נזר הקודש - חולין כד

ועוד הלא גם לדעת הרמב"ם והרשב"א דסברי דבעינן גם בעוף שני סימנים בלכתחילה יש לעיין מניין להם דהלא ע"כ ההלמ"מ נאמרה על סימן אחד, וא"כ מניין להם לחדש זה. ועוד מה שייך בזה מצוה כיון דעצם השחיטה לא הוי אלא רשות, וא"כ אין זה שווכות לכל הראוי לבילה דהתם הכוונה דמצוה איכא בלכתחילה כמו"ש התוס' שם. - וע"כ סברת הרמב"ם והרשב"א שיש בזה דין דרבנן. והראיה לזה לפי מה שכתב הב"י דמקורם מהסוגיא שם דע"כ רבנן מצרכו לזה, אבל אין זה מן התורה. וא"כ אין זה ענין להא דבעינן ראוי

ונראה דכיון דנצטוה משה רבינו על סימן אחד בעוף - ולא בירר איזה סימן, וע"כ הכוונה איזה סימן שהוא, ממילא מובן דבעינן שיהיו השני סימנים ראוין לשחיטה, באופן שיהיה הברירה בידו לשחוט איזה שירצה - ואם חסר הברירה דהיינו שיש סימן אחד שאינו ראוי לשחיטה ע"כ אין בזה כל עיקר דין שחיטה. וזהו סברת הרשב"א שכתב דבעינן ראוי לשחיטה, וע"כ דזה נכלל בהללמ"מ - וממילא הרי זה עיכוב להשחיטה

אמנם כל זה אתי שפיר לרב נחמן דסבר אחד בעוף או ושט או קנה, אבל לרב אדא בר אהבה דסבר ושט דוקא, ורוב אחד בעוף היינו אחד המיוחד. א"כ תקשה לראב"א מנין שבעינן שני הסימנים שיהיו ראוי לשחיטה. ולדידי' תקשה הברייתא דתניא דנשמט הקנה ואח"כ שחט הושט דשחיטתו פסולה

אמנם ראיתי בתשובה להרשב"א סימן קכ"ב שכתב ליישב גם לראב"א. - וכתב שם וז"ל, ואפילו לראב"א כיון דבעלמא בר אכשורה בעוף דהיינו בעולת העוף דבעיא שני סימנים, בעינן שיהיו שניהם ראוים לשחיטה דהכי אגמרי' רחמנא למשה כן נראה לי עכ"ל. מבואר דהוקשה להרשב"א מה שכתבנו, וטרח ליישב גם לראב"א וביאור דבריו כיון דמצינו דהקנה עושה פעולת הכשר בעולת העוף במליקה, להכי גם בחולין בשחיטה בעינן שיהיה עכ"פ ראוי לשחיטה. אעפ"י שאינו בתורת מתיר - אבל ראוי להיות מתיר בעינן

אמנם אכתי יש לעיין מה זה ראיה מעולת העוף שדין הוא בקדשים ומה זה ראיה לשחיטה דחולין הלא מצינו למ"ד אין עיקור במליקה, ובשחיטה יש עיקור וכדומה יש הרבה דינים שנוהג בקדשים ואינו נוהג בחולין. - ועוד זה שכתב הרשב"א שזהו מהללמ"מ, וא"כ למה כתב ללימוד מעולת העוף, ומדוע הרכיב הרשב"א שני טעמים חדא הלימוד מעולת העוף, ועוד שהיא הללמ"מ, הלא אם זה הללמ"מ לא בעינן כלל לטעם אחר, וא"כ דברי הרשב"א נדרש לביאור

ונראה בביאור דברי הרשב"א - והוא דהרשב"א מפרש ג"כ כמו שכתבנו לעיל דכיון דמשה נצטוה בסיני על סימן אחד ולא ביארו למשה איזה סימן מן הסימנים, ממילא מבואר דבעינן בשעה זו של השחיטה שיהיו הסימנים השנים ראוין לשחיטה - ורק לראב"א דמפרש דהאי אחד הכוונה הסימן המיוחד - על זה כתב הרשב"א דכיון דמצינו בעולת העוף שגם הקנה איתא בהמתיר במליקה, א"כ לא שייך לומר דהושט הוא המיוחד לגמרי, והקנה אין בו ממש של כלום כיון להקנה יש כח מתיר. וא"כ אין סברא לומר דכוונת משה רבינו שלא להשגיח על הקנה כלל. וע"כ כוונת ראב"א ג"כ דרק יתרון יש להושט על הקנה, והיינו שהוא עיקר המכשיר. אבל כח מתיר ישנו להקנה ג"כ, והיינו דאעפ"י שאין בו כח מתיר בפועל - אבל ע"כ יש בו כח מתיר בכח - והיינו בזה דמסייע להושט להיות גם על ידו כח מתיר והיינו בזה דבעינן שיהיה גם הקנה ראוי לשחיטה - וזהו ג"כ כח מתיר - וזה נכלל ג"כ בהללמ"מ דכיון דנאמרה למשה בסיני אחד בעוף שיש במשמעות אחד המיוחד, וגם מדלא נאמרה לו בפירוש שחיטת הושט - ע"כ יש בזה רמז שגם להקנה יש לו שייכות בהמתיר, והיינו שיש לו כח מתיר בכח, ולזה צירף הרשב"א שני הטעמים חדא דהלא מצינו שיש להקנה כח מתיר בעולת העוף, ומזה נלמד דמזה הטעם לא נאמרה ההלכה בפירוש הושט, וכל זה להורות דבעינן שתהיה הקנה ראוי לשחיטה, וזהו כח המתיר שיש לו בשחיטה דעוף בחולין. כן נראה בביאור דברי הרשב"א ונכון בס"ד

והנה בדין שמוטה לשיטת הבה"ג שאין זה שרפה אלא שאין שחיטה מועלת בו נמצא דבחייה אסורה משום אבר מן החי כזה שאין היתר לאיסורו בשחיטה - אבל עכ"פ כיון שאין זה טרפה - ומזה למד הב"י עפ"י דברי הרשב"א דלשיטת הבה"ג החלב מותר מפני שאין זה בא מטרפה

והנה הט"ז ביו"ד סימן כ"ד הקשה מסוגיא דחולין ס"ט דבעיא שם לענין אבר יוצא אם החלב מותר ואיתא שם או"ד התם אית ליה תקנתא בשחיטה וכו' והוי בעיא דלא איפשטא ולחומרא ומדוע הכא בשמוטה החלב מותר. ומתרץ דלא קאמר התם אלא שהאיסור של אבמה"ח הוא קיל מאיסור יוצא כיון שיש לו תקנה בשום פעם לאותו איסור משא"כ באיסור יוצא שאין לו תקנה כלל עכ"ל. והנה לכאורה תמוה טובא הלא איסור יוצא הוא ג"כ משום אבמה"ח, והיינו דהא דאין תקנה בשחיטה הוא מטעם דהסימנים המה שחוטים משחיטת האם, והאבר היוצא כיון שאין לו תקנה בשחיטה נשאר באיסור אבר מן החי, ומה בין זה לשמוטה שג"כ אסור מטעם אבר מן החי. וראיתי אח"כ בפליתי שהקשה בזה על הט"ז, וגם מביא מדברי הרשב"א שכתב דהאיסור יוצא הוא משום אבר מן החי

ונראה דהנה בעיקר הא דאיסור יוצא אם הוא מטעם אבר מן החי תליא בפלוגתא דתנאי כאשר יבואר

תנן לקמן ע"ב, שחט את אמו ואח"כ חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר' מאיר וחכ"א מגע טרפה שחוטה - והביאור בזה מבואר בסוגיא דפליגי אם השחיטה דהאם עושה ניפול, דר"מ סבר דהשחיטה עושה להאבר ניפול והשחיטה דהאם לא פעל על האבר ונשאר אבמה"ח. וחכמים סברי דשחיטת האם אינו עושה ניפול, וא"כ יצא האבר מתורת אבר מן החי ומפני זה שחיטת האם מטהרתו מידי נבלה גם כן

והנה תצא מזה דלר"מ יש על האבר היוצא איסור אבמה"ח, משא"כ לרבנן ליכא בהאבר היוצא איסור אבר מן החי מטעם דניתר בשחיטת האם, ורק איסור חדש הטילה התורה עליו מטעם בשר בשדה טרפה לא תאכלו דהיינו בשר שיצא חוץ למחיצתו. - והסוגיא שם דבעיא מהו לענין חלב של אותו אבר היוצא ע"כ אזלא אליבא דרבנן דר"מ דקיי"ל כוותייהו. ובזה מסתפקא להש"ס דכיון דלאיסור יוצא לא מצינו להתורה שתתיר להיוצא ממנו דהיינו החלב, והיינו דלאיסור אבמה"ח התירה התורה, אבל לאיסור יוצא לא מצינו היתר. ואין ללמוד מאבר מן החי דשאני אבמה"ח שיש תקנה לאיסורו, ולאיסור יוצא ליתא תקנה לאיסורו, זהו ביאור הסוגיא שם. וכיון דלא איפשטא הבעיא אזלינן לחומרא

ולפי"ז בהא דשמוטה לשיטת הבה"ג שג"כ אין תקנה לאיסורו בשחיטה - אבל ע"כ שונה הוא מאיסור אבר היוצא. והיינו דשמוטה מצד עצמה אין בה איסור והא דאין תקנה לאיסור, ע"כ אין בזה רק משום אבמה"ח. ולאבמה"ח מצינו שהתירה התורה להחלב היוצא מאבר מן החי, ומטעם זה גם החלב דהשמוטה מותר - ואין זה דמיון לאבר היוצא שאיסורו לא הוי מטעם אבר מן החי אלא איסור אחר שהוא מפני שיצא חוץ למחיצה - ולאיסור זה לא מצינו היתר להיוצא ממנו, ולהכי מספקא להש"ס. ואפשר שזהו גם כוונתו של הט"ז

והנה הרשב"א בחידושיו שם בחולין כתב ותמיהא לי מאי קמבעיא ליה טפי מחלב בן פקועה זה מדעלמא חלב טרפה וכו' ושמא יש לומר דהכי קא מיבעיא ליה אבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטרפה כלל אלא מחמת שאין בו סימנים להתירו בהן על ידי שחיטה, והרי כל הגוף כבשר וכמונח בדיקולא, והאבר שיצא הוא לבדו נשאר חי. וא"כ מה הפרש יש בין חלב זה לשאר חלב הבא מן החי וכו' יעו"ש. מבואר מדברי הרשב"א שסבר דאבר היוצא איסורו מטעם אבר מן החי ממש. ולפי דברינו ע"כ אין הבדל בין חלב היוצא מאבר היוצא