נזר הקודש - חולין רנה

דעתו אצל כל אדם, והיינו דלא מהני מחשבה לאוכלין את האבר ובשר המדולדלין לאדם חי שיתלשם ויאכלם, ושאני הא דעוקצין שהמחשבה באה לאחר שחתך, או לכל הפחות שהמחשבה באה עם החתך ביחד, וזה מדויק בלשון התנא במשנה דלעיל גבי ששנה דמטמאין טו"א במקומן, וזה ליתא גבי אדם

ונראה דזהו גם שיטת הרמב"ם שהביא משנה זו להלכה בפר"ב מטומאת מת, ולא הביא זה להלכה בטו"א, וע"כ כמו שכתבנו דליתא באברים ובשר המדולדלין באדם בעודם מחוברים לאדם חי טומאת אוכלין

וראיתי אח"כ ברש"ש שהעיר מדוע לא שנה התנא הכא שמטמאין טומאת אוכלין כמו גבי בהמה, וכתב דלא שנה זה בשביל הסיפא במת האדם דבזה ליכא טו"א משום דבטלה דעתו, להכי לא תנא גם ברישא, יעו"ש. מבואר דעתו דאדם ובהמה שניהם שווים שהמדולדלין באדם חי מטמאין טו"א. ולדעתי ליתא משום דגם בזה איכא משום בטלה דעתי' ולא מהני מחשבה לאוכלין כמו שכתבנו לדייק מלשון המשנה וגם מדברי הרמב"ם כמוש"נ

ובעיקר הענין בהא דחותך מן האדם מבואר בספרנו נזר הקודש למסכת כריתות כ"א

כתב הרמב"ם בפר"ב מטו"מ ה"ד אבר הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאהל כמת, והוא שיהיה שלם כברייתו בשר וגידים ועצמות חסר עצמו אם נשאר עליו בשר כזית וטמא כמת שלם עכ"ל. והטעם בזה פשוט דלא גרע כזית בשר זה שנשאר מהאבר כאילו נטלו כזית בשר מן המת עצמו. אמנם הראב"ד בהשגה כתב וז"ל, א"א טעה בזה שאם חסר העצם אינו כמת שלם, והמשנה הטעתו (כוונתו למשנה דאהלות פר"ב מ"ה) אבר מן החי שחסר העצם הוא סבר מדקאמר אבר מן החי מכלל האבר מן המת חסרון העצם לא כלום הוא, ולא היא, דאם חסרו טהורים לגמרי קאמר דוקא אבר מן החי, אבל אבר מן המת אעפ"י שחסר העצם מטמא במגע ובמשא עכ"ל. כוונתו דבאבר מן המת יש לו טומאת מגע ומשא, אבל אין לו טומאת אהל מפני שבטל ממנו תורת אבר. והנה דברי הראב"ד בזה מרפסין איגרי, והלא כיון דתנן בפר"ב דאהלות מ"א דכזית מן המת מטמא באהל, וא"כ מה בין כזית מן המת לכזית מן אבר מת, והלא הכזית מאבר מת הוא כזית מן המת, ומרן בכס"מ תמה בזה יעו"ש. והמשנה ג"כ מתפרשא דבחסרה העצם בטל תורת אבר, והיינו דדין אבר סגי גם בפחות מכזית בשר, אבל בשחסר עצם בטל תורת אבר, ועכשיו הטואמה טמעם הכזית בשר, אבל בדאיכא כזית בשר יש כאן טומאה שלימה גם לטומאת אהל

ונראה להפך בזכותו של הראב"ד שלא יהיה ח"ו כטועה, והוא דמצינו בנזיר נ"ג ע"ב דתניא וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת על פני השדה זה המאהיל על פני המת בחלל זה אבר מן החי ויש לו להעלות ארוכה, או במת זה אבר הנתלש מן המת יעו"ש. וקשה כיון דמרבה התורה אבר מן החי והיינו שמדייק אבר מן החי ממשמעות מן בחלל שהביאור אבר שנפל מן הגוף החי ונחתך כמו שפירשו שם התוס', וא"כ למ"ל קרא לרבות אבר מן המת, וליכא למימר דאם לא כתבה התורה שני פסוקים הוי מוקמינן לאבר מן המת החמור כיון דמשמעות בחלל חרב היינו שנעשה עתה חלל, וזה ע"כ אבר מן החי ולמה לן קרא לאבר מן המת

והנה מטעם זה יש לומר דהתורה חלקה להבשר שבמת בשתי טומאות, א' טומאת מת. ב' טומאת אברים במת, והיינו דהבשר שבמת עצמו כמו בשר אשר בהצלעות וכדומה יש להבשר טומאה מצד שהיא מת, וכזית בשר הוא כמת שלם. אבל הבשר שבאבר המת טומאתן מטעם האברים ולא מטעם המת עצמו. ונפק"מ לדינא דהבשר הפורש מן האבר שבמת טומאה זו לא מטעם מת, אלא הוא מטעם שהוא מהאבר של המת, זל ולוא יצוייר באופן שנתבטל תורת אבר כגון אם ניטל מהאבר העצמות והגידים ונשאר הבשר לבדו שאז הבשר הזה אין לו טומאת מת כמת שלם, אלא הרי הוא כבשר מן הנבלה לטמא במגע ובמשא, אבל אין מטמא באהל, וזהו דינו של הראב"ד דבחסר בהאבר העצם נתבטל תורת אבר ממנו, ואין להקשות מדוע יגרע מאילו נטל כזית בשר מן המת עצמו, זה ליתא דגם בשנוטלין כזית בשר מן המת היינו מהאבר של המת ג"כ טומאתו לא מטעם המת אלא טומאתו מפני שהוא בשר מהאבר של המת, וכיון שאין על הבשר תורת אבר לא הוי הטומאה אלא רק טומאת נבלה כמו"ש הרמב"ם ריש טו"מ דטומאת מגע ומשא במת מפני שהוא כמו טומאת נבלה, זהו לדעתי שיטת הראב"ד ומפני שיטתו מפרש המשנה כמו שהוא סובר

ואין זה לפלא לומר שהבשר הפורש מן אבר המת אינו מטמא באהל, דהרי גדולה מזו מצינו להרמב"ם בפיה"מ במשנתנו בהא דפליגי ר"מ ור"ש בהא דתנן האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת דברי ר"מ, ר' שמעון מטהר, כתב הרמב"ם שר"ש אומר שבשר הפורש מאבר מן המת ג"כ טהור וכן עצם כשערה הפורש ממנו ואין הלכה כר' שמעון עכ"ל. והנה לפי שיטת ר' שמעון תקשה מדוע יגרע מכזית בשר הנפרש מהמת דכל טומאת מת עליו לטמא גם באהל, ומה בין זה לאבר מן המת שהבשר הפורש ממנו טהור לגמרי, וע"כ צריך לומר ג"כ דר' שמעון סבר דגם בפורש כזית בשר מן האבר של המת גם טרם שפורש האבר מן המת ונטל כזית בשר מן האבר ג"כ ליכא עליו טומאה

והנה ר"ש מטהר בזה לגמרי ופשיטא שאין הלכה כמותו, אבל הראב"ד סבר דרק מטומאת אבר ממועט דהיינו מטומאת אהל, אבל במגע ובמשא מטמא

והנה סברת ר' שמעון ג"כ יש לומר דמקורו מהסוגיא דנזיר שכתבנו, וזהו מדחידשה תורה טומאת אבר מן המת לומר דהאברים שבמת טומאת אברים עליו, ונפק"מ להבשר שבהאבר

אבל שיטת הרמב"ם דהבשר שבהאברים דינם כבשר המת ממש, ואין בזה חידוש דין באבר מן המת, וזהו שכתב דאין הלכה כר' שמעון כלל, אלא דין בשר מהאבר של המת כבשר המת, ואדרבה הבשר שעל האבר הרי הוא כמת שלם, אם יש בו כזית

איברא ברא דלפי"ז יש להקשות למה לן קרא לרבות אבר מן המת, והלא יש בכלל אבר מן החי גם אבר מן המת. ויש לומר דהרמב"ם סבר דבחלל חרב אינו מדויק על אבר מן החי, אלא אתי לדרשא דחרב הרי הוא כחלל, אבל עצם הקרא מתפרשא גם לאבר מן המת, ואי לא הוי אלא חד קרא הוי מוקמינן למסתברא לאבר מן המת, להכי איצטריך לתרי לימודים, וממילא נשאר הדין דבשר מן אבר מת דינו כבשר מת עצמו, זהו מה שנראה בביאור שיטת הרמב"ם והראב"ד בס"ד

תוס' ד"ה כזית בשר וכו', לכאורה נראה דאבר האדם מן החי מבנין אב דשרצים ובהמה אתי וכו יעו"ש. וקשה למ"ל ללמוד מבנין אב הלא ברייתא ערוכה בנזיד נ"ג ע"ב, ובספרי במדבר פ' מ"ט, והובא ברמב"ם פר"ב מטו"מ דדרשו מקרא בחלל חרב זה אבר מן החי. ומצאתי ברש"ש שהקשה בזה, ובלב אריה קדמו בזה

ונראה דכוונת התוס' לא על עצם הדין על אבר מן החי מאדם, דזה נלמד מקרא בהדיא, אבל כיון שיש ללמוד גם מבנין אב דשרצים ובהמה, ממילא יש לרבות או למעט כמו גבי שרצים ובהמה, וזה לגבי הפרטים היינו לגבי בשר של האבר או לגבי עצם ועל זה כתבו לכאורה, וסיימו דע"כ אין לומר כן משום דהתם גופי' בשר מן החי טהור, וע"כ כל הני מיעוטים לבשר ולעצם הוא מלימוד אחר, ולא מבנינא, עי' במהרש"ל שנראה שגם הוא הבין כן בכוונת התוס'

גמ', שכן כתוב מגילת תענית פסחא זעירא דלא למיספד, מזה מוכח דלאחר שבטלה מגילת תענית מותר בהספד ובתענית בפסח שני, ומותר לומר תחנון ובקשה למהר הגאולה לעם ישראל.