מה שכתבנו להוכיח מהסוגיא מדלא משני שהם נכסי כהן לענין להוציא מיד אחר שחטף מהבעלים, משמע דאחר דינו כבעלים

והנה זה שכתבנו דסברי התוס' דכיון דספק הוי אם לוים בכלל עם, וממילא הספק אם הם בכלל הכהנים, וממילא אם חטף הלוי מתנות אין מוציאין מידו, יש להוכיח גם מהתוס' שבועות י"ד ד"ה כולן, שהקשו תימה ולוים במה יתכפרו אי בשל צבור אשר לעם כתיב ולוים לא מיקרו עם למ"ד ואי בשל אהרן לא איקרו ביתו יעו"ש. משמע מדבריהם דלולא שבעינן ביתו היו מתכפרין בשל אהרן כמו של הכהנים, וע"כ משום דלוים איקראו גם כהנים ורק משום דכתיב ביתו, והמה לא נקראו ביתו, אבל זה משמע דאם המה הלוים לא הוי בכלל העם, ממילא בכלל הכהנים, ולהכי יש ספק בכל מתנות כהונה אשר לכהנים מלבד תרומה ובכור אשר זה לעיכובא לכהנים מצד הקדושה, אבל מתנות שאינן מצד הקדושה ספק הוי אם הלוים יש להם זכות זה, והיינו דכשם שיש ספק בחיוב עצמן אם הם מחויבים מטעם שהם ג"כ בכלל עם, כן גם לאידך גיסא יש ספק אם הם אינם בכלל עם לחיוב יש ספק שמא הם בכלל הזכות לטול המתנות. ובזה אתי שפיר הכא בסוגיא בההוא ליואה דהוה חטף מתנתא אתו אמרו ליה לרב וכו' אבל לא אמר רב דמחויב להחזיר, זהו סברת התוס' שם בב"מ מדוע אין מוציאין מידו כמו תקפו כהן, והיינו כיון דספק הוי, וכתבו דאפשר דאכלן, והיינו דבאופן זה דאכלן דינו כבעלים דפטור מתשלומין

תוס' ד"ה שאני התם וכו', וא"ת מתנות כהונה כשאכלם משתרשי ליה שבמקום זה לא אכל דבר אחר ואמאי פטור, וי"ל וכו' אבל באכלו אפשר שהיה מתענה יעו"ש. והנה משמע מזה דאם מכרן ולקח בדמים חייב לשלם, אבל הרמב"ם כתב בפר"ט מבכורים הי"ד וז"ל, עבר ואכלן או הזיקן או