נזר הקודש - חולין רנו

בדין הכשר

יש לעיין אם הכשר זרעים טעון שיעור כביצה או שיעור כזית

והנה בתוס' פסחים ל"ג מבואר דפליגי בזה הר"ת והר' ר' יוסף, דר"ת סבר דכמו דכל שהוא מקבל טומאה לשיטת רש"י כן מיתכשרי. והר' ר' יוסף סבר דלענין הכשר לכו"ע אין מקבל הכשר בפחות מכביצה יעו"ש

ונראה דזה תליא בפלוגתא דרב ור' יוחנן לעיל קי"ח דאיתא שם, אמר רב חייא בר אשי אמר רב יש יד לטומאה ואין יד להכשר, ורבי יוחנן אמר יש יד לטומאה ולהכשר, ואיתא שם תניא כוותי' דר' יוחנן כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר. ואיתא שם עוד אמר רב אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול ור' יוחנן אמר יש יד לפחות מכזית. ולפי"ז לר' יוחנן דסבר יש יד לפחות מכזית לטומאה, וכיון דסבר ר' יוחנן דכמו שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר, וע"כ דהכשר וטומאה שניהן שווים לזה, וא"כ נשמע דיש יד להכשר לפחות מכזית, וא"כ מבואר דלא בעינן שיעור להכשר. וכן יש לדייק מלשון הרמב"ם בפר"ה מטומ"א ה"ג שכתב וז"ל, כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר שאם הוכשר היד הוכשר כל האוכל התלוי בו. ויש יד לפחות מכזית עכ"ל. וע"כ הכוונה שזה שכתב ויש יד לפחות מכזית, קאי גם אהכשר, הרי מבואר שע"כ סבר הרמב"ם דלא בעינן שיעור להכשר, (והמנח"ח מצוה ק"ס כתב שדעת התוס' פסחים דאף לרש"י דסובר האוכל מקבל טומאה בכל שהוא מ"מ אינו מקבל הכשר בפחות מכביצה), ובכ"מ אינו מבואר חילוק זה, יעו"ש. ולפי מה שכתבנו מבואר להדיא דסבר דהכשר וטומאה שניהן שווים

והנה לשיטת התוס' בשיטת רש"י דאין אוכל הוכשר לקבל טומאה רק אם שיעורו כביצה, קשה לפי"ז לא יצוייר הכשר על הזרעים כמו חטים ושעורים וכל הזרעים שאין בהם שיעור כביצה, והנה יש לומר דבריה שאני, כמו שמשני הש"ס לעיל קי"ט דמקשה למ"ד דלענין שומר בעינן כפול ופריך שם מהא דעל כל זרע זרוע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, ומשני בריה שאני, וא"כ איכא למימר דבבריה לא בעינן שיעור, אבל לא משמע כן מדברי הרב ר' יוסף שם בתוס' שכתב דכיון דכתיב אשר יבא עליהם מים לבתר אשר יאכל דמזה נפקא ליה לטמא אחרים בכביצה, וכיון דלענין לטמא אחרים לא מהני בריה, א"כ לדידי' לא מהני בריה להכשיר. ועוד דהתם בפסחים בהא דטמא מת שסחט זיתים וענבים הני הזגים שבפנים ג"כ ברי', ומכל זה ליתא לטומאה מטעם שהם פחות מכביצה, וא"כ לשיטה זו כל הזרעונים שהם בפחות מכביצה אינם בתורת הכשר, וזה דבר חדש

והנה לכאורה איכא למימר דשאני בריה כמו שמשני הש"ס לעיל קי"ט דפריך שם מהא דתנא דבי ר' ישמעאל להוכיח דיש דין שומר לפחות מכפול, ומשני בריה שאני, וה"נ איכא למימר דלענין הכשר בהזרעונים שהם פחות מכביצה מהני בהו הכשר מטעם שהם בריה. אמנם שם בסוגיא לקמן בהא דבעי רב אושעיא בשני שומרים מהו שיצטרפו מביא הש"ס תא שמע דתנא דבי רבי ישמעאל וכו' ומשני בחטי דשמעון בן שטח ופירש"י שהוא כשתי כליות של שור הגדול, והא דלא משני בריה שאני פירש"י בד"ה חטין, דתירוצא דחיקא הוא יעו"ש. נמצא דלפי המסקנא לא קיימא האי תירוצא דבריה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דלשיטה זו לא הוי הכשר לזרעונים שהם פחות מכביצה

עוד קשה בהא דתנן כלים פר"ח מ"י והובא בעירובין צ"ט, היה אוכל דבילה בידים מסואבות והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור ר"מ מטמא, ופירש"י שהרי הוכשרה התרומה ברוק שבפיו יעו"ש. והנה הדבילה אינה גדולה כביצה, ומכל זה הוכשרה לקבל טומאה, הרי חזינן דלא בעינן שיעור כביצה להכשר. ודוחק לומר שהוא מדרבנן. ועוד דאם ההכשר דרבנן לא היו גוזרין טומאה לתרומה בשביל טומאת ידים שהוא מדרבנן, והיינו דדבילה תרומה שלה הוא מדרבנן כמו"ש התוס' בר"ה י"ב ד"ה תנא דרבנן, וא"כ בעינן שיהיה ההכשר מדאורייתא

וגם בהא דאיתא בסוכה ל"ה של תרומה לא יטול פליגי בה רבי אמי ורבי אסי חד אמר מפני שמכשירה וכו'. וקשה מה יענה לר"מ דסבר שיעור אתרוג כאגוז וא"כ לא שייך הכשר, והש"ס דקאמר מאי בינייהו, מדוע לא אמר דנפק"מ לר"מ דסבר כאגוז ליכא משום הכשר ואיכא משום הפסד. ומצאתי אח"כ בהגהות משנ"א שהעיר בזה בשם מי נפתוח

לכן נראה דבריה שאני, ובזרעונים כברייתן כו"ע סברי דלא בעינן שיעור כביצה, וזהו כדאיתא לעיל שמשני הש"ס בריה שאני, והא דלא סבר כן הש"ס לקמן, שאני התם דלענין הצטרפות שני שומרים משני בריות אין חשיבות בריה הכא, וזהו סברת רש"י דשינויא דחיקא לומר דבשני בריות שייך יותר צירוף. אבל בריה כשהיא לעצמה יש לה חשיבות, והא דלא נחשב לבריה הני זגין שבענבים ע"כ משום דלא הוי כברייתן משום דכיון דברייתן להיות ענבים ובטלי חשיבותן דהזגין לגבי הענב כולו להכי כשסוחטין לענבים בזה בעינן שיעור כביצה

והנה הא דאיתא לעיל ק"א דתנן טמא שאכל קודש וכו' אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאהו, וקשה לשיטת הראשונים דבעינן כביצה לקבלת טומאה א"כ משכחת לה בשאכל כזית ואין בו כביצה דאינו מקבל טומאה. והגאון רבי יהונתן בספר יע"ד הקשה כן בצ"ע. אמנם מסתברא דאם חיבת הקודש דאורייתא לא בעינן כשיעור ביצה והוא מטעם דכיון לגם עצים נחשבים לאוכלין, וההכשר ג"כ מטעם חיבת הקודש

אבל אם אמרינן דחיבת הקודש דרבנן, א"כ מה הקשו חכמים לר' יוסי דהטמא כיון שנגע בו טמאהו הא שפיר יצוייר באופן שלא הוכשר, וע"כ צריך לומר דהוכשר בפיו דהרוק מכשיר כדתנן במכשירין פר"ו וכדתנן בהא דדבילה בפיו דהוכשר מטעם הרוק שבפיו ומיירי גם בשלא הניח כשיעור ביצה והוי הכשר, וזהו שאמרו לו אף טמא שנגע בו טמאהו, והיינו דע"כ נוגע בפיו ובאה הטומאה וההכשר ביחד, ואין לומר דהכוונה שיעור כביצה, א"כ אכתי תקשה לוקמי' שלא היה כביצה ולא הוכשר וממילא לא נטמא, וע"כ דלא בעינן שיעור כביצה. נמצא דאם חיבה"ק דרבנן ע"כ סברי דלא בעינן כשיעור ביצה לקבלת טומאה וגם להכשר

אבל זה לא אתי שפיר דהרי אמרו לו לר' יוסי ואיהו סבר דרוק כל זמן שהוא בפיו אינו מכשיר כדאיתא שם במשנה, וא"כ היה לר' יוסי להשיב דלדידיה ליכא בזה טומאה מטעם חסרון הכשר

וע"כ מוכח מזה אחת משתים, או חיבת הקודש דאורייתא ולא בעי שיעור כביצה מטעם חיבה"ק או אם חיבת הקודש דרבנן, ורבנן דאמרו לו הוא ר' מאיר דסבר שהרוק שבפיו מכשיר בכל אופן, אבל תקשה מדוע לא השיב ר' יוסי דהוא סבר דיש בזה חסרון הכשר, ואפשר דר' יוסי בא להשיב אף לשיטת ר"מ, אבל ע"כ מוכח דלא בעינן שיעור

והנה הרמב"ם בפרט"ו מטו"א ה"ז כתב מי שהיה אוכל תרומה בידים מסואבות כגון דבילה שלא הוכשרה והכניס לתוך פיו ליטול צרור אם הפך נטמאת הדבילה ברירו שהרי נטמא ביד מפני שעקרו וכו', וזהו כר' יהודה שם במשנה סוף פר"ח דכלים. והנה המגיה הקשה הלא קיי"ל ר' יהודה ור' יוסי, הלכה כר' יוסי, ור' יוסי מטהר יעו"ש. ונראה דהרמב"ם סבר חיבת הקודש דרבנן כמו"ש המל"מ בפר"ו מאי"מ ה"ח, וא"כ תקשה בהא דחולין הא דאמרו חכמים לר' יוסי דטמא שאכל קודש נטמא, והלא חסר הכשר וחיבת הקודש דרבנן, וא"כ יש לר' יוסי להשיב דמיירי שלא הוכשר, וע"כ משום דלא סגי בלא הכשר בשעה שהקודש בפיו של הטמא, והוכשר