נזר הקודש - חולין רס

ואתו גנבים וגנבוה וחייביה ר"י לשלם אמר לו אביי והתנן לשמור ולא לחלק לעניים, אמר לו עניי דפומבדיתא מיקץ קווץ להו ולשמור הוא, ופירש"י קייץ להו כך וכך לשבת לכל אחד ואחד והו"ל כאילו הפקידו העניים עצמן וקרינן ביה לשמור וכו' וא"ת תיפ"ל דהו"ל ממון שאין לו תובעין כדאיתא גבי מתנות כהונה, וי"ל דהוי ממון שיש לו תובעין דרב יוסף גבאי היה ותובע מההוא גברא והוי ממון שיש לו תובעין הלכך אפילו אם לא היה קייץ היה חייב אם לא מטעם שכתוב לשמור ולא לחלק עכת"ד יעו"ש. ולפי"ז בשבא אחר ואכל המתנות כהונה יש זכות להבעלים לתבוע מטעם דהוי כגבאי על המתנות, וגם עדיף מגבאי מפני הטובת הנאה שיש לו ואפילו אם טובת הנאה אינו ממון אבל עכ"פ יש בזה איזו הנאה וחשיבות ויכול לתובעו בדין, ולא יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את, דהרי גדולה מזו מצינו בפרק מי שהיה נשוי ראובן שמכר שדה לטמעון שלא באחריות ובא בע"ח של ראובן דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי לי' ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את דאמר לו לא ניחא לי דליהוי לשמעון תערומות עלי יעו"ש. אלמא דמשום חשש תרעומות לחודיא לא מצי אמר לו לאו בע"ד דידי את. והנה הש"ך בחו"מ סימן ל"ז סק"ו פסק דמשום טובת הנאה מיחשב נוגע בעדות, ומשום תרעומות פסק שם בסקכ"א דלא הוי נוגע בעדות, לכן פשיטא כשבא איש אחר ואכל המתנות כהונה דהבעלים יכולים לתבוע ממנו בדין

והנה אח"כ ראיתי בספר מנחת אהרן למס' סנהדרין בחלק התשובות סימן א' מפלפל שם בגבאי של צדקה אם נקרא בעלים להיות עושה דין עם הגנב מטעם דהגבאי מקרא תובע, ובספר שער משפט סימן פ"ז רוצה לחדש ג"כ במתנות כהונה כשבא אחר ונטלה שיש להבעלים זכות תביעה עפ"י בי"ד, והעיר ג"כ כעין זה שכתבנו יעו"ש

אמנם לפי"ז יש לעיין בהא דפריך הכא בסוגיא מהא דתנן בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה וכו' ולכשיחזור ישלם וכו' ופריך אמאי ליהוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן יעו"ש. וקשה אם אמרינן דבל עיקר דין זה הוא רק לגבי הבעלים ולא לגבי אחר, וא"כ מאי פריך הא הכא הבעל הבית הוא אחר ולא הבעלים, ולגביה ליכא דין זה דמזיק מתנות כהונה, וא"כ מוכח מזה דאין הבדל בין הבעלים לאיש אחר, וזהו דלא כהשער משפט

והנה יש לומר דשאני לקט שכחה ופאה מטעם דתניא והובא לקמן דאין בהם טובת הנאה לבעלים להכי כולם שווים בזה, משא"כ במתנות כהונה דיש בהם טובת הנאה לבעלים יכולים הבעלים להיות תובע ממנו גם בבי"ד. והנה כן כתבו התוס' לקמן קל"א ד"ה יש בו, טובת הנאה לבעלים דבדבר שיש לבעלים טובת הנאה אפילו בא עני ולקחו מוציאין מידו. והנה תצא מזה דתליא בטובת הנאה, ולפי"ז בגבאי של צדקה שאין לו טובת הנאה נקרא אין לו תובעים, ולדינא צ"ע

שם, ת"ש מניין לבעל הבית שאכל פירותיו טבלין ובן לוי שאכל מעשרותיו טבלים מנין שפטור מן התשלומין ת"ל ולא יחללו וכו' הא משעת הרמה ואילך מיהא משלם. וקשה הא בלא"ה איכא מלקות ואינו לוקה ומשלם. ואפשר לומר באופן שאכלן בשוגג, וחייבי מלקות שוגגין חייבין לשלם. אבל קשה לפי"ז לר"ל דסבר בכתובות ל"ה דחייבי מלקות שוגגין ג"כ פטורין מלשלם. ובדוחק אפשר לאוקמי' כגון שהיה חולה ומותר לאכול, ובזה מודה ר"ל כיון שמותר באכילה אין כאן חיוב מלקות, וזה עדיף מחייבי מלקות שוגגין וחייב לשלם, והיינו דאעפ"י שהותר לו איסור טבל אבל אסור להציל עצמו בממון חבירו ומחויב לשלם כדאיתא בהרא"ש שלהי פרק הכונס

והרמב"ם בפר"א ממעשר ה"ה כתב וז"ל, האוכל פירותיו טבלין, וכן לוי שאכל המעשר בטבלו אעפ"י שהן חייבין מיתה לשמים אין משלמין המתנות לבעליהן שנאמר אשר ירימו וכו'. והנה גם בדבריו יש לדייק דלאחר הרמה סבר דחייבין בתשלומין, וקשה הא אינו לוקה ומשלם. והיינו שמיתה בידי שמים סבר הרמב"ם דאינו פוטר אבל מלקות פוטר, וא"כ קשה כיון שמיירי הרמב"ם בחיוב מיתה ע"כ מיירי במזיד שהרי כתב אעפ"י שחייבין מיתה לשמים, וא"כ הא אעפ"י שמיתה אינה פוטרת אבל הא איכא מלקות, וע"כ צריך לומר דמיירי בלא התראה והדין כחייבי מלקות שוגגין וסבר הרמב"ם כר' יוחנן דחייבי מלקות בלא התראה חייב בתשלומין

והנה הש"ס מוקי הכא דהברייתא מיירי דאתי לידיה בטבלייהו ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, ולפי"ז קשה מדוע השמיט זה הרמב"ם דבאופן זה חייבין לשלם. והרמב"ם ע"כ סבר דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין, מדסבר דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור. וכן מוכח מדבריו בפר"ה ממעשר שני ה"א, עי' בכס"מ. וא"כ מדוע לא כתב הכא דכיון דע"כ כוונת התורה דלאחר הרמה יש חיוב תשלומין, א"כ היה לרבינו לכתוב דלאחר הרמה באופן דאתי לידיה בטבלייהו חייב לשלם, וצ"ע

ובעיקר הדין שאמרה תורה דאין לכהן אלא משעת הרמה, לכאורה הלא בלא"ה יש כאן ביטול התרומה ברובה, וע"כ מוכח מזה דלא שייך ביטול בממון של אחרים. ומבואר דבממון לא אמרינן ביטול מדאורייתא. ויש לדחות דשאני הכא דהוי תחילת ביאתן בתערובות ודמיא להא דרבינו משולם במרדכי חולין דלא שייך ביטול

קל"א דאתא לידיה בטבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין. והנה לפי"ז חידשה תורה דאעפ"י דזכה הכהן התרומה אבל כיון דהוי קודם הרמה לא מהני והבעלים שאכלו בטבלן פטור מלשלם, ורק לאחר הרמה והתרומה ביד כהן אז אם אכלו הבעלים חייב לשלם. והנה לפי"ז הדיוק הוא פשיטא כיון שהוא ממון כהן, וע"כ דהקרא עיקר חידושא משמיענו דהזכייה דקודם הרמה לאו זכייה לענין זה להיות חיוב תשלומין על האוכלן. והנה לפי"ז תמהני טובא והלא כיון דעיקר החידוש של התורה באופן דאתי לידי בטבלייהו, ומדוע לא כתב זה הרמב"ם

ונראה דהנה לכאורה קשה מה מותיב הש"ס בזה לר"ח דהאוכל מתנות כהונה פטור מלשלם, ומברייתא זו מוכח דבשעת הרמה ואילך חייב לשלם, והא איכא לפרש דכל עיקר הא דפטרה תורה הוא מחיוב לצאת ידי שמים ג"כ, והיינו דאין לכהן זכות קודם הרמה, אבל לאחר הרמה יש חיוב לצאת ידי שמים, וע"כ צריך לומר דמותיב למ"ד דיליף מוזה, שבזה הדין דגם לצאת ידי שמים פטור. והרמב"ם סבר הטעם מפני שאין לו תובעין ומחויב לצאת ידי שמים, וא"כ קושיא מעיקרא ליתא וא"כ לא בעינן לאוקמי' דאתי להו בטבלייהו. ורק עצם הדין אמרה תורה שאין להם להכהנים זכות קודם הרמה

והנה בעיקר הא דפריך הש"ס מהא דאיכא לדייק דלאחר הרמה חייב, ומותיב מזה למאן דאמר דפטורים הבעלים בשאכלו המתנות כהונה, וקשה הא הכא בטבל שלא הורמה התרומה, וכן גבי טבל של מעשר שלא הורם תרומת מעשר, ולאחר הרמה הרי זה תרומה, ובתרומה לכו"ע חייב בתשלומין כדכתיב בקרא ואיש כי יאכל קודש, וע"כ דכל עיקר דינא דר"ח הוא במתנות כהונה לבד מתרומה שאמרה תורה בפירוש שישלם, וגם בשאכל תרומה במזיד חיים לשלם ואין זה ענין למתנות כהונה

ואעפ"י שיש לומר דהברייתא מתפרשא שזה הדין גם במעשר עני כשאכלו הבעלים בטבלן פטור מלשלם, וזה דמיא למתנות כהונה, אבל הלא יש לומר דכוונת התורה לתרומה ולתרומת מעשר, והרמב"ם ע"כ מפרש לקרא הכי מדכתב ואעפ"י שיש בה עון מיתה, וא"כ תמוה מאי קא מותיב לרב חסדא דהלא בתרומה לכו"ע מחויב לשלם

ונראה דסבר הש"ס דכל עיקר הא דחייבה תורה לשלם עבור אכילה דתרומה זהו רק בשאכל בשוגג והתשלומין הן כפרה כשמשלם חולין מתוקנין ונעשים תרומה, אבל כשאכל במזיד אין התשלומין כפרה, אלא שילום דמים מצד גזלן,