נזר הקודש - חולין רנג

ונראה דכיון דעיקר הא דהקשו התוס' דדינא דשמואל דאמר תאנים שצמקו מטמא טו"א הוי דלא כר' יהודה דחשיב הכא מעורה למחובר, ועל זה תירצו דתאנים שצמקו לא הוי כמעורה. הביאור בזה דלא הוי כמעורה, והיינו דמעורה חשיב חיבור טפי, אבל ע"כ סברי התוס' דתאנים שצמקו ג"כ דינם כמחובר. והנה לענין שבת מצינו דלא בעינן מחובר טפי אלא גם אם קצת מחובר ג"כ סגי, כמו שמצינו בשבת פ"א אמר אביי האי פרפיסא היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות מיחייב משום תולש ואעפ"י שלא היה מושרש בקרקע אלא מונח על גבי קרקע, אבל מפני שהיה לו איזה התחברות מעט סגי לחיוב שבת, איברא דרש"י ותוס' פירשו דחיוב מכת מרדות מדרבנן. אבל הרמב"ם בפר"ד משבת סבר שחייב מן התורה ואפילו לרש"י ותוס' הכא שהפירות באיביהן הוי חיבור יותר מהא דשבת בהא דפרפיסא שהיה רק מונח על גבי קרקע, והא דמביא הש"ס ראיה מהמדולדלין הביאור בכדי שלא תימא דבאופן שאינו יכול לחיות נחשב לגמרי לתלוש לכל מילי, וא"כ גם תאנים שצמקו נחשבים לתלושים, מפני שאין בהם עוד חיות מהאילן, על זה מביא ראיה דגם התחברות כזה אעפ"י שאינם יכולים לחיות עוד אבל ע"כ אכתי יש להם יניקה, וממילא נלמד מזה דגם תאנים שצמקו באיביהן דהחיבור שלהם לאילן נחשב לחיבור לחיוב שבת דסגי גם בחיבור מועט

בעי רב פפא מהו שיעשה יד לחבירו. ופירש"י שני אופנים, היינו או יחור שנפשח ויכול לחיות יהיה יד ליחור שנפשח ואינו יכול לחיות. או אילן גופיה יהיה יד להיחור שנפשח ואינו יכול לחיות יעו"ש. והיינו דזה תליא אם בהמה חיה נעשית יד לאברים ובשר המדולדלין, וזה בעי' דלא איפשטא לעיל, והיינו אם בהמה חיה נעשית יד להמדולדלין שאינם יכולים לחיות הוא הדין נעשה אילן גמור יד להיחור שנפשח ואינו יכול לחיות. אבל אם בהמה חיה אינה נעשית יד להמדולדלין להכי יש למיבעי' הכא אם יחור שנפשח ויכול לחיות אם נעשה יד להיחור שנפשח ואינו יכול לחיות. זהו כוונת רש"י בשני אופנים, והיינו אף את"ל דאין בהמה חיה נעשית יד לאברים המדולדלין אכתי יש למיבעי אם יחור שנפשח ויכול לחיות אם נעשה יד להיחור שנפשח ואינו יכול לחיות

ובזה יש לעיין בדברי הרמב"ם שכתב בפר"ב מטו"א ה"ב יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה שאינו יכול לחיות ממנה כל האוכלין שבו מתטמאין, ויש בדבר ספק אם היה שיור כמו יד לזה היחור שנשבר, או לא עכ"ל. הרי מפרש הרמב"ם דהספק אם עיקר האילן הוי יד, והיינו דהרי זה כמו הספק אם בהמה חיה נעשית יד להמדולדלין שכתב הרמב"ם שם בה"ו דהוי ספק. אבל תימה דהרי אפילו אם אמרינן שם דלא הוי יד, אכתי הכא יש להסתפק באופן אם יחור שנפשח ויכול לחיות אם נעשה יד, דהוי יותר בדומה לו, וע"כ דסבר הרמב"ם דבאופן יחור שנפשח ויכול לחיות פשיטא להרמב"ם דנעשה יד להייחור שנפשח ואינו יכול לחיות מפני שגם הייחור שנפשח אעפ"י שיכול לחיות דינו שנחשב לתלוש לענין זה להיות יד, וזה דלא כפירש"י שגם זה נכנס בהבעי', אבל זה טעמא בעי

ונראה בסברת הרמב"ם דסבר דיחור שנפשח ויכול לחיות דומה לעציץ נקוב, והיחור שנפשח ואינו יכול לחיות דומה לעציץ שאינו נקוב, להכי הרי זה דומה לחבירו ושניהם בני ביקתא נינהו, ולגבי יד לחבירו נחשב גם זה שיכול לחיות לדין תלוש, והרי זה כמו בהמה שנעשית יד לאבר, וכמו שפסק הרמב"ם שם בה"ו, ולהכי כתב הכא גבי יחור דהבעי' היתה על עיקר האילן וזה דומה להספק אם בהמה חיה נעשית יד להמדולדלין

שם אמר רבי זירא הרי אמרו אבן שבזוית כשהוא חולץ חולץ את כולה, וכשהוא נותץ נותץ את שלו ומניח את של חבירו. בעי רבי זירא מהו שתעשה יד לחבירתה, פירש"י אם החלק הטהור נעשה בית יד לזה להכניס טומאה לבית חבירו דהא אבן המנוגעת מטמאה באהל, והנה משמע מפירש"י דבגופה אין בה טומאה כלל כיון שהכתוב עשאן לשתים, וע"כ הכוונה אם יד לטומאה קודם הנתיצה בעודה מחוברת, ולאחר נתיצה פשיטא כיון שאינה בטומאה לא שייך לומר בית יד, אבל במחובר מיבעי' אם הוי בית יד להכניס טומאה לבית ולטמא כל אשר בבית, ולא איפשטא

ויש לעיין בהא דתנן באהלות פר"ו מ"ג כותל המשמש את וכו' חציו ולחוץ הבית טהור, ומדוע אין שם דין יד, וכן הא דתניא בתוספתא דאהלות פר"ז כותל שבין שני בתים וטומאה בתוכו הבית הקרוב לטומאה טמא והקרוב לטהרה טהור, ומדוע שם אין דנים תורת יד לטומאה להביא הטומאה לבית, וע"כ דלא דנין בזה דין יד, ומדוע לא הביא הש"ס פשיטותא בזה, וצ"ע

שם, וצריכה וכו', וקשה מדוע לא הביא הש"ס הא דאבמה"ח באדם, והיא דרשת הספרי והובא ברמב"ם פר"ב דטו"מ ה"ג. והש"ס עביד צריכותא בהמה ושרצים ומדוע לא חשיב גם הא דאדם, ואפשר דשאני אבמה"ח דליכא איסור אבר מן החי לשיטת הרמב"ם בפר"ב ממ"א, ולדעת הרמב"ן והרשב"א אפילו איסור עשה ליכא, והכא חשיב בהמה ושרצים דמלבד טומאתן איכא גם איסור אבר מן החי להכי אין ללמוד אדם מבהמה ושרצים. ולהיפך אין ללמוד בהמה ושרצים מאדם, דשאני גבי אדם דאיכא טומאת אהל, אבל הריטב"א סובר דאיכא איסור אבר מן החי גבי אדם, וקשה, וצ"ע

ת"ר החותך כזית בשר מאבר מן החי, פירש"י בתוספתא לא גרסינן כזית, אלא החותך בשר מאבמה"ח, וכגון דאיכא כזית עכ"ל. וקשה הא שיטת רש"י דלקבל טומאה לא בעינן כביצה וגם כל שהוא מקבל טומאה, והמהרש"א כתב, נראה מזה שרש"י הסכים לפרש כאן כפירוש ר"ת ור"ש שכתבו התוס' בריש פירקין דגם לקבל טומאה בעינן כביצה יעו"ש

ולדעתי נראה דשיטת רש"י דלקבל טומאה גם כל שהוא מקבל טומאה כמו שסבר רש"י. אבל יש הבדל בין האוכלין והיינו דאם האוכל הוי אוכל ממש, אז גם כל שהוא יש לו חשיבות לקבל טומאה, אבל אם הוא אינו אוכל מצד עצמו ורק על ידי מחשבה יש לו חשיבות אוכל, אז בעינן שיהיה דבר חשוב דהיינו שלא נעשה אוכל על ידי מחשבה אם אין לו שיעור אוכל דמחשבה לאכילה אינה פועלת שתים לעשותו אוכל וגם אוכל חשוב, ולזה פירש"י הכא דנעשה אוכל על ידי מחשבה בעינן שיעור כביצה, וזה נראה ברור בכוונת רש"י

קכ"ט טומאת בית הסתרים וטומאת ביהס"ת לא מטמא. וקשה הא שאני הכא דמטמא טומאה חמורה אגב אביו, וכמו שפריך הש"ס לקמן דלא ליבעי הכשר מטעם דמטמא טומאה חמורה, וזהו מה שהקשו התוס' בתימה בד"ה למ"ל, יעו"ש. ובחידושי הר"ן הקשה וז"ל, וא"ת למ"ל לאוקמא כר' מאיר דאמר ביהס"ת מטמא והא מצי לאוקמא אפילו לרבנן דבמסכת נדה אמרינן דכל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ, והכי מפורש בפרק בא סימן, יש לומר דהתם דוקא בשסופו לטמא טומאה חמורה מחמת עצמו, אבל אגב אביו כי הכא צריך הוא למגע טומאת אביו עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהין דהרי חזינן בסוגיא זו עצמה דפרך הש"ס למ"ל הכשר והא מטמא טומאה חמורה אגב אביו, הרי חזינן דהסוגיא סוברת דאין הבדל בין אם הטומאה מחמת עצמה לבין אם הטומאה אגב אביו כיון דסוף סוף יש לה טומאה חמורה, וזהו היא סברת התוס' בהקושיא

ונראה דסבר הר"ן דיש הבדל בין להיות טמא לדין הכשר, והיינו דכיון דכל עיקר הטומאה באה להבשר רק כשהוא מחובר להאבר, נמצא דכל עיקר הטומאה הוא בשביל האבר וכשמסלקין הבשר מן האבר אין להבשר טומאה מחמת עצמה אלא בשביל מה שהיה הבשר מחובר. וממילא כשנתבטלה החיבור, ע"כ אין להבשר טומאה רק טומאת מגע טומאה, ולזה