נזר הקודש - חולין כה

להחלב הבא מבהמה שמוטת הסימנים, וכיון שהכא באבר היוצא תפסינן מספקא לחומרא, א"כ גם בשמוטה לשיטת הבה"ג החלב אסור, וא"כ תמוה הא דדייק הבית יוסף מדברי הרשב"א דלשיטת הבה"ג החלב היוצא משמוטה מותר

ועוד תמהני מדוע הכריע הרשב"א דאבר היוצא איסורו משום אבר מן החי וקשה דהלא זה תליא בפלוגתא דתנאי, ולרבנן אין איסורן משום אבר מן החי אלא משום בשר שיצא חוץ למחיצה. אבל משום אבר מן החי שחיטת אמן מתירתו. ודוחק לומר דהרשב"א מפרש דהסוגיא אזלא אליבא דר' מאיר. ועוד דהרשב"א כתב שם בחידושיו בד"ה ולענין חלבו וכיון דלא איפשטא הבעיא אזלינן לחומרא ואסור יעו"ש. ואם מפרש דהבעיא אזלא אליבא דר' מאיר א"כ אליבא דרבנן פשיטא שאסור בתורת ודאי מפני שהוא איסור חדש שלא מצינו לזה היתר בשום פעם, והרי זה כחלב טרפה ממש, וא"כ מדוע כתב הרשב"א שהחלב אסור רק מטעם דלא איפשטא הבעיא. וצע"ג. שם בעי מיניה רבי אבא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעים מהו, ופריך נטל הא ליתנהו ופירש"י ולא חזינן בהו שום ריעותא ומאי ספיקא איכא יעו"ש. וקשה לשיטת הרשב"א דריאה ג"כ בכלל בני מעים א"כ מאי פריך הא ליתנהו הלא בדיקת הריאה חיובית מפני שמצוי בה ריעותות ומזה משמע דריאה לאו בכלל בני מעים. ועיקר הבעי' על שארי בני מעים ולא על הריאה וזהו שיטת הרב ר' יצחק הלוי הובא ברשב"א. וכן יש לדייק גם מלשון רש"י שפירש בהו שהוא לשון רבים וקאי על הבני מעים שהם רבים, וכן פירש"י בד"ה מי חיישינן וכו' דניקבו הדקין יעו"ש. מבואר דמפרש רש"י דהבעי' לענין הדקין ולא על הריאה, ובזה אתי שפיר דפריך הא ליתנהו, משא"כ לענין ריאה שפיר יש לחוש לריעותא. איברא דמהירושלמי בפרק אין צדין מבואר דגם על הריאה השאלה, ומזה מדייק הרשב"א בחידושיו דע"כ גם על הריאה הבעי'. אבל קשה לפי"ז מאי פריך הא ליתנהו

וע"כ דסבר הרשב"א דמצד הדין אין לחוש גם להריאה אם ליתא לריאה קמן למיבדק, והיינו דכיון דבהמה עומדת בחזקת היתר בחייה לענין לאכול מהחלב שלה, הרי זה בירור לחזקה מעליא, וכמו שכתב הרשב"א אתמול אכלנו מחלבה, ועכשיו נחזיקנה לטרפה. ומטעם זה אין להריאה בדיקה חיובית. ולכאורה יש להעיר דזה ניחא בבהמה שיש לה חלב והחזקנוה לכשרה, אבל מה נאמר בבהמה זכר שלא החזקנו לכשר עד היום. וע"כ דסבר הרשב"א דכיון שכן החזקה בבהמה שאכלנו מחלבה, ע"כ כן הטבע גם בכל המין. - ולפי"ז תצא נפק"מ לדינא בין הראשונים, דלשיטת רש"י והרב ר' יצחק הלוי הריאה לא הוי בכלל בני מעים לענין בדיקה ואצל הריאה יש בדיקה חיובית, ולהרשב"א ליכא בדיקה חיובית להריאה ודינה כמו שארי בני מעים, ואעפ"י שע"כ בדיקת הריאה הוא מדרבנן, אבל כיון שהוי מיעוט המצוי יש להחמיר לשיטת רש"י והרב ר' יצחק הלוי, ושיטת הרשב"א דבשביל חזקת כשרות דבחייה אין להריאה שום בדיקה חיובית ואין לחוש לה אם אין הריעותא לפנינו

אמנם לפי"ז יש לעיין בהא דבעי שם לענין שבא זאב ונטל הבני מעים והחזירן כשהן נקובים אי חיישינן לשמא במקום נקב נקב. - וקשה מדוע ניחוש לזה מדוע לא מוקמינן אחזקה קמייתא. - וגם מהא דפשיט דתלינן בזאב, שזהו דין חדש דתלינן, למה בעינן להא דתלינן כיון דיש לנו להעמיד אחזקה קמייתא. וזה אתי שפיר לשיטת רש"י והרב ר' יצחק דסברי דבעינן בריאה בדיקה חיובית. ולזה בעינן לחדש דין תלייה - אבל להרשב"א קשה

ונראה דכיון דלאחר שחיטת הקנה הוי הריאה בדיקולא ויש בה משום אבמה"ח, ורק לאחר גמר השחיטה הותרה, ולמ"ד לקמן ל"ג דנשארה הריאה בדין אבמה"ח לב"נ, ואפילו למ"ד דמותר גם לב"נ מטעם מי איכא מידי וכו' אמנם כל זה אם הבהמה מותרת, אבל אם הבהמה טריפה וליכא הא דמי איכא מידי וכו' נשאר האיסור אבמה"ח על הריאה - וזה מרע לחזקת כשרוחה דמקורם, כיון שעכ"פ יש חלק מהבהמה שאסורה, וזה מועיל לבטל החזקה הקודמת. נמצא דהשחיטה בעצמותה פועלת לבטל החזקה - ולזה דמי שפיר, ועל זה חידש דתלינן בזאב, וזהו דין חדש דאם יש לתלות תלינן

ע"ב מי קא מדמית איסורא לסכנתא וכו'. - ויש לעיין אטו לא ידענא דסכנה חמירא טובא, והלא קיי"ל דכל התורה נדחה מפני פקו"נ חוץ מהשלשה דברים, וגם מבואר דאין הולכין בפקו"נ אחר הרוב כדאיתא ביומא פ"ה

ונראה דכוונת הסוגיא לענין השתמשות זה דספק סכנה לא לאכילת אדם ולא לשתיתו - אלא השתמשות לאיזה דבר מצוה - ונפק"מ אם אינו ראוי לאדם יש בזה משום הקריבה נא לפחתך כמו הא דאיתא בסוכה נ' לענין יין לנסכים דלא מהני אפילו על ידי סינון משום הקריבה נא לפחתך. נמצא דהספק סכנה יש בזה משום הקריבהו וכו'. ובאופן זה יש בזה דמיון לספק איסורא

תוס' ד"ה התם וכו' דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות כמו סוטה וזה ודאי שלא נטמאו שניהם. - וקשה אם לא ילפינן מסוטה אלא בדמיון לסוטה א"כ מדוע לא נימא דשניהם טהורים גם ברה"י כמו שטהורים ברה"ר מטעם דמוקמינן אחזקה. ומהרש"א הקשה בזה. - ונראה דבסוטה איכא שני דינים א' דלא מוקמינן אחזקה. ב' שהתורה עשאה לסוטה לודאי טומאה. והנה הכא כוונת התוס' לענין שני נזירים דאין ללמוד מסוטה לעשותם לשניהם לודאי טמאים, כיון דע"כ אחד מהם טהור, וליכא בזה הדין לעשות לספק ודאי שיבואו שניהם קרבן טומאה. אמנם בזה שאיתרע חזקת טהרתן שפיר יש ללמוד מסוטה דברה"י איתרע חזקת טהרתן ושניהם בספק עומדים, וזהו ההבדל בין רה"ר לרה"י, דברה"י איתרע חזקת טהרתן כמו שמצינו בסוטה שברה"י איתרע חזקת טהרה שלה. ואעפ"י שאין ללמוד מסוטה לעשותם לודאי טמאים, כיון שאין לומר הכא ודאי, אבל לעשותם ספק שפיר נלמד מסוטה. - ומצינו דוגמא לזה לר' שמעון בריש נדה דסבר בכל ספק טומאה ברה"י דהוי רק תולין. - וע"כ הטעם דלמד מסוטה שאיתרע החזקה דטהרה, אבל לא למד מסוטה לעשות ספק כודאי. ולכן גם לרבנן באופן שאי אפשר לעשות ודאי טומאה, אבל מידי ספק טומאה לא יצא. ולהכי שם בנזיר שניהם עומדים בספק טומאה

ע"ד מה שהקשה רו"ג שליט"א במש"כ התוס' חולין ט' ב' ד"ה שאני, דטעמא דתלינן באדם טמא הוא משום גזירת כלים הנמצאים, והנה מבואר דעת ר"ת דבכלל גזירת כלים הנמצאים הוא גם כלי חבר הידועים שנגע אדם בלתי ידעו, ותימא דהא דתנן ספ"ה דטהרות מ"ז, מי שישב ברה"ר כו' על רוקו וכו' ועל בגדיו הולכין אחר הרוב ישן וכו' וחכמים מטהרים

ונראה ביישוב קושיא זו מתרי טעמי. א' דשאני בין אם יצאת מתורת שמירה, לבין אם לא יצאת מתורת שמירה. והוא דענין כלים הנמצאים דוקא באופן דשייך לומר עליהם גדר אבידה, אם לא אבדה בפועל, אבל אבוד מגדר שמירה בטהרה. - והנה כשהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה, הרי"ז בגדר אבוד מהשמירה, וממילא חל על זה גדר כלים הנמצאים. משא"כ התם בטהרות בפר"ה דהבעלים בעצמן יושבים ומשמרים כליהם וכמו הא דבגדיו שהוא לבוש בהם, דע"כ אין זה בגדר אבוד לענין שמירה, וממילא אין זה בגדר כלים הנמצאים, ולא שייך לומר נמצא כשלא אבד. - וגם בהא דהי' ישן סברי חכמים דלא יצא מגדר שמירה, והטעם בזה מלבד מה שמצינו דשייך שמירה גם בישן, כהא דישן ומשמרתו לענין חצר המשתמרת. הנה מבואר ברמב"ם פרט"ז ה"ג מ"ה אבוה"ט דישן דין יש בו דעת לישאל הוא, ומקור הדין מהתוספתא כמבואר במרן שם, וע"כ דישן בסוג שומר הוא, ולכן סברי חכמים דאין זה בגדר כלים הנמצאים. משא"כ הכא שמצאו מכוסה, דפשיטא שזה יצא מגדר שמירה. ב' נראה ש שמפרש ר"ת דהכיסוי של הצלוחית בא מעלמא. והיינו דהמכסה הביא המכסה הזה וכיסה, והנה הכיסוי הזה פשיטא שהוא מהכלים הנמצאים,