נזר הקודש - חולין רנח

אמנם לפי"ז יש לדייק שזהו אליבא דשיטת הרמב"ם דמשקין שנפסלו משתיית אדם אינם מקבלים טומאה, משא"כ לשיטת הראב"ד דסבר דמשקין כאלה מקבלין טומאה גם בתחילה קשה משניהם היינו מהא דר' יהודה בהא דפרה ששתתה מי חטאת דע"כ מוכח דסבר דאינם בקבלת טומאה, וגם מהא דהמשנה דעדיות במחט שנמצאת בבשר דאין מקבלין טומאה מטעם דנפסלו משתיית אדם, וזה ראיה נכונה להרמב"ם

הנה לפי מה דקיי"ל חרב הרי הוא כחלל, ולשיטת התוס' נזיר נ"ד ע"ב ד"ה ת"ש, ומזה וכו' דגם כלי מכלי צריכה הזאה יעו"ש. והנה לפי"ז יש לעיין בהא דאיתא בשבת מ"ח ת"ר מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני חיבור לטומאה, ואין חיבור להזאה, ופירש"י שצריך להזות על כל אחד ואחד יעו"ש. וקשה היאך תועיל ההזאה הא תיכף נוגעים זה בזה ומקבלין טומאה זה מזה על ידי חיבורם, והוי נגיעה חדשה אחר ההזאה ונעשים אב הטומאה ויצטרכו להזות עליהם פעם שניה, וא"כ אין לדבר סוף, ובספר נר למאור הקשה בזה

ונראה דמיירי בנגעו המספורת בכלים שהם שניים לטומאת מת ושניהם טמאים טומאת שבעה וצריכים הזאה. והנה לאחרי ההזאה הנגיעה שלה בהשניה שהיא נגיעה חדשה, הרי היא נעשית שלישי לטומאת מת, ולא הוי הטומאה הלזו אלא טומאת ערב כמבואר באהלות וברמב"ם פר"ה ה"ד. וזהו הביאור אינו חיבור להזאה, דהזאה של זו אינה מועילה להשניה ונשארה בטומאתה אבל הנגיעה בה אינה פועלת אלא לטומאת ערב בלבד, והרי היא כנגיעה בשרץ או בנבלה, ואין לומר דלא מהני הזאה בשנטמאת טומאה אחריתא, זה ליתא דהרי חזינן דמזין גם על נדה, והזאה פועלת לטהרה מטומאת מת כדאיתא בזבחים צ"ג, ובאופן זה מיירי הברייתא דשבת וכמוש"נ

גרסינן בירושלמי יומא פר"א ה"ב, שכהן גדול מקריב בראש ונוטל חלק בראש, היך עבידה עור זה שלי חלה אחת משתי הלחם וכו' ופריך הכא הוא נסב כולה ודא הוא נסב פלגא אמר ר' זעירא כאן לקרבן יחיד, וכאן לקרבן צבור יעו"ש. מבואר דבקרבן יחיד נוטל הכל לעצמו אם ירצה, וקשה מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא דקרבן יחיד, ומשמע ג"כ דהרשות בידו ליטול הקרבנות מכל היחידים אם ירצה

ונראה דאפשר לומר דזהו מה שכתב בפר"ה מכלי המקדש הי"ב וז"ל, ונוטל חלק בראש כיצד כשירצה אומר זו החטאת שלי וזה האשם שלי יעו"ש. והנה ע"כ זה מיירי בקרבן יחיד, והיינו בחטאת ואשם שבא על חטא, וזה האשם ליתא בצבור, ומזה נלמד לכל הקרבנות של יחידים. ובפר"ד מתמידין כתב דכהן גדול נוטל מחצה, והיינו בקרבנות צבור. ובזה מיושב מה שהקשה בשירי קרבן בסתירת דברי הרמב"ם

פרק עשירי

ק"ל משנה הזרוע והלחיים נוהגין בארץ ובחוצה לארץ, פירש"י משום דבעי למימר בחולין אבל לא במוקדשין נקט להו יעו"ש. והיינו משום דהוקשה לרש"י הלא הוי זה חובת הגוף ופשיטא דנוהגים גם בחוצה לארץ להכי פירש"י דנקט להו משום דבעי למעט מוקדשין, אבל קשה הלא בעינן למיתני לאפוקי מר' אילעאי דסבר דאינו נוהג בחו"ל מטעם דגמר נתינה נתינה מתרומה, והמהרש"א הקשה בזה, ועי' בגיוה"ש מה שהעיר מדברי רש"י לקמן. ועוד בעיקר דברי רש"י יש להבין מה זה טעם משום דבעי מוקדשין, ועוד מדוע לא פריך הש"ס לר' אלעאי ממשנתינו

ונראה דהנה גם לר' אלעאי דפטר ממתנות כהונה בחו"ל, הלא יש לומר דאעפ"י כן היו נוהגין בזה במקומות הסמוכין לארץ ישראל כמו שהיו נוהגין בתרומות ומעשרות כדי שלא לשתכח תורת מתנות ולהכי שפיר תנא התנא בהמשנה דהיו נוהגין בחוצה לארץ, דע"כ דינא דר' אילעאי רק להשמיענו דליכא חיוב בחו"ל, אבל אין בזה איסורא ולהכי היכי דנהוג נהוג, עי' בריטב"א, משא"כ במוקדשין דאיכא איסור ליטול המתנות כהונה מהכהן הזוכה בהקרבן, ועוד דהתורה אמרה בפירוש למעט מאותם, וזהו כוונת רש"י לפרש שלא תקשה לר' אילעאי מהמשנה דקתני שנוהג בחו"ל, להכי מפרש רש"י דכוונת התנא לאשמעינן דנוהג בחו"ל, היינו שלא דמי להא דמוקדשין דהתם במוקדשין הוי פטור מעליא מצד מיעוט הכתוב, ואסור לשנות, וזה הוי היפך המתנות כהונה דאעפ"י שפטור מצד הדין. אבל עכ"פ נוהגין גם בחו"ל

רש"י, ולדן וחלבן אסור וכו' ואם נולד לפני פדיונן מאי איריא הני אפילו קדם מומן להקדשן נמי ילדו לפני פדיונן אסור. והקשה בתוס' יו"ט וז"ל, ותמהני דרש"י היה יכול לפרש דלפני פדיונן מיקדש נמי קדשי דהרי איתא בבכורות ומפיק ליה מאם זכר לרבות ולד בעלי מומין יעו"ש. וביאור דבריו, דכיון דקדוש לקרבן וא"כ לא שייך למיתני אסור, אבל יש להעיר דהלא איתא שם ט"ו ע"ב, אותן ולדות שלאחר פדיון תהא עליהן לפני פדיונן מיפלג פליגי בהו איכא למ"ד קדשי ליקרב, ואיכא למ"ד קדשי לרעיי', יעו"ש. והנה זה ניחא למ"ד קדשי ליקרב, אבל למ"ד קדשי לרעייה, והיינו שירעו עד שיסתאבו ויפדו ויפלו דמיהן לנדבה, ולפי"ז למ"ד זה דלרעייה הלא גם בקדם מום להקדשו כן הדין דהנולד קום פדיון נפדה ודמיו יפלו לנדבה, וזהו כוונת רש"י ואם נולד קודם פדיון אפילו קדם מומן להקדשן נמי ולדן אסור, רק איכא נפק"מ שבאלו נפדין הולדות תמימים מטעם שלא יהא טפל חמור מן העיקר

והיינו הא דתנן הכא אסור, מבואר שם בבכורות דלר"ה דסבר כונסן לכיפה והן מתים ובשם ר"ח אמרו דסמוך לפדיון אין מתפיסן לשם אותו זבח, ואסור בהקרבה, וגם אינם בפדיון משום דלא אלימא למיתפס פדיונן. וכן פסק הרמב"ם בפר"א מא"מ יעו"ש. וזהו הכוונה הא דתנן הכא אסור, נמצא דלמ"ד בקדם הקדשן את מומן דולדן לרעייה דינם שוה למקדיש בע"מ דהולד נפדה ודמיו לנדבה, וכוונת רש"י לפרש המשנה למ"ד דלרעייה

אמנם התוס' יו"ט הקשה משום דסבר דהולד קרב לקרבן, וזהו כשיטת הרמב"ם דפסק בפר"א מא"מ הי"א, דהולד קרב ובזה תקשה מדוע לא פירש"י אליבא דהלכתא, אבל יש לומר דרש"י סבר דזה תליא בהא דפליגי שמואל ורבא אליבא דר"א בתמורה י"ח במקדיש נקבה לעולה וילדה זכר דיקריב עולה, אבל לרבנן דסברי ירעה עד שיסתאב, א"כ ה"נ ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו עולה. אמנם תקשה להרמב"ם בהא דפסק בפר"ד מהל' תמורה ה"ה בהפריש נקבה לעולתו וילדה אעפ"י שילדה זכר ירעה עד שיפול בו מום ויביא בדמיו עולה, ומדוע פסק הכא דהולד קרב, ועי' בלח"מ שם

ונראה דסבר הרמב"ם דשאני במפריש נקבה לעולה דהקדושה דחויה מעיקרא וממילא הולד מכח קדושה דחויה באה, להכי אעפ"י שנולד זכר וראוי לעולה אבל מפני שחל עליו דחוי מכח האם להכי פסק דירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו עולה, משא"כ הכא שהקדיש בהמה תמימה וחלה עלי' קדושה ואח"כ נולד בה מום, וילדה ולד, הנה כיון שהחלות הקדושה היתה בלא דחוי, ורק אסור להקריבה מפני המום, וסבר הרמב"ם דהמום אינו עושה פגם בהקדושה, אלא איסור גרידא מונח עלי' שאסורה לגבי המזבח אבל כיון שהולד אין בו מום לא נפגם הולד מפני אמו, וגם אין חסרון בהקדושה, ולהכי פסק הרמב"ם דקרב לקרבן

וע"כ דסבר הרמב"ם דבזה פליגי אמוראי דמ"ד קרב סבר סברא זו דהמום אינו פוגם בהקדושה, ואינו דומה להא דמפריש נקבה לעולה, ומ"ד דלרעייה סבר שזהו הדין דמפריש נקבה לעולה מטעם דסבר דהמום פוגם בעצם הקדושה ג"כ.