נזר הקודש - חולין רנא

לאכילה מטעם דקרינן בזה ובשר בשדה טרפה, מטעם חסרון שחיטה בהמדולדלין, וזהו שפירש"י הכא במשנה, וכמו כן בהא דרב אשי לקמן דע"כ סבר ר' שמעון דהשחיטה אינה מתרת באכילה ולהכי לא מהניא השחיטה להיות מכשיר גם כן, אבל ע"כ לענין אבר מן החי סבר ר' שמעון כיון דשחיטה אינה עושה ניפול, ליתא בזה משום אבר מן החי. ובזה ניחא הא דאמר לא הוכשרו, אבל הכשר מים מהניא מטעם דהוי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים כיון דליתא בהו משום אבמה"ח

אמנם בונם כל זה בנשחטה, אבל קודם שחיטה כמו ברישא באבר ובשר המדולדלין דאיתא לקמן קכ"ט דר' שמעון מטהר ארישא קאי ומטעם דהוי אוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים משום אבמה"ח, זהו מפני שטרם שנשחטה בהמה יש בזה משום אבר מן החי כשיתלוש, ולהכי אינו מקבל טומאה במקומן, ובזה אתי שפיר פירש"י, ושיטת הרמב"ם כמוש"נ בס"ד

גמ', תניא נמי הכי האבר והבשר וכו' ואפ"ה טומאת אוכלין מיטמו לימא מסייע ליה וכו'. והיינו דבברייתא קתני דאינו מטמא טומאת נבלות ובמשנתנו תנא דמטמא טו"א, והיינו דהא דמסיים ואפ"ה מטמא טומאת אוכלין, היינו ממשנתנו וכמו שפירש"י, נמצא דהמסייע הוא מברייתא וממשנתנו, ובזה יש להבין הא דהקשו בתוס' מדוע לא הביא ראיה ממשנתנו דקתני מטמא טו"א, והלא כן הוא דהראיה ממשנתינו, וע"כ דכוונת התוס' דכיון דתנן מטמא טומאת אוכלין ממילא מובן דאינו מטמא טומאת נבלות, דאל"כ אינו מטמא טו"א, וצריך מחשבה, משמע מזה דסברי התוס' דלא בעינן מחשבה בהאבר והבשר המדולדלין להכי הקשו מדוע לא הביא הראיה מהמשנה, אבל לפירש"י דהמשנה מיירי במחשבה לאכילה אין ראיה מהמשנה דאיכא למימר דאיכא גם טומאת נבלות דהיינו אבר מן החי, והא דמטמא טו"א משום המחשבה. אבל זה ליתא דיש לדייק מדצריך הכשר הואיל ואין סופו לטמא טומאה חמורה, וע"כ דאינו מטמא משום אבר מן החי, ומטעם זה קשה הא דתירצו התוס' משום דבמתניתין לא קתני בהדיא דליתא טומאת נבלה דהיינו אבמה"ח, והלא ע"כ מדתנא צריכין הכשר, הרי זה בהדיא דאינו מטמא משום אבר מן החי. אבל אפשר לפרש דצריכין הכשר אבשר קאי

גמ' ת"ש אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין, יבשו הרי הן כמחוברין, ופירש"י יבשו פירות האילן שלא נפשח. ומסקנא דהרי הן כתלושין, והיוצא מזה דבין אילן שנפשח ובו פירות אעפ"י שלא יבשו, או אילן שלא נפשח והפירות יבשו הרי הן כתלושין לקבל טו"א

והנה הרמב"ם בפר"ב מטו"א כתב וז"ל, אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין, וכן אם יבש האילן ובו פירות הרי הן כתלושין. אבל לא כתב הא דאיתא בברייתא אילן שלא נפשח והפירות יבשו מה דינן, ויש לעיין מדוע השמיט סיפא דברייתא, ולפלא שלא העירו הנו"כ

והנה בזה שכתב הרמב"ם אם יבש האילן דפירות שעליו הן כתלושין השיג הראב"ד ואמר דבר זה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בגמרא דחולין אבל אם יבש ובו פירות הרי הן כמחוברין ואולי מבכורים גמר לה דתנן יבש האילן או נקצץ מביא ואינו קורא קתני יבש דומיא דנקצץ עכ"ל. והה"מ כתב שלא מצאתי בבכורים יבש האילן אלא יבש המעיין יעו"ש. והנה בירושלמי פר"א דבכורים ה"ה איתא והתנינן יבש האילן נקצץ האילן, אבל הרמב"ם בפר"ד מבכורים הי"ב כתב הפריש בכוריו ויבש המעיין או שנקצץ האילן, אבל כוונת הראב"ד אפשר שכוונתו להירושלמי הזה

אבל הנכון דהרמב"ם היה לו הגירסא בברייתא בהא דתנא יבשו, שפירש"י דהפירות קאי מדקתני יבשו לשון רבים, אבל הרמב"ם היה לו הגירסא יבש, ואאילן קאי, וזהו הדין שכתב הרמב"ם. ומצאתי בתו"ח שמפרש כן ביישוב דברי הרמב"ם

אבל לפי"ז יש לעיין מה דעתו של הרמב"ם ביבשו הפירות, אם הם כמחוברין או כתלושין, כיון דלא כתב להאי דינא

קכ"ח רב פפא אמר בהכשר קודם מחשבה פליגי, והיינו דהשחיטה שהיא ההכשר היתה קודם שחשב להאכילו לבן נח, וכן פירש רש"י. וקשה הלא בשחיטה נעשית המדולדל אוכל גמור כיון דשחיטה אינה עושה ניפול, ואינו צריך מחשבה להאכילו לב"נ כיון דגם לישראל מותר, ואם בשביל שאסור מדרבנן הלא כתבו התוס' לעיל ד"ה ומר סבר, דאיסור דרבנן אינו מונע מהכשר, וכן סברי כולהו אמוראי לבר מר' אחא, יעו"ש

ועוד מדוע לא נימא דההכשר והמחשבה באים כאחד, דהיינו שהיא מתרת באכילה נעשה אוכל עם ההכשר ביחד

לכן נראה דסבר רב פפא דהאברים והבשר המדולדלין אף לאחר שחיטה אסור באכילה לישראל, ורק לב"נ מותר. וסבר רב פפא דכיון דלישראל אסור בעי מחשבה להאכיל לב"נ והיינו דלב"נ דבמיתה תליא מילתא אין השחיטה מתירתו, ורב פפא לשיטתו דסבר דלא אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כמו שסבר לעיל ל"ג. ועוד דהכא לא שייך מי איכא מידי וכו' אם אמרינן דסבר דגם לישראל איכא איסור מן התורה, ומטעם זה הוי ההכשר קודם מחשבה, דהיינו המחשבה בעוד מפרכסת כדאיתא לעיל קכ"א

והנה לכאורה קשה לשיטת הרמב"ם דסבר דלא בעי מחשבה לטומאת אוכלין כמו שכתבנו לעיל, והכא חזינן דרב פפא סבר דפליגי בהכשר קודם מחשבה, הרי מבואר דבעינן מחשבה. וביותר שגם הרמב"ם סבר דהמדולדלין אסורים גם לאחר שחיטה, וגם הרמב"ם סבר דלא אמרינן מי איכא מידי כמבואר בפר"ט ממלכים

ונראה דהרמב"ם בלא"ה לא סבר כרב פפא והיינו דרב פפא סבר דמלבד השחיטה עוד בעינן מחשבה לשווי' אוכל, וזהו כשיטת רבי אסי לעיל קכ"א. אבל הרמב"ם הא סבר בפר"ג מטו"א דלא בעי מחשבה מטעם דהשחיטה בעצמותה אין לך מחשבה גדולה מזו. וביארנו לעיל שיטתו. וע"כ סבר דכולהו הני אמוראי מדמוקמיה באוקימתא אחריתי לא סברי בזה כרב פפא, וכיון דהשחיטה היא במקום מחשבה, להכי סבר דגם קודם שחיטה שעומדת בספק לשחיטה הרי זה כמחשבה וספק מחשבה ג"כ סגי להיות נקרא אוכל כמו שכתבנו לעיל

ובזה אתי שפיר מה שקשה לכאורה דהנה הרמב"ם פסק הכא בנשחטה דהוכשרו בדמיה, ולא בעינן הכשר שני, ואילו בהא דעולשין סבר כר' יהודה דבעי הכשר שני כדאיתא בפר"ג מטו"א, וע"כ משום דשאני הכא דלא בעינן מחשבה כלל

ובעיקר הענין אם מהני הכשר קודם מחשבה דלאכילה, מבואר בספרנו נזר הקודש למס' זבחים, דף פ"ח דף הספר

שם, אמר אביי הרי אמרו קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה, ופירש"י בעציץ שאינו נקוב כתלושה דמיא ומקבלת טומאה כשאר אוכלין או אם היתה טמאה הרי היא בטומאתה ואם הגדילה ויצאה נופה לחוץ וכו' כמחובר דמיא וטיהרה כל הקישות שבעציץ יעו"ש. והוכרח רש"י לפרש כן משום דבנקוב ליתא בקבלת טומאה. מבואר דרבנן סברי דכשם שעציץ נקוב דינו כמחובר בין מה שבתוך העציץ בין מה שבחוץ להעציץ, הנה כן גם בשאינו נקוב, אבל יש בכח הענפים שמבחוץ שיונקים מהאויר שזה הוי כקרקע לטהר גם מה שבתוך העציץ, וזהו מפני שכל מחובר כחו גדול לעשות הכל מחובר, זהו סברת רבנן. אמר ר' שמעון וכי מה טיבה לטהר, אלא הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו, והיינו שסבר דאין בכח גידולי הנופים שדינם כמחובר לטהר מה שבתוך העציץ כיון שדינו כתלוש, ואעפ"י שמודה ר"ש דעציץ נקוב דינו כמחובר לענין הכשר זרעים וע"כ הוא הדין גם לענין טומאה כדאיתא בשבת צ"ה, והיינו שע"כ באופן זה ליכא טומאה. וא"כ יש לומר דהגידול שמבחוץ תטהר גם מה שבתוך העציץ, הקשו בזה התוס' ותירצו דאין בכח מה ש שבחוץ לטהר מה שבפנים ולעשותו