נזר הקודש - חולין רנ

זה מהני דלא בעינן מחשבה, דהספק זה עצמו סגי להיות מחשבה, והא דלא פשטוה שם בירושלמי ממשנה דידן, איכא למימר דהכא עדיפא משום דהתם מיירי בספק אוכל היינו אם הוא אוכל מצד עצמו, אם הוא ראוי לאכילה, אבל הכא שראוי לאכילה ורק מצד איסור יש בזה, וכיון שיש ספק דניתר באכילה על ידי שחיטה זה עדיף יותר, ופשיטא לי' להרמב"ם דזה סגי במקום מחשבה לאכילה, ולהכי לא כתב דבעי מחשבה מטעם דסבר דלא בעינן מחשבה

שם במשנה, נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה וכו', ופירש"י ואעפ"י שאסורין באכילה כדאמרינן בבהמה המקשה מידי נבלה טהרו דאין שחיטה עושה ניפול יעו"ש. וקשה הא התם אמר ר' יוחנן אין בהן אלא מצות פרוש בלבד, ופירש"י שם ע"ד ע"א ד"ה אין בהם איסור של אבר מן החי אלא מצות פרוש בעלמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, יעו"ש. וא"כ היאך פירש"י הכא שאסורין באכילה מקרא מובשר בשדה טרפה, דמשמע מזה דסבר רש"י דהא דשחיטה אינה עושה ניפול זהו רק לטהר מידי נבלה אבל אסורין מן התורה, וזה תמוה

ועיקר דברי רש"י שפירש ואעפ"י שאסורין באכילה דמשמע דזה הוי עיכוב לקבלת טומאה והיינו דלא הוי אוכל וממילא לא שייך גם הכשר כיון דלאו אוכל הוא, וקשה הא רש"י מפרש דהוי אוכל מטעם דחזי לעכו"ם על ידי מחשבה, וא"כ מה איכפת לן שאסור באכילה משום אבר מן החי, ועוד מה הועיל בזה שכתב דמידי נבלה טהרו, כיון שעדיין אסור משום אבר מן החי מהא דובשר בשדה טרפה

ובדוחק אפשר ליישב דכוונת רש"י שאסור מדרבנן כסוגיות הש"ס דלעיל, וכוונת רש"י שמפרש דמטהר מידי נבלה הכוונה דליכא בזה איסור דאורייתא דכיון דשחיטה עושה ניפול לטהר מידי נבלה אין נבלה לחצאין ומותר גם באכילה. וכוונת רש"י שמפרש אעפ"י שאסור באכילה היינו מדרבנן, ובא להודיענו דבשביל איסור דרבנן לא בטל מתורת אוכלין גם לגבי ישראל ולא בעינן מחשבה לעכו"ם כיון דלישראל גם כן מותר

אבל יש לחקור דלפי"ז כיון דמדאורייתא מותר באכילה מטעם דפעולת השחיטה הועילה גם על האבר ובשר המדולדלין להתירם באכילה, א"כ לר' שמעון דסבר שחיטה מכשרת ולא דם א"כ מדוע סבר ר' שמעון דלא הוכשרו, וגם לר"מ תקשה הא אמר ר' יוחנן לעיל ע"ד דר"מ סבר כר' שמעון דשחיטה מכשרת ולא דם והכא דנשחטה הבהמה מדוע אמר הוכשרו בדמיה. והנה התוס' לעיל ע"ג ע"ב ד"ה הוכשרו, הקשו בזה, ותירצו דכיון דמדאורייתא לא מכשרת השחיטה גם לר' שמעון כדאיתא לעיל ל"ו וכיון שאבר אסור מדרבנן לא מהניא ליה הכשר שחיטה דלא הוי נמי אלא מדרבנן יעו"ש. ור"מ סבר דדם מכשיר להכי גם מהניא ההכשר דדם גם על האבר המדולדל, ולהכי אם נפרש דכוונת רש"י דגם כן האיסור הוא מדרבנן כוונת רש"י כמו שפירשו התוס'

אבל אי אפשר לפרש כן כוונת רש"י משום דפשטות דברי רש"י משמע שהאבר והבשר המדולדלין גם לאחר שחיטה אסור באכילה, ועוד דכן מבואר בהדיא ברש"י לקמן קכ"ח בדברי רב אשי דמפרש דר"מ ור"ש פליגי בשחיטה מכשרת ולא דם, ופירש"י ור' שמעון לטעמי' דאמר שחיטה מכשרת ולא דם, והאי אבר כיון דלא מהניא שחיטה להתירו באכילה אע"ג דמהניא ליה לטהורי מידי נבלה לא מכשרא ליה לטומאה דטעמא דשחיטה מכשרת היינו משום דכיון דמשויא ליה אוכלא לענין היתר אכילה משויא לי' נמי אוכלא לענין טומאה והכא ליכא למימר הכי יעו"ש. והכוונה דגם לאחר שחיטה אסור באכילה. ומוכח מזה דאסור מדאורייתא דאם השחיטה מתרת מדאורייתא הלא הוי תיקון השחיטה תיקון מעליא ורש"י לא מפרש כמו שכתבנו לעיל בשם התוס' דר"ש סבר דהכשר שחיטה הוא מדרבנן, וע"כ מפרש רש"י וסבר דאסורין מדאורייתא והיינו דהשחיטה לא הועילה רק לטהר מידי נבלה, אבל האברים והבשר המדולדלין נשארים באיסור אכילה, ולפי"ז קשה טובא בסתירת דברי רש"י, ועוד שזהו נגד הסוגיא דלעיל

עוד קשה אם האבר והבשר המדולדלין נשארו באיסור אבר מן החי א"כ מדוע אמר ר' שמעון לא וכו' דבזה לא הוכשרו לא בדם ולא בשחיטה אבל על ידי מים הכשר מועיל להם והא הוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, ולא הוי עליהם דין אוכלין כמו שסבר ר' שמעון לקמן קכ"ט. והרי זה כמו שהקשו התוס' לעיל ע"ג ד"ה אי מההיא, שהקשו להס"ד דר' שמעון סבר שחיטה עושה ניפול, ותירוצם שם דר' שמעון לדבריהם דרבנן קאמר לא שייך הכא משום דע"כ רק להס"ד דר' שמעון סבר שחיטה עושה ניפול יש לפרש דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר, אבל לפי האמת דר"ש סבר כן, ובאופן זה מפרשים אמוראי כולהו דר"ש סבר כן להלכה כמו שאמר לא הוכשרו, ולפי"ז תקשה הא הוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים ואין לו תורת אוכל, וצע"ג

כתב הרמב"ם בפר"ה ממ"א ה"ו בשר המדולדל בבהמה ואבר המדולדל בה אם אינו יכול לחזור ולחיות אעפ"י שלא פירש אלא לאחר שחיטה אסור ואין לוקין עליו עכ"ל. והנה מדכתב ואין לוקין עליו משמע דהוי איסור דאורייתא באכילה, וקשה טובא הלא מבואר בסוגיא לעיל ע"ד דלא הוי אלא מצות פרוש שהוא איסור דרבנן גרידא וזהו מפני ששחיטה אינה עושה ניפול והשחיטה מועלת גם להמדולדלין לטהר מידי נבלה וגם להתיר באכילה. והנה הה"מ מביא הסוגיא, ולפלא שלא הקשה דהרמב"ם פוסק דאסור מן התורה שזהו היפך הסוגיא

והנה מדברי הרמב"ם שסובר שאסור מן התורה, וע"כ שסבר דהשחיטה אינה פועלת רק על טהרתן מטומאת נבלה, אבל לא הועילה השחיטה להתירן באכילה. ויש להבין איסור זה מנין, הלא כיון שע"כ טהורין גם מטומאת אבר מן החי כדמוכח מסוגיא, וא"כ מדוע אסור באכילה מן התורה, איברא דיש לדייק מהסוגיא דיש איסור אכילה מן התורה, והוא מהא דאיתא אמר רב יהודה אמר רב אכלו לזה לוקה, ופריך הש"ס מהא דאמר רב אכלו אינו לוקה, ומשני כי אמר רב אינו לוקה בשחיטה דאינה עושה ניפול יעו"ש. והנה מדאמר רב אינו לוקה, משמע דמלקות ליכא אבל איסור דאורייתא איכא, ולזה כתב הרמב"ם גם כן אינו לוקה, אבל איסור תורה איכא, ורק ר' יוחנן אמר דאין בזה אלא מצות פרוש בלבד שהוא מדרבנן, אבל רב ע"כ סבר דאיכא איסור דאורייתא, ופסק הרמב"ם כרב. או דיש לומר דהרמב"ם מפרש מצות פרוש דלא כפירש"י שהוא מדרבנן, אלא גם זה מדאורייתא אסור, אלא שאין בזה משום אבר מן החי אבל מצות פרוש מטעם דחסר היתר שחיטה דאיכא מצוה לאכול בשר שחוטה ממש ובזה חסר מצוה דשחיטה

והביאור בזה דמפרש הרמב"ם דאעפ"י דשחיטה אינו עושה ניפול, והיינו דרק במיתה איכא ניפול כדכתיב בקרא וכי יפול מנבלתם, ובשחיטה לא קרינן יפול, אבל זהו רק לענין אבר מן החי דהיינו דהשחיטה פועלת שאין בזה משום אבר מן החי דבעינן כי יפול ממש, אבל היתר שחיטה מטעם זה שאמרה תורה וזבחת ואכלת דבעינן פועל חיובי לא נעשה בהאברים המדולדלים, ומטעם זה כיון דליכא בהו משום נבלה, וגם לא משום אבר מן החי אין באכילתן מלקות, אבל עדיין חסר בהן ההיתר דשחיטה, ולא קרינן בהו וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, והא דליכא בהו משום אבמה"ח זהו מטעם דחסר בהו התנאי וכי יפול, והיינו דכל זמן שיש להם חיבור מועט אין זה נפילה, אבל היתר שחיטה לא הוי בהו מטעם דבעינן ענין חיובי שחיטה בפועל וזה חסר להמדולדלין, זהו מה שנראה בביאור שיטת הרמב"ם

ובזה נראה לבאר שיטת רש"י גם כן. והוא דאעפ"י ששיטת רש"י דר' יוחנן דאמר אין בהן אלא מצות פרוש שהוא רק איסור דרבנן. אבל כל זה הוא לרבנן דר' שמעון, אבל לר' שמעון דסבר לא הוכשרו ע"כ סבר דאיכא איסור דאורייתא