נזר הקודש - חולין רמח

שכל זמן שלא ניקבה אין כאן טומאה כלל, וממילא לא מהני מה שעומדת לנקיבה

שם בברייתא, יכול אפילו לא ניקבו ת"ל הנוגע יטמא את שאפשר ליגע וכו'. ויש לעיין דלעיל גבי קולית אמר התנא יכול אפילו ניקבה טהורה, והכא אמר להיפוך יכול אפילו לא ניקבו, וקשה דאם הסברא נוטה לומר דגם בנקיבה טהור לעיל גבי קולית, והיאך אמר גבי ביצת השרץ להיפוך דגם בלא ניקבו טמא

ונראה לפי מה שכתב הרמב"ם בפיה"מ ענין מרוקמת שיש בו כבר שרטוט תואר בעלי חיים ואבריו בתוך הביצה יעו"ש. ובפר"ד מאבוה"ט ה"י כתב אעפ"י שהשרץ נראית מתוכה, נמצא שיש שם שרץ מעליא, וא"כ אינו דומה לקולית שיש בו דק מוח שבא מנבלה, משא"כ בביצת השרץ שיש שם שרץ גמור בתואר ואברים, להכי לאחר שרבתה תורה מהטמאים לרבות ביצת השרץ שפיר יש לומר דכיון דכנוס בתוך הביצה בריה שלימה בריקום אברים דטמא הנוגע אפילו בלא ניקבו על זה אמרה תורה דטומאת השרץ הוא רק באופן שניקב

ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' ד"ה יכול, למ"ל קרא לטומאה הלא כמו שפשיטא לו לענין אכילה בלא קרא כן יש לן לידע גם לענין טומאה. וביאור דבריהם, כמו שמבאר המהר"ם דלא נכתב לא הטמאים ולא השרץ ומסברא ידעינן דברקמה הוי כשרץ יעו"ש. ונראה דמצד הסברא אין אנו יודעין דהנקיבה מביאה את הטומאה על הריקום דהשרץ שבתוך הביצה, ולגבי אכילה שהוא מצד איסור גם בלא נקיבה אסור גם מצד הסברא דהרי הוא שרץ מעליא מפני הריקום, משא"כ לגבי טומאה דבעינן נקיבה, והיינו דגבי אכילה כי בלע להביצה כשהיא שלימה ג"כ אכל איסור, אבל לענין טומאה לא נטמא גם באכילה כזו, ונראה שזהו כוונת התוס' בתירוץ הראשון שכתבו דאע"ג דבשביל הריקום נקרא שרץ, אבל לא נקרא צב ועכבר, והיינו דרק בשניקב נקרא במינו שנעשה אז טמא

ובזה שביארנו אתי שפיר הא דלא כתב הרמב"ם להאי דינא דחישב עלי' לנוקבה גבי ביצת השרץ כמו שכתב כן גבי קולית בפר"ב מאבוה"ס הי"ד. ואילו הכא בביצת השרץ בפר"ד שם ה"א כתב ביצת השרץ המרוקמת אעפ"י שהשרץ נראית מתוכה טהורה, ניקבה כל שהוא הנוגע בה טמא יעו"ש. הרי מדייק אעפ"י שהשרץ נראית מתוכה ומ"מ טהורה, והכוונה שאין להשרץ טומאה כלל מדלא כתב דהנוגע בה טהור, רק כתב טהורה דהכוונה שהשרץ בעצמותו טהור, ומטעם זה לא כתב להאי דינא דחישב עליה לנוקבה מטעם דהכא שאני דבזה לכו"ע לא מהני מחשבה כלל, והביאור בזה כמוש"נ

תוס' ד"ה בנבלתה וכו'. וכן גבי שרצים מרבינן לקמן מיטמא דשרצים קולית השרץ נקובה, ואע"ג דמהטמאים דרשינן לקמן לרבות קולית השרץ וביצת השרץ עיקר קרא לא אתי אלא לביצת השרץ, אבל קולית נפקא מיטמא יעו"ש. וכן יש לדייק גם מפירש"י דעיקר קרא לביצת השרץ. ולכאורה למ"ל קרא לביצת השרץ ואטו גרע ביצת השרץ מהקולית שהוא רק אבר אחד והכא בהביצה יש שרץ שלם. וביותר לפי מה שכתב הרמב"ם דריקום נקרא אשר כל השרץ נראית מתוכה, ומרן הכס"מ מביא שכן איתא בתוספתא, וא"כ כיון שמרבינן טומאה לקולית א"כ כש"כ לביצת השרץ

אמנם לפי מה שפירשנו לעיל דהשרץ בהביצה אין לו טומאה כלל כל זמן שהביצה סתומה, וא"כ לא דמי להקולית מן השרץ שהקולית באה משרץ שהוא טמא, משא"ב השרץ שהוא בביצה סתומה שאין לו עדיין טומאה והנקיבה עושה אותו לטמא לזה בעינן לימוד מיוחד

והנה תצא מזה דיש הבדל בין נקיבה דקולית לבין נקיבה דביצת השרץ. דנקיבה דקולית באה למלא את התנאי דנגיעה לומר דכיון דיש נגיעה בהמוח להכי הנוגע בהקולית גם כן נטמא, אבל לא באה הנקיבה לתת טומאה להמוח שבהקולית כי טמא הוא מקודם, והנקיבה באה רק להשלים התנאי להיות הנוגע טמא. אבל הנקיבה דהביצת השרץ באה לעשות להשרץ טמא, כי קודם הנקיבה אין לו שום טומאה והנקיבה עושה לשרץ טמא

ובזה יש לחקור בהא דביצת השרץ נקובה אם יש להקליפה תורת שומר להיות טמא אף אם נגע שלא במקום הנקב, והיינו דגבי קולית כיון שהנקיבה באה רק בתור תנאי שתהיה הנוגע בה טמא, הנה עיקר הלימוד בא לעשות להקולית דין שומר, לומר שיש דין מגע טומאה על הקולית, וזהו שנעשה הקולית העצם שומר להיות הנוגע בהקולית כאילו נוגע בהמוח שבפנים, אבל הנקיבה בביצת השרץ העושה להשרץ דין טומאת שרץ בעצמו עדיין אין לנו לימוד על הקליפה שיש לה דין שומר להיות הנוגע בהקליפה טמא, והיינו דיש לומר דעיקר הטומאה הוא דרך הנקב כיון שהוא הגורם טומאה לעצמותו של שרץ

והנה מפירש"י בהמשנה שפירש ניקבה כל שהוא טמאה, ואעפ"י שלא נגע אלא בקליפתה שהשומר מוציא טומאה יעו"ש. הרי חזינן דרש"י סבר שיש דין שומר על קליפת הביצה, אבל יש לדייק מדברי הרמב"ם דלא סבר כן, והוא מדחזינן שם בפר"ד מאבוה"ט ה"ט כתב גבי קולית השרץ וז"ל, ניקבה הקולית בכל שהוא הנוגע בה מ"מ טמא. והנה הפירוש מ"מ היינו שנגע אפילו שלא במקום הנקב ג"כ טמא, והיינו מטעם שומר, אבל שם בה"י כתב וז"ל, ביצת השרץ המרוקמת אעפ"י שהשרץ נראית מתוכה טהורה, ניקבה כל שהוא הנוגע בה טמא עכ"ל. אבל לא כתב הנוגע בה מ"מ, משמע דסבר דבעינן הנגיעה שתהיה בהשרץ עצמו, והא דכתב בה, הכוונה בהביצה אבל הנגיעה צריכה להיות בהנקב עצמו, ולהכי לא כתב "מ"מ". כן נראה לכאורה לדייק כן מדקדוק לשון הרמב"ם

ונראה לדייק גם מלשון הברייתא דהכא גבי ביצת השרץ תנא וכמה נקיבתה כחוט השערה שאפשר ליגע כחוט השערה, ואילו לעיל גבי קולית תנא הנוגע יטמא את שאפשר ליגע טמא. ולא תנא כמה נקיבתה כחוט השערה. אבל לפי המבואר אתי שפיר, והיינו דהתם גבי קולית דהא דאפשר ליגע לא הוי רק בגדר תנאי להכי לא תנא כחוט השערה, והיינו דגם בפחות מזה סגי והיינו מפני שלא הוי רק בגדר תנאי, אבל להיות נטמא בנגיעה זו בכל מקום שנגע, אבל בביצת שרץ נקובה, בעינן הנגיעה בתוך הנקב, ולזה בעינן כחוט השערה, משום דזהו שיעור נגיעה, וכמו שמבואר בתו"כ והובא ברש"י

אבל בקולית סגי גם בנקב פחות מזה אפילו בנקב שהדיו עובר עליו כיון שהוא רק למלא את התנאי, וממילא סגי גם בנקב שאין השער נכנס בה

ולפי"ז יש לפרש הא דפריך ר' זירא לאביי אלא מעתה בהמה בעורה לא תטמא, והשיב לו אביי פוק חזי כמה נקבים יש בה, ופירש"י הפה והחוטם, אבל לפי מה שביארנו יש לפרש דהמקום השערות של העור יש בה נקבים כדאיתא לעיל קי"ט ע"ב דהשערות חלחולי מחלחל, וזה סגי למלא את התנאי דנקיבה

אמנם לפי"ז קשה מדוע לא כתב הרמב"ם בהא דביצת השרץ דבעינן שתהיה הנקיבה כחוט השערה, אם בעינן הנגיעה בהשער שיכנס לתוך הנקב. ואפשר דסבר הרמב"ם דכל נקב הנעשה נקוב תמיד יש בו כחוט השערה. וביותר אם הכוונה בזה שכתב הנוגע בה היינו בהנקב ממילא מובן שהוא כחוט השערה כיון שע"כ הנגיעה בהשער, וצ"ע

תוס' ד"ה יכול וכו', בתירוצם השני דאיסור אכילה דשרץ מרוקם נלמד מקרא דהכא, ויש לעיין אם גם לאיסור אכילה בעינן נקיבה, והיינו דבלא נקיבה ליתא עליו כלל דין שרץ. או דלמא דזה רק לדין טומאת מגע, אבל כיון דנקרא בשם שרץ לענין איסור אכילה סגי. ונפק"מ דאם בלע הביצה טרם שניקבה לא עבר על איסור אכילה למ"ד הנאת גרון בעינן, ובגרון היתה הביצה סתומה, והנה מהא דאמר רבא לעיל ס"ד ע"א שאם ריקמה ואכלה לוקה ולא אמר ריקמה וניקבה כמו שאמר שם רב עוקבא בר חמא לענין טומאה משמע דלאיסור