נזר הקודש - חולין רנד

פריך הש"ס והא הוי מגע בית הסתרים, ומוכרח הש"ס לאוקמי' כר' מאיר דסבר מגע בית הסתרים הוי מגע מעליא

אמנם בזה שנוגע להכשר, פריך הש"ס למ"ל הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו, הביאור בזה דכיון דכל זמן החיבור היה על הבשר טומאה אגב אביו וכיון שהיה בטומאה עד שנחתך, א"כ היאך תיסק אדעתין דליבעי הכשר, דע"כ דין הכשר לא נאמרה על מי שהיה עליו דין טמא, כן נראה בביאור דברי הר"ן וכוונתו בזה

אמנם נראה בצדקת התוס' והיינו דסברי התוס' דהחילוק שיש בזה בין טומאה דהכא לטומאה חמורה דפרק בא סימן נכלל בהא דמשני הש"ס כששימש מעשה עץ שימש, והביאור בזה שאין בהבשר טומאה עצמיות, וכוונת התוס' בהתימה הוא על המקשן דלא נחית להא דמעשה עץ שימש, ופריך למ"ל הכשר, הלא כמו כן היה יכול להקשות על עצם הטומאה

ונראה דיש לפרש הפירכא דפריך הש"ס טומאת בית הסתרים היינו דמיירי שחתך הבשר לגמרי ונתבטל תורת אבר לגמרי כיון שנשארו הגידין ועצמות בלא בשר ופרחה הטומאה לגמרי מתורת אבר מן החי, ורק על הבשר נשאר טומאה דמקודם משעת החיבור אבל חיבור זה הוא בית הסתרים, ודייק כן המקשן מדקתני חתכו שמשמע לגמרי כמו שכתב הרמב"ן הובא בר"ן, וא"כ אין לומר דיש בזה טומאה חמורה אגב אביו דהלא אין כאן טומאה כלל, וזהו פירכא עדיפא רק לקמן דקאמר הש"ס דבעי הכשר פריך הש"ס דלענין זה דלא ליבעי הכשר סגי הא דמטמא טומאה חמורה אגב אביו, ועל זה משני כששימש מעשה עץ שימש, וכפירש"י שהוא פנים חדשות

והנה לפי המסקנא מיירי הא דחישב ואח"כ חתכו דקתני טמא מיירי בהוכשר, ותמוה לפי"ז דברי הרמב"ם בפר"ג מטו"א ה"ה, שכתב דאינו צריך הכשר מטעם שמטמא טומאה חמורה כנבלה, וזה היפך הסוגיא שמשני דהשימוש לטומאה חמורה הוא מעשה עץ, וזהו כוונת הראב"ד שם בהשגה, ובספרנו נזר הקודש לזבחים דף פ"ז דף הספר מבואר שיטת הרמב"ם והראב"ד

והנה עלתה בדעתי לומר ביאור חדש בשיטת הרמב"ם, והוא דהנה התוס' לעיל ע"ב ע"ב ד"ה אלא, הקשו וא"ת דבשלהי העור והרוטב תניא החותך כזית בשר מאבר מן החי חישב עליו ואח"כ חתכו טמא פריך טומאת בית הסתרים היא, ומשני ר"מ היא, והשתא היכי חייל אחר המחשבה טומאת אוכלין דקיל מטומאת אבר מן החי דחמיר, ותירצו וי"ל דטומאת אוכלין חמור שראוי להצטרף עם פחות מכביצה אוכלין, אבל קודם שחישב עליהם לא היה ראוי להצטרף יעו"ש. ולכאורה קשה מדוע לא מצטרף גם מקודם הלא קיי"ל דחמור לקל מצטרף, וע"כ משום דקודם המחשבה לאכילה אבר מן החי לאו אוכל הוא, ורק לאחר המחשבה לאכילה נעשה אוכל, נמצא דהמחשבה לאכילה עושהו לחמור ולהכי חייל גם אאבר מן החי

ולפי"ז הא דמשני הש"ס כששימש מעשה עץ שימש שפירשו התוס' משום דאותו שם שהיה מטמא טומאה חמורה משום אבמה"ח ועתה אין אבר מן החי שאין זה אלא בשר ואין קרוי אבר, אבל כל זה אם אמרינן דהטומאה באה על הבשר לאחר פרידתו מהאבר. אבל לפי מה שפירשו התוס' לעיל דהטומאה באה בעודו במחובר, דאל"כ אין כאן קושיא היאך חלה טומאת אוכלין אטומאה חמורה, וע"כ דסברי התוס' שם דהטומאה חלה בעודו אבר, וא"כ לא שייך לומר מעשה עץ שימש, כיון דע"כ גם בעודו במחובר בשעה ששימש בטומאת אבר מן החי חלה על האבר טומאת אוכלין דהיינו על הבשר דהאבר שטמא משום אבר מן החי, וע"כ דסברי התוס' דהסוגיא דפריך דהוי טומאת בית הסתרים לא סבר דהבשר מעשה עץ שימש, כיון דע"כ חלה טומאת אוכלין אאבר

והסוגיא דמשני כששימש מעשה עץ שימש, ע"כ סברה הסוגיא דבשביל ששבע לה טומאה לא חלה טומאת אוכלין על הבשר בעודו במחובר מטעם דאין טומאה קלה חלה על טומאה חמורה, ורק לאחר שחתך הבשר מן האבר אז חל על הבשר טומאת אוכלין

נמצא דסוגיא זו סוברת דאמרינן שבע לה טומאה ואין טומאת אוכלין חלה על טומאת אבר מן החי, אבל הרמב"ם סבר דלא אמרינן שבע לה טומאה כאשר ביארנו שיטתו בספרנו נזר הקודש למס' מנחות כ"ד. נמצא דהבשר הזה יש לה טומאה חמורה תיכף אחרי המחשבה. ולהכי פסק הרמב"ם דאינו צריך הכשר, כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם ושיטת הראב"ד דבשביל ששבע לה טומאה אין טו"א חלה רק אח"כ בהפרד הבשר מן האבר ולהכי סבר דצריך הכשר

ונפק"מ לדינא גם לענין צירוף לשיעור כביצה בעוד הבשר עש האבר דלשיטת הרמב"ם דחייל טו"א על האבר מצטרף לכביצה אוכלין, ולשיטת הראב"ד אינו מצטרף עם האוכל להשלימו לכביצה כיון דטרם חל טו"א בעודו במחובר עם האבר, כיון דעדיין לאו אוכל הוא, כמוש"נ

גמ', אמר אביי הד אמרו כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה, טומאתה לאו דאורייתא, והיינו דסבר אביי שעדיין תורת אוכל על השאור והקשו בתוס' תימה דאם לאו מדאורייתא בטלה אמאי מותר להניחה בביתו יעו"ש, וקשה הא מדאורייתא בביטול סגי, ודוחק לומר דהתוס' לשיטתם דסברי דביטול הוא מטעם הפקר, והכא לא הפקיר שהרי יחדו לישיבה, דזה לא מסתבר, דע"כ בביטול כזה שפיר יש לומר דלכו"ע סגי, והביעור הוא מדרבנן, ובאופן זה שיחדו לישיבה, ולשיטת הטור מיירי שטח אותו בטיט, פשיטא שמדאורייתא מותר להניחו בביתו אפילו אם אמרינן דטומאתו במדרס הזב לאו דאורייתא וע"כ דסברי התוס' דאם מן התורה עדיין תורת אוכל על זה ומן התורה אומרים להשאור עמוד ונעשה מלאכתנו, היינו בזה שראוי השאור לחמע בו עיסה אם כן הרי זה כמו שאמרה תורה בהדיא דלא מהני הייחוד לישיבה, ואם כן עדיין עובר על זה שאמרה תורה שאור לא ימצא בבתיכם. זהו כוונת התוס' בהתימה. והנה קשה לי עוד בזה, דאם לאו מדאורייתא אם כן אוכל הוא מדאורייתא, אם כן הוא נהנה מאיסור חמיי אם יהיה יושב על הכופת שאור, ואיסור הנאה איכא גם לאחר ביטול כשם שאסור בחמץ של אחרים אפילו מחמץ של נכרים, ואפשר שגם זה נכלל בהתימה שכתבו התוס'

ואפשר לומר דשאני איסורים שזה גדרה תורה עד כמה שולט איסור, אבל אין זה שייכות לביטול איסורים, והיינו דאעפ"י שגדרה תורה זמן האיסור עד כמה, אבל האוכל עצמו לא יצא מתורת אוכל, ולהכי אעפ"י שלגבי איסור חמץ אין אנו דנין הא דכופת שאור לאוכל, אבל עכ"פ עדיין אוכל הוא כיון שבאמת הוא אוכל ועדיין ראוי הוא למחמע בו עיסה, וזהו שאמר אביי דטומאתו לאו דאורייתא. משני הש"ס דאעפ"י שאוכל הוא עדיין גם עתה, אבל לענין טומאה תליא בשימוש וכיון דהשימוש הוא מעשה עץ בעלמא, ואין זה נקרא אב הטומאה באוכל כיון שאינו משמש בתור אוכל

ע"ב אמר ר' יוחנן מ"ט דר"ש וכו' אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל, עי' לעיל ע"ג ע"ב בתוס' ד"ה הוכשרו, ולעיל ביארנו לנכון

שם במשנה האבר והבשר המדולדלין באדם טהורים. וקשה מדוע לא תנא ומקבלין טומאה כמו ששנה לעיל גבי בהמה בהמדולדלין, ובמשנה עוקצין פר"ג מ"ב תנן החותך מן האדם ומן הבהמה וכו' מבואר דמטמאין טו"א, וכן יש לדייק לעיל במשנה שנה התנא אבר ובשר המדולדלין בבהמה, מדוע דייק בבהמה, הלא גם באדם כן הדין דמטמאין טו"א במחשבה

ונראה דשאני בין בהמה לאדם, דבבהמה מהני מחשבה לאוכלין אף במחובר עדיין להבהמה, אמנם באדם לא מהני מחשבה לאוכלין כל זמן שמחובר לאדם חי משום דבטלה