נזר הקודש - חולין רנב

כמחובר יעו"ש. מבואר מזה דבזה פליגי רבנן ור"ש דרבנן סברי דהגידולין שמבחוץ היונקים מהאויר דינם שוה לעציץ נקוב, ור"ש סבר דעציץ נקוב כחו יותר גדול בהיניקה מהגידולין שיונקים מהאויר, והיינו שהיניקה מקרקע עדיף יותר

ושם בעי אביי מה שתעשה יד לחברת, וזהו לר"ש וכפירש"י משום דאליבא דרבנן ליכא טומאה כלל מפני שדין שניהם כמחובר, וקשה לכאורה כיון דלא קיי"ל כר' שמעון וא"כ ליכא נפק"מ לדינא

והנה הרמב"ם בפר"ב מטו"א ה"ט כתב וז"ל, קישות שנטעה בעציץ והגדילה אעפ"י שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה עכ"ל. וזהו אליבא דרבנן, והיינו באופן שהעציץ אינו נקוב והגידול שמבחוץ מטהר את מה שבפנים, אבל תמוה מה שכתב אעפ"י שיצאת חוץ לעציץ, הלא אדרבה עיקר הטהרה מפני הגידולין שיצאו לחוץ ויונקים מהאויר שג"כ דיניהם כמחובר והם מטהרים מה שבפנים, וזו היא כוונת הראב"ד בהשגה יעו"ש

ומרן בכס"מ כתב דהרמב"ם מפרש המשנה בעציץ נקוב ודינא דרבנן להודיענו שהגידולין שיצאו לחוץ אינם מקבלים טומאה, ורבנן ור"ש פליגי בזה, דר' שמעון סבר דהגידולין שמבחוץ מקבלין טומאה, והעציץ הנקוב אין בכחו לטהר הגידולין שמבחוץ. ורבנן סברי דהגידולין שמבחוץ ג"כ אינם מקבלים טומאה, מפני כחו של הפנים שהוא נקוב עכת"ד יעו"ש. וזהו הביאור ברמב"ם שכתב אעפ"י שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה, וע"כ לפי"ז הא דאיתא בשבת דמודה ר"ש בעציץ נקוב שדינו כמחובר להכשר זרעים שע"כ כן הדין לענין טומאה, זהו רק לגבי עצמו אבל לא למה שמבחוץ לעציץ

והנה לפי"ז תצא לדינא לרבנן בקישות שנטע בעציץ שאינו נקוב שדינו כתלוש לקבלת טומאה דע"כ הגידולין שמבחוץ אינם מטהרין מה שבפנים וגם הם בעצמן מקבלין טומאה, וזהו הנפק"מ לדינא בין רש"י והרמב"ם, דלרש"י לרבנן הגידולין שמבחוץ מטהרין מה שבפנים, וזהו גם שיטת הראב"ד, ולהרמב"ם אין כאן טהרה כלל וכולם מקבלין טומאה היינו מה שבפנים עם מה שמבחוץ, ואביי דבעי מהו לענין יד ליכא למיבעי' לרבנן גם כן והיינו דבעציץ נקוב שניהם אינם בקבלת טומאה, ובעציץ שאינו נקוב שניהם מקבלים טומאה, וליכא למיבעי אם נעשה יד לחברתה, ולר"ש עיקר הבעי' בנקוב דבזה מודה ר"ש דהוי כמחובר היינו לגבי עצמו, אבל מה שמבחוץ מקבל טומאה, ולזה בעי אם נעשה מה שמבחוץ יד לחברתה משום דבאינו נקוב שניהם מקבלין טומאה לר"ש

אבל לפי"ז קשה טובא כיון דלר"ש בעציץ נקוב דינו כמחובר ממש ואינו מקבל טומאה כלל, וא"כ היאך שייך לומר דהגידולין שמבחוץ תהיה יד למה שבפנים כיון דמה שבפנים דינו כקרקע וליתא בקבלת טומאה כלל, ולפי"ז קשה טובא לפירושו של הרמב"ם דלשיטתו ולפירושו אין מקום לבעי' דאביי, וצע"ג

ויש לעיין היאך הדין בעציץ העומד בארץ והגידולין נוטים חוץ לארץ, דהגידולין הנוטים לחוץ מקבלין טומאה בדין ארץ העמים שגזרו גם על גושה אם הגידולין המה בתורת יד להביא טומאה על מה שבתוך העציץ, ויש להעמיס בעי' דאביי באופן זה, וזה יש לבעי בין לרבנן ובין לר"ש. אבל לפי"ז תקשה מדוע השמיט הרמב"ם לבעי' זו. אבל יש להעיר לפי מה שפירש"י לקמן דבטומאה דרבנן לא אמרינן דין יד, וכן כתב הר"ן בחידושיו, אבל רש"י לקמן במשתחוה לחצי דלעת פירש בלשון שני דלענין טומאת ע"ז בעי, אעפ"י שהיא טומאה דרבנן, נמצא דלענין טומאת ארץ העמים תליא בפלוגתא, ובכל זה צ"ע

שם, אמר רבי ירמיה הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרה, ופירש"י משום איסור ע"ז אסורה בהנאה, ולר"ש דבעי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים אין בו טומאת אוכלין, ועל זה בעי ר' ירמיה מהו שתעשה יד לחברתה. ופירש"י שתי לשונות, ללשון ראשון הבעי' לטומאה דאורייתא, והספק כיון דאיסוה"נ לאו אוכל הוא לר"ש אפשר דגם יד לא הוי, ולשון שני הוי הבעי' לטומאת ע"ז, והספק אם החצי השניה הוי לה יד כנוגע בע"ז עצמה, יעו"ש. והנפק"מ בין הלשונות אם יש יד לטומאה דרבנן, ולשיטה זו דיש יד לטומאה דרבנן אתי שפיר הבעי' לכו"ע, ואיכא ג"כ נפק"מ לענין טומאת העמים כדלעיל

והנה הרמב"ם בפ"ח מהל' ע"ז ה"ה, הביא בעי' זו וז"ל, השתחוה לחצי דלעת וחצי האחר מעורה בו הרי"ז אסור מספק שמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד, עכ"ל. והשיג הראב"ד וז"ל, א"א לא אמרו זה היד אלא לענין טומאת ע"ז בלבד, אבל לענין איסור לא אמרו שאין אסור משום יד עכ"ל. ומרן כתב שיש מקום לפירוש רבינו יעו"ש. אבל תמוה טובא היכן מצינו יד לאיסור. ואפשר דכוונת מרן משום דאם אמרינן יד לטומאה ממילא יש כאן ע"ז ג"כ וממילא יש כאן איסור ע"ז. אבל קשה כיון דטומאת ע"ז דרבנן, וא"כ האיסור הנולד מפני הטומאה לא הוי יותר חמור מהטומאה ולא הוי לפי"ז אלא איסור דרבנן, וממילא בספק הוי ספק דרבנן, ומדוע פסק הרמב"ם לחומרא

וע"כ צריך לומר דהרמב"ם סבר דהא דיד לע"ז יש לאסור מצד עצמה גם אם לא הוי יד לטומאה והיינו בשביל זה עצמה מפני שהיא יד לע"ז והרי היא כמו משמש לע"ז ויש בזה איסור מפני ע"ז עצמה. ולענין טומאה לא מיבעי הש"ס מטעם דסבר הרמב"ם דכיון דטומאה דרבנן אין דנין בה דין יד, ועיקר הבעי' אם יש בזה תורת יד, והיינו יד לע"ז, ובזה הוי ספד"א ופסק לחומרא

ע"ב, אמר רב פפא הרי אמרו ייחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפתה רבי יהודה מטהר, וחכ"א אם יכול לחיות טהור ואם לאו טמא. ויש לעיין דאם אינו יכול לחיות א"כ מ"ט דרבי יהודה הלא הוי זה תלוש גמור. ואפשר לומר דהיחור דומה לעציץ שאינו נקוב והיינו מפני שיונק מהאויר, ולהכי דינו כמחובר, ואעפ"י דע"כ גם רבי יהודה סבר דבעציץ שאינו נקוב מקבל טומאה, אבל סבר דכיון דמחובר עדיין בקליפה עדיף מעציץ שאינו נקוב, ורבנן סברי דלא עדיף מעציץ שאינו נקוב כיון דאינו יכול לחיות הרי הוא כתלוש לגמרי. ומצאתי במשנ"א בפר"ג דעוקצין מ"ח שמבאר כן סברת ר' יהודה

ובזה יש לבאר דברי התוס' ד"ה רבי יהודה מטהר, שכתבו א"נ צמקו לא הוי אפילו כמעורה יעו"ש. ולכאורה מה בין זה לזה כיון דבשניהם פסקה היניקה, אבל לפי האמור הכא במעורה לא פסקה היניקה לגמרי ולכל הפחות הרי הם כעציץ שאינו נקוב דיש לו קצת יניקה

אבל קשה דלפי"ז הא דאיתא לקמן קכ"ט ע"ב דאמר ליה ר' זירא לרבי אסי דלמא טעמא דר' שמעון התם הואיל ומעורה מעורה יעו"ש. הרי דמדמה מעורה דבעל חי למעורה דאילן שנפשח, והלא יש לחלק דשאני באילן שנפשח דאכתי הפירות יש להם יניקה קצת מטעם הטבע כמו בעציץ נקוב, משא"כ בבע"ח שאינו יכול האבר לחיות הרי הוא תלוש ממש

וע"כ צריך לומר דסברת ר' יהודה באילן שנפשח אעפ"י שאינו יכול לחיות להיות עוד מחובר לאילן היינו שאין בכחו להתחבר עוד עם האילן, אבל עכ"פ עדיין יונק מהאילן גם על ידי הקליפה. וסבר הש"ס דכן הדבר גם בהמדולדלין אעפ"י שאין בכחם להיות מחוברים עם הבעל חי, אבל על ידי המעורה במקצת עדיין יונקין מן הבע"ח

אמנם לפי"ז קשה טובא הא דאיתא לעיל דמביא הש"ס ראיה לדינא דשמואל דתאנים שצמקו באיביהן התולש מהן בשבת חייב חטאת מהא דאבר ובשר המדולדלין דאינן מטמאין טומאת נבלות מטעם דעדיין נחשבים למחובר. וכמו שכתבו שם התוס' ד"ה מסייע דכל עיקר הראיה לחייב התולש בשבת תאנים שצמקו, והא כתבו הכא התוס' דתאנים שצמקו לא הוי אפילו כמעורה, וראיתי להמהרש"א שנחית לזה.