נזר הקודש - חולין רנט

וראיה לזה מדלא נחית הש"ס לאתויי לזה הא דפליגי דבי מאיר ורבנן שם בתמורה, להכי סבר הרמב"ם דשאני ענין זה מפני שאין הנושאים שווים

והא דבמקדיש בעלת מום ונולד הולד קודם פדיון נפדה בתמימותו ויוצא לחולין ומ"ש ממקדיש נקבה לעולה הולד רועה עד שיסתאב ויביא בדמיו עולה, ולכאורה במקדיש נקבה לעולה הרי זה כמקדיש בעלת מום, ומ"ש בולד זה מזה, אבל העיקר בזה דשאני מקדיש לדמים לכתחילה, וזהו הדין הכא דהקדיש לדמי קרבן והתם הקדיש הנקבה להקרבה היא עצמה וכיון שקדושה דחויה היא להכי חל הדיחוי גם על הולד

גמ', ויהא חולין חייבין בחזה ושוק מק"ו וכו'. וקשה הא מדאיצטריך קרא דאותם למעט קדשים ממתנות היינו דאי לאו קרא הוי ילפינן מק"ו מחולין דפטורים מחזה ושוק וחייב במתנות, אבל אם גם חולין חייבין בחזה ושוק ליכא ק"ו לחייב משום קדשים במתנות. וכיון דכתבה תורה למעט קדשים ממתנות ממילא אנו יודעין דליכא בחולין חיוב חזה ושוק לכהנים. ונראה דבאמת יש בלא"ה ק"ו מחולין, והיינו דמה חולין שאין בהם הרבה מצות כגון זריקת הדם, ומ"מ חייב בחזה ושוק, כש"כ קדשים שיש בהם הרבה מצות פשיטא שחייב במתנות, והא דקאמר התנא ק"ו מחזה ושוק זהו משום דכן הוא האמת לפי המסקנא דליכא בחולין חיוב חזה ושוק, משום דלא אפשר. ובזה מיושב מה שיש להקשות להתנא דמתניתין דעביד ק"ו מחולין דפטורים מחזה ושוק הלא איכא למימר דשאני בחולין משום דלא אפשר, ואין דנין אפשר משאי אפשר, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דלא הוי כוונת התנא לעיקר מהא דחזה ושוק והיינו דשפיר איכא ק"ו גם בלעדי חזה ושוק, וכמו שכתבנו

ע"ב, אי אגואי קא מעייל חולין לעזרה. הביאור בזה, דליעביד צורך קרבן לכו"ע אסור כמו שפירשו רש"י ותוס'. ובזה לא קשה מה שהקשה בלב אריה הלא רב לשיטתו במנחות ק"ו דמוקי פלוגתייהו דרבנן ורבי במותר להכניס חוב"ע ורבנן סברי דמותר יעו"ש. אבל לא קשה דהתם אם הם חולין אינו עושה בזה צורך קרבן, משא"כ הכא בשעושה תנופה בחזה ושוק של חולין הרי עושה צורך קרבן בשל חולין, וזה אסור לכו"ע, ושיטת הרמב"ם בפר"ב מהל' שחיטה דאסור להכניס חולין כגון לחם ופירות יעו"ש. מפרשים הרשב"א והר"ן בחידושין דהכוונה בעושה בהם צורך גבוה

גמ', גופא אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם מ"ט איבע"א משום דכתיב זה ואיבע"א משום דהו"ל ממון שאין לו תובעים. וכתבו התוס' דנפק"מ בין הטעמים דלהאי לישנא דאין לו תובעין מחויב לצאת ידי שמים, ולמאן דדריש מזה פטור לגמרי. וכתב הרא"ש דאזלינן לחומרא, והב"י בסימן ס"א כתב שזהו גם דעת הרמב"ם יעו"ש. וקשה כיון דהוי ספק ממונא אית לן לומר לקולא, ודוחק לומר דלענין לצאת ידי שמים לא אמרינן ספק ממונא לקולא, אבל אפשר לומר דהוי ספק מצוה, דלמ"ד משום דהוי ממון שאין לו תובעין אבל מצוה איכא, וכמו שכתב הר"ן, וא"כ כיון דהוי ספיקא דדינא אם יש חיוב מצוה הוי ליה ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא. אבל מסתבר דאין לכופו על הקיום מצוה כיון שספק איכא אם יש בזה קיום מצוה, ורק למ"ד דהטעם מפני שאין לו תובעין שפיר יש לומר דכופין אותו גם כן כיון דלדידיה איכא מצוה. אבל לדידן דספיקא הוי פשיטא שאין לבי"ד לכופו, וזהו שכתב הרמב"ם אינו חייב, ודייק הב"י דאין בי"ד כופין אותו, וזהו כמו שכתבנו

ובזה יש ליישב קושיות הפנ"י בפסחים ל"ב דמשני שם על הקושיא למ"ד לפי דמים משלם חמץ בפסח לאו בר דמים הוא, ומשני הא מני ריוה"ג דסבר חמץ בפסח מותר בהנאה, והקשה מדוע דחיק הש"ס לאוקמי' דלא כהלכתא, הלא יש לאוקמי דמיירי בתרומה שלא באה ליד כהן עדיין והוי חמץ שאינו עובר בבל יראה כר' יהושע דסבר כן שם בדף מ"ו. והוי שפיר דמים שיכול להשהותו עד אחר פסח יעו"ש. אבל לפי המבואר אתי פשיר, והיינו דכיון דהוי ממון שאין לו תובעין ופטור מליתן התרומה לכהן לא מבעי' למ"ד דיליף מהא דאמרה תורה זה א"כ ליכא עליו שום חיוב, והוי ממון שלו ועובר בב"י, ואפילו אם אמרינן הטעם משום שאין לו תובעין ויש עליו חיוב לצאת ידי שמים, אבל מטעם חיוב לצאת ידי שמים לא נקרא חמץ בר דמים. וביותר דיש לומר דהש"ס מספקא להו אם כלישנא קמא או כלישנא בתרא, ומספיקא לא מפקינן ממונא, וא"כ ליתא בתשלומין. איברא ברא דלפי"ז יש להקשות על עצם הדין דר' יהושע דסבר דלא זהו חמץ שעוברין עליו בבל יראה, וקשה הא כיון דהוי ממון שאין לו תובעין הרי זה נחשב כשלו, ומדוע אינו עובר בבל יראה. וביותר למ"ד דילפינן מזה, א"כ פטור מצד הדין וא"כ הרי זה חמץ שלו ממש

אבל יש לומר דזה ודאי דבדאיתא בעין מחויב ליתן לכהן התרומה וכן כתב הר"ן למ"ד משום שאין לו תובעין, ולדעתי גם למ"ד דיליף מזה, סבר ג"כ דבדאיתא בעין יש חיוב מצוה, ובי"ד כופין על זה, ולהכי בהא דר' יהושע דמיירי בדאיתא בעין לא הוי חמץ שלו, אבל באופן שאכל החמץ שוב ליתא בתביעה בבי"ד, וא"כ ליכא חיוב תשלומין להכי לא מוקי באופן זה כיון דליתא חיוב דמים בזה, וגם חיוב לצאת ידי שמים ליכא בזה

וראיתי אח"כ בצל"ח שם כתב ג"כ ליישב קושיות הפנ"י דבאופן זה שלא בא ליד כהן ליכא חיוב דמים, ושייך רק לצאת ידי שמים, וא"כ סיפא אף דמוקמינן לה כרנב"ה דסבר כרת פוטר מתשלומין אכתי קשה למה פטור הרי קיי"ל דקים ליה בדרבה מיני' אינו פוטר מלצאת ידי שמים עכת"ד. אמנם נראה דאם בשביל זה יש לומר דאעפ"י דקים ליה בדרבה מיניה אינו פוטר מחיוב לצאת ידי שמים, אבל כל זה אם החיוב היה מעיקרא חיוב בידי אדם אז אמרינן דקים ליה בדרבה מיניה מסלק החיוב שבידי אדם, אבל באופן שעיקר החיוב מעיקרא הוא רק בידי שמים אז אמרינן דקים ליה בדרבה מיניה מסלק החיוב ממון שבידי שמים, אבל העיקר נראה כמו שכתבנו דבאופן זה ליכא חיוב כלל, וע"כ מיירי שהתרומה כבר ביד כהן ודמים מעליא בעי לשלומי. ויש לעיין בהא דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, אם זהו זכותו של הבעלים, אבל אם איש אחר אכלן חייב. או דלמא דגם איש אחר פטור. ולכאורה דזה תליא ג"כ בשני הטעמים, והיינו דאם אמרינן מטעם שאין לו תובעין זהו רק לגבי הבעלים אבל באיש אחר יש לומר דיש לו תובעין דהיינו הבעל הבית. מטעם דיש עליו חיוב תשלומין לצאת ידי שמים, אבל לפי הטעם דפטרה אותו התורה גם מחיוב לצאת ידי שמים גם בשאכלו אחר אינו יכול לתבוע, והיינו אם אמרינן דטובה"נ אינו ממון, אבל לפי טעם הראשון מפני שאין לו תובעין זה שייך רק לגבי הבעל הבית אבל מאיש אחר יכול לתבוע בטענה שרוצה לצאת ידי שמים בתשלומין להכהן. אבל אפשר לומר דבאופן זה שאכל אחר ליתא על הבעלים חיוב לצאת ידי שמים ג"כ, וא"כ האחר יכול לומר לאו בעל דברים דידי את כיון שאין אתה מחויב בתשלומין. וראיה לזה מהא דאיתא בקדושין נ"ח הגונב טבלו של חבירו למ"ד טובה"נ אינו ממון אינו משלם אלא דמי חולין שבו משום דלגבי תרומה ומעשר הוי ממון שאין לו תובעין, וכן פסק הרמב"ם בפר"ב מגנבה ה"ה, וע"כ דהבעלים אינם יכולים לתבוע כלום מהגנב בעד שילום התרומה והמעשר משום דיכול לומר להבעלים לאו בעל דברים דידי את

מיהו נראה דבאכל אחר נקרא ממון שיש לו תובעין, והיינו שהבעלים יכולין לתבוע ממנו, והוא מהא דכתב המרדכי בפר"א דב"ב סימן תק"ג סו"פ החובל ההוא ארנקי דצדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא ופשע בה