נזר הקודש - חולין רנז

ברוק שבפיו. ולמד מזה הרמב"ם דמדלא השיב ר' יוסי לחכמים דלשיטתו אין זה הכשר, וע"כ דר' יוסי הדר ביה משיטתו, וסבר כר' יהודה, ומזה למד הרמב"ם לפסוק כר' יהודה

וא"כ מבואר דלמ"ד חיבת הקודש דרבנן ע"כ סבר דלא בעינן שיעור להכשר, ולמ"ד חיבת הקודש דאורייתא, אפשר דשאני גבי קדשים, אבל בחולין בעינן שיעור

והנה בתוספתא דמכשירין פר"ג תניא יהושע בן פרחיה אומר חטים הבאות מאלכסנדריא טימאו מפני אנטליא שלהן. ומה זה אנטליא פירש המפרש שהיא כלי שנוטלין לידים, ונראה כי הצדק אתו, מפני שהיו קורין להכלי שנוטלין מהם לידים אנטיל כמו"ש הט"ז באו"ח סימן ד' שמפני זה הוי נוסח הברכה נטילת על שם הכלי, יעו"ש. ועדותו של ר' יהושע בן פרחיה שהיו שופכין מהכלי של נטילה על החטים והוכשרו, וע"כ אין כאן שיעור כביצה דלא מיירי שהחטים היו ככליות כמו בימי שמעון בן שטח, והחטים הם פרודות, וגם לא מיירי שהיו בכלי שהכלי מצרפן, וע"כ או משום דלקבלת הכשר לא בעינן שיעור כביצה, או מטעם דהוי בריה, וכמו שכתבנו לעיל

והנה שם בתוספתא איתא בראשונה היה של פול ושל טופח של צפורי מפני ששורין אותן במים בשעה שגורסין אותן יעו"ש. והנה גם המה אוכל פרוד ואין להם התחברות, וא"כ אין כאן שיעור כביצה, ומ"מ מוכשרין הן, והכא ליתא משום בריה כיון שגרוסות הן. אבל אפשר ששרו אותן במים מקודם שנעשין גרוסות. עוד איכא למימר שמפני ששרו אותן בכלי והכלי מצרפן, אבל מהא דתניא לעיל מהא דחטים שפיר מוכח או מטעם דלא בעינן שיעור או מטעם בריה, כמוש"נ

לעיל ל"ו, האי בשר דאתכשר במאי וכו'. - וקשה הלא איכא לאוקמי' בבשר שלמים הנאכלין בכל העיר ושם הוכשרו. והפנ"י והצל"ח והאו"ח הקשו בזה, ובפסחים כ', פירש"י דיש לאוקמי באופן זה. וא"כ קשה הכל טעמא מאי לא מוקים הש"ס באופן זה מיירי הכתוב הא דוהבשר אשר יגע בכל טמא היינו בשר שלמים דהוכשר בעיר ירושלים, ואין זה משקה בית מטבחיא

ונראה דלא רוצה הש"ס לאוקמי' הקרא דוהבשר רק לבשר קדשים קלים, דהלא מה נעשה הא דרבתה תורה טומאה לאימורים דע"כ הטומאה באה בעזרה משום דנפסלו ביוצא. וסבר הש"ס דגם ביצאו אימורים קודם זריקה ג"כ נפסלו ביוצא, עי' זבחים צ'. ולהכי מוקים הש"ס דאיתכשר בחיבת הקודש

ומזה יש לדייק דהאוקימתא קמייתא דמוקי הש"ס בפרה של זבחי שלמים, הוא לאו דוקא שלמים וזהו דלא כהקצה"ח בסימן ת"י, דמפרש דזבחי שלמים הוא בדוקא מטעם דהוי ההכשר לדעת בעלים מטעם דקדשים קלים ממון בעלים. ולפי מה שכתבנו אין לומר כן משום דע"כ הסוגיא לא ניחא לפרש בבשר שלמים לחודיא משום אימורין דהוא ממון גבוה וטומאתן ע"כ בעזרה

ויש לעיין מדוע לא מוקי הש"ס דהוכשר במים שהובא מחוץ לעזרה שאין זה מיקרי בית מטבחיא, וע"כ מוכח דגם מים ההובא מחוץ ג"כ אינו מכשיר בעזרה, והיינו דלאו דוקא מים קדושים שהוא מי כיור, אינו מכשיר אלא גם כשהובא מים מחוץ ג"כ אינו מכשיר, וכן מורה לשון הרמב"ם בפר"ו מטו"א הט"ז שכתב וז"ל, ואין לבשר קדשים הכשר אלא במשקין שיפלו על הבשר חוץ במשקה בית המטבחיים, וע"כ האי חוץ כוונתו חוץ לעזרה, וכן כתב המבי"ט בקרית ספר. והטעם בזה כיון דלא בעינן להדחת הקרביים מי כיור דוקא כמו שאיתא בתו"כ והובא בתוס' זבחים כ"ב יעו"ש. להכי אין הבדל בין מים למים ואם המים בעזרה אינם מכשירין

ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' ד"ה עצים, אמאי משקי בית מטבחייא דכן ליתכשרו בחיבת הקודש יעו"ש. ונראה דחיבת הקודש שייך אם בעינן קדושה, אבל כיון דלא בעינן מים קדושים לא שייך חיבת הקודש. (ומטעם זה הגירסא בתוס' יין ושמן, ולא כהגה"ה הכתובה בצדה מים)

והא דלא מוקי הש"ס הא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא, היינו שנטמא במשקין טמאין שטומאתן והכשרן באים כאחד כדתנן בפר"א דמכשירין משקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון, וזהו מפני דלא בעי הכשר, וכן פסק הרמב"ם בפר"ב מטו"א

ונראה דלא קשה דהנה במשקין שנטמאו אין מטמאין אוכלין מדאורייתא, ורק יש לומר במשקה זב וזבה דמטמאין מדאורייתא ולא בעי הכשר ממקום אחר, ורבינו הגר"א מפרש הכא דמיירי במשקה זב וזבה, אבל אם אמרינן כן דבזה מיירי קרא דוהבשר, נמצא דלטומאת בשר בעינן תמיד משקה דזב וזבה שהוא אב הטומאה, ונעשה הבשר ראשון, אבל היאך יבוא לידי שני ושלישי ואנן מרבינן שלישי בקודש, כדאיתא בסוטה כ"ט, ולהכי מוכרח הש"ס לחדש דהוכשר בחיבה"ק

כתב הרמב"ם בפר"ב מטו"א הכ"א כל משקה שנטמא ואחר שנטמא נפסד ונסרח הרי זה בטומאתו לעולם שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם, (פירוש דבזה שנפסד מאכילת אדם ועדיין ראוי לכלב לא נטהר מטומאתן), וכתב הראב"ד וז"ל, אמר אברהם ממדרש תורת כהנים נראה שאפילו לכתחילה מקבלין טומאה הואיל וראוים לשתות לבהמה וכן עיקר, ודוקא כשהיו ראוים מתחילה לאדם כמו שכתבתי למעלה עכ"ל. נמצא דפליגי הרמב"ם והראב"ד במשקין שנפסלו מאכילת אדם וראיין לכלב דשיטת הרמב"ם דאינן מקבלין טומאה, והראב"ד סבר דמקבלין טומאה

והנה לכאורה נראה להעיר בזה, והוא במשנה פרה פר"ט והובא בפסחים י"ח פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא, ר' יהודה אומר בטלו במעיה. והנה מבואר שם בסוגיא במסקנא שאמר רב אשי דסברת ר' יהודה משום דהוי משקה סרוח, יעו"ש. והנה טומאת המי חטאת נתבטלה כשנעשית סרוחה, וע"כ רבנן דסברי בשרה טמא הוא משום דסברי דכיון דעדיין ראוי לכלב להכי תורת משקה עליהן, ועדיין הטומאה עליהן, אבל יש להבין סברת ר' יהודה דמטהר הלא בין להרמב"ם ובין להראב"ד לא פרחה הטומאה אם עדיין ראוים לכלב, וזה ודאי דוחק לומר דנפסל גם לכלב, דהרי ודאי שהכלב מלקק גם המים שעל גבי הפרש, עי' בראב"ד שם בהי"ד, ועוד דרבנן דר' יהודה דמטמאין להבשר ע"כ צריך לומר דהמשקה עדיין ראוי לכלב, וא"כ אין סברא לומר דפליגי במציאות. וביותר שהרמב"ם פוסק בפרט"ו מפרה כר' יהודה, ואעפ"י שכתב שם הרמב"ם מלתא בטעמא מטעם דבטלה השמירה ובטל דין מי חטאת, אבל זה לא יספיק רק לענין טומאה חמורה שלא יטמא, אבל עדיין תורת משקין עליהן לטומאת בשר, וכמו שפריך הש"ס שם בפסחים, ועל זה מתרץ רב אשי משום דהוי משקה סרוח, וא"כ עדיין תקשה כיון דהדין דאינו בטל מטומאה עד שתפסל מאכילת כלב וזה ליתא הכא

ונראה דסבר הרמב"ם דהמשקין של מי חטאת שטומאתן מחמת הנגיעה במי חטאת, היינו נגיעה בעצמותן כמבואר שם ברש"י. הנה נגיעה זו לא הועילה בשעה שהבהמה בחיים, והוא מטעם שהיא טומאה בלועה, ולאחר שנשחטה הבהמה הנה הנגיעה זו כדין קבלת טומאה עכשיו, וכיון שנפסלו משתיית אדם אינן מקבלין טומאה, וזהו אליבא דרבי יהודה אבל הת"ק דר' יהודה סבר דלא בטלו המי חטאת במעיה, וא"כ אכתי איכא טומאה בקודמת עליהן, להכי בשרה טמא. וראיתי בפאר הלכה שנחית לזה

ובזה אתי שפיר הא דתנן במשנה דעדיות והובא בפסחים כ' על מחט שנמצאת בבשר וכו' נמצא בפרש הכל טהור, ומבואר שם בסוגיא משום דהוי משקה סרוח יעו"ש. וע"כ דסתם משנה זו גם אליבא דרבנן דר' יהודה, והיינו משום דהתם בעינן שתקבל הפרש טומאה מהמחט, וכיון שאיפסל משתיית אדם שוב אינן בקבלת טומאה.