נזר הקודש - חולין רמט

אכילה לא בעינן ניקבה. מבואר דלענין אכילה לא בעינן נקיבה, וע"כ דסברי התוס' בתירוץ זה השני דיש להשרץ דין טומאה גם כשהוא בביצה סתומה, ורק לענין טומאת מגע בעינן נקיבה, דאל"כ כיון שכל איסור אכילה נלמד מטומאה א"כ כמו שבעינן נקיבה לטומאה בעינן נקיבה גם לאיסור אכילה, וע"כ דסברי התוס' דיש טומאה להשרץ כשהוא בהביצה הסתומה, ורק לדין טומאת מגע בעינן נקיבה

והנה בהיותי בזה תמהני על הרמב"ם שהשמיט להאי דינא דביצת השרץ שריקמה לענין איסור אכילה, והנה בפר"ג ממ"א ה"ח כתב ביצי עוף טמא שהתחיל העוף להתרקם בה ואכלו לוקה משום אוכל שרץ העוף. וכתב הה"מ שלמד הרמב"ם מדין שרץ שריקמה דהוא הדין לשרץ העוף יעו"ש. אבל תמוה מדוע השמיט הא דשרץ שריקמה דיש בזה משום שרץ השורץ על הארץ, ומדוע כתב הלמד, ולא כתב העיקר שהוא המלמד

ואפשר שסמך על מה שכתב באבוה"ט דיש לו דין שרץ להיות מטמא וממילא מובן שאסור באכילה גם כן, אבל כל זה אם סבר הרמב"ם דכל עיקר איסור אכילה נלמד מדין טומאה וכדברי התוס' בתירוצם השני, וכיון שאיסור אכילה נלמד מטומאה ולהכי כיון שכתב דין זה בטומאה לא כתב זה לאיסור, ודי בזה שכתב הלמד ממנו לדין שרץ העוף, אבל אין לזה הכרח דאפשר לומר דאף אם סבר הרמב"ם דאיסור אכילה נלמד מסברא גם כן אתי שפיר דסמך הרמב"ם לאיסור אכילה מזה שכתב בזה לדין טומאה, והיינו דמטעם זה הסברא יותר פשוטה לאיסור

שם במשנה, עכבר שחציו בשר וחציו אדמה הנוגע בבשר טמא באדמה טהור רבי יהודה אומר אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא. והנה האי שרץ שחציו בשר וחציו אדמה, היינו שהחלק אדמה מתהווה בשר לאחר זמן כמו דאיתא סנהדרין צ"א צא לבקעה וראה עכבר שהיום חציו בשר וחציו אדמה, למחר השריץ ונעשה כולו בשר, והתורה רבתה עכבר זה לתורת דיני שרצים שדינו כעכבר דעלמא כדאיתא לקמן קכ"ז ע"א דילפינן מדכתיב בשרץ יעו"ש. וידענו דתורת עכבר על שרץ הזה, ופליגי ר' יהודה ורבנן אם גם על חלק האדמה שבו, דהיינו קודם שנתהווה הבשר מה דינו אם מטמא אדמה הלזו כבשר השרץ, ואנו דנין לאדמה הלזו כבשר שרץ ממש, או לא, ובזה פליגי ר' יהודה ורבנן, וסבר ר' יהודה דהאדמה שכנגד הבשר דהיינו האדמה אשר ממנו יתהווה הבשר מטמא גם בעוד אדמה, ורבנן פליגי עלי'

ויש לעיין ולהבין סברת ר' יהודה ושיטתו בזה הלא כיון דסבר דאנו דנין האדמה שסופו להיות בשר כשרץ ממש ומטמא בהיותו אדמה, ותמוה דהלא לא עדיפא ע"כ האי שרץ משרץ דעלמא דאינו מטמא כשנפסל מאכילת כלב ואפילו בשלדו קיימת גם כן קיי"ל דאינו מטמא אלא מדרבנן כמבואר ברמב"ם פר"ד מאבוה"ט הי"ב, וא"כ מה לי אם נפסל אח"כ מאכילת כלב, ומה לי אם כשנפסל מיצירתו מעיקרא, הלא אדרבה סרוחה מעיקרא קיי"ל דעדיפא, וא"כ מדוע מטמא ר' יהודה נגיעת שרץ זה. ובסברת רבנן דסברי העכבר שחציו אדמה יותר מתייחס על האדמה, רק האדמה מסתמנת שהוא עפר שסופו להיות שרץ ואין מתייחס לשרץ לומר שהוא שרץ, דעדיין הוא עפר, וגם בזה תמהני כדלעיל הא בלא"ה אין בהאדמה טומאה מטעם דלא עדיפא מבשר שרץ שנפסל מאכילת כלב

ובעיקר הדבר יש לעיין שרץ שנברא מעפר האדמה מאי אלומי' משרץ שנברא מפרי במחובר, דלדעת ר"ת בתוס' לעיל ס"ז ד"ה דיקא, כתב דלא הוי שרץ עד שישרוץ וירחוש, יעו"ש. ולפי"ז מכש"כ הכא בהחציו אדמה שהוא עדיין אדמה פשיטא דלא הוי שרץ על הארץ דלא עדיפא מהיבחושין שתחת הקליפה, וא"כ היאך יתכן שהחצי האדמה תטמא משום שרץ. אמנם אפשר לפרש טעמא דרבי יהודה הבא דמטמא בנוגע בהאדמה שכנגד הבשר, ענינו שהבשר מטמא את הנוגע בחצי האדמה, והוא כעין שהאדמה טפילה להבשר, וצע"ג

כתב הרמב"ם פר"ד מאבוה"ט ה"ז דם השרץ כבשרו ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחובר בבשר, וכתב מרן דדוקא בעוד הדם בשרץ ואם פירש אינו מצטרף, ויש לעיין כמה השיעור מן הדם שתטמא, והרה"מ בפר"ב ממ"א כתב דטומאת דם השרץ בכזית, ומציין לדברי הרמב"ם דנקט כזית יעו"ש. אבל תמוה דהרמב"ם לא מיירי שם בשמונה שרצים המטמאים בכעדשה, ובשרצים המטמאים בכעדשה אינו מבואר ברמב"ם שיעורו, והנה במנחת חינוך מצוה קנ"ט כתב דדם שרצים מטמאין בכעדשה, יעו"ש. אבל תמוה דלפי"ז מדוע אינם מצטרפין הדם עם הבשר אף לאחר שפירש לשיעור כעדשה, כיון דשיעורן שוה

ויש לעיין כיון דעיקר הלימוד דילפינן דשרצים מטמאין בכעדשה מהא דכתיב "מהם ובהם" ודרשינן יש מקצת שהוא ככולו, כגון החומט שתחילת בריאתיו בכעדשה, ואם כן דין הוא דבעינן מקצת שהוא ככולו, וזה לא שייך בדם, ואם בשביל דמרבינן דם שהוא כבשר מ"וזה לכם הטמא", ואם כן מצינו שהדם דינו כבשר, איכא למימר דזהו דוקא לענין איסור אכילה אבל בטומאה דבעינן תנאי זה דמקצת שהוא ככולו כעין יצירת החומט, וזה ליתא בדם שהוא כבשר מדין התורה, ולא בטבע ביצירה, ולא שייך הכא טומאה בכעדשה. והנה אפשר לומר דאין טומאה כלל בדם השרץ, ודברי הה"מ שם מתפרשים לענין איסור, וצ"ע

ויש לעיין בשרץ וש"ז אם מצטרפים, אם אמרינן כיון דשניהם מטמאין בכעדשה מצטרפין, או דלמא כיון דלפעמים ש"ז מטמא במשהו כמו ברואה, אם אמרינן דרואה נוגע הוי, עוד יש להעיר אם אמרינן ש"ז משקה הוי כש"ס נזיר ס"ד, וא"כ אינו בצירוף מטעם זה עצמו, וצ"ע

כתב הרמב"ם בפרי"ד מאבוה"ט ה"ד וז"ל, היה מונח על גבי מי חטאת וכו' הרי זה ספק אם הוי כמונח וכו' לפיכך יראה לי שספיקו טהור, יעו"ש. ותמוה הא הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא, ומה שכתב מרן בכס"מ דהוי ספד"ד תמוה, דהרי ספק הוי אם זה נקראת צפה או לא, והוי בעי' דלא איפשטא בגמ', וא"כ הוי ספד"א וצ"ע. אמנם נראה דמפרש הרמב"ם דעיקר טהרה בצפה דטהור אף ברה"י, כמבואר ברמב"ם פרי"ד ה"ג הוי מטעם דגזרו חז"ל דזהו הוי כדבר שאבד"ל, ועי' בכס"מ פרט"ו באבוה"ט ה"ח, ולפי"ז אפשר לומר דבספק צפה הוי כספק אם יש בד"ל, ודן הרמב"ם בסברא בספק יבד"ל הוי כהכרעה לאבד"ל, לפיכך כתב יראה לי שספיקו טהור

קכ"ז משנה, האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן, ופירש"י אם חישב עליהן להאכילן לעכו"ם יעו"ש. מבואר דצריכה מחשבה לאכילה ובלא מחשבה אינה מטמאה טו"א, והיינו מפני שאסורין משום אבר מן החי. אמנם הרמב"ם כתב להאי דינא בפר"ב מטו"א ה"ו ולא כתב דצריכה מחשבה, והנה שם בפר"ג ה"ד בישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי וכו' כתב שם ואין צריכה מחשבה שהרי ישראל שחטה לאכילת עכו"ם ואין לך מחשבה גדולה מזו יעו"ש. אמנם אין זה ענין לנידון דידן דהרי האבר והבשר נדלדלו בלא מחשבה, ופשיטא שצריך מחשבה ככל אבמה"ח

ואפשר ששיטת הרמב"ם דכמו שצריכין הכשר מטעם שאין סופן לטמא טומאה חמורה דשמא ישחטנה ואין שחיטה עושה ניפול, הנה ספק זה יספיק ג"כ לשוויה אוכל לקבל טו"א. ותצא מזה דספק אוכל הוי אוכל לדין קבלת טומאת אוכלין, ומצינו כזה בירושלמי פר"ג דתרומות ה"א אמר ר' יוחנן עשו אותן כספק אוכל רבי יונה בעי ולכל הדברים עשו אותן כספק אוכל מטמא טומאת אוכלין יעו"ש. ויש לומר דהרמב"ם סבר דכיון דהוי ספק אוכל מטמא טומאת אוכלין, ולמד כן מדלא תנא התנא בפירוש דצריך מחשבה, ע"כ סבר התנא דבזה שתנא וצריכין הכשר וזהו מפני הספק שמא יוכשרו בשחיטה ספק