נזר הקודש - חולין רמז

התוס' בד"ה בנבלתה, א"כ גם בקולית של בהמה שחוטה מכניס השומר טומאה, ומדברי התוס' משמע דרק בנבלה גלי קרא, ומשמע דחוץ מנבלה לא בעינן ראוי לנגיעה מטעם דהתורה אמרה בלהכניס כדרך שמוציאין לזריעה והיינו עם השומר

אבל אכתי יש לומר דזה ניחא בזרעים, אבל בקולית של בהמה שחוטה דאין זה ענין לזריעה, אכתי יש לדון מק"ו מנבלה דלהוציא לא מהניא שומר להכניס

ונראה דשאני שומר דנבלה משומר דאוכלין, והיינו דשומר מצטרף לטומאה קלה לטומאת אוכלין ואין שומר מצטרף לטומאה חמורה כמו לטומאת נבלה, ולהכי כיון דאין שומר מצטרף להשלים השיעור לטומאת נבלות כדילפינן לעיל מקרא, להכי כיון דאין להשומר דין בשר לצירוף, והרי הוא כמין אחר ואין לו דין נבלה, להכי לא נחשב נגיעת השומר לנגיעת נבלה, ורק באופן שיכול להיות נוגע גם בנבלה עצמה אז דין שומר עליו, משא"כ בטומאת אוכלין דהשומר מצטרף להאוכל ודין אוכל עליו להכי נחשב נגיעת השומר כנגיעה בהאוכל עצמו

ותצא מזה דביצה שלימה שנגעה הקליפה בטומאה מכנסת טומאה להאוכל, ובזה אתי שפיר הא דאיתא לעיל קי"ח ע"ב תלתא קראי כתיבי חד לשומר דזרעים וחד לשומר דאילנות אידך לשומר בשר וביצים ודגים יעו"ש. וע"כ רבתה תורה לשומר דביצים אפילו כשהיא שלימה דומיא לשומר דזרעים, והיינו כיון דהשומר איתא בצירוף כמו גבי זרעים לא בעינן ראוי לנגיעה בהאוכל

וכן לקמן בברייתא גבי שרץ בעינן ריבוי לנגיעה, וזהו גם כן כיון שאין השומר מצטרף לטומאה חמורה דינו כדין נבלה, משא"כ לטומאה קלה טומאת אוכלין

והנה הקולית של בהמה כשרה כיון שהוא עצם שיש בו מוח ותנן במשנה ריש פרקין דהעצמות מצטרפות, ופירש"י העצמות שיש בהן מוח, והוא אוכל והעצם שומר לו. והרמב"ם פר"ד מטו"א ה"ד כתב והעצמות המחוברות בבשר, ממילא נשמע מזה דהקולית של בהמה שחוטה אף כשהיא סתומה מקבלת טומאה מדין שומר כיון שאיתא בצירוף

והנה מה שכתבנו להסתפק בביצה שלימה אם מקבלת טומאה לכאורה יש לומר כיון שעומדת לאכילה הרי היא עומדת להיות ראוי לנקיבה וזה עדיף מהא דבעי ר' אושעיא חשב עליה לנוקבה דביצה ודאי עומדת לזה להפתח, ורק הספק בהני ביצים העומדים לגדל ולדות, אבל נראה כמו שכתבנו דכיון דאיתא בצירוף מקבלת טומאת אוכלין כמוש"נ

שם, אמר לו ר' זירא לאביי אלא מעתה בהמה בעורה לא תטמא וקשה מה זה דמיון להא דקולית סתומה שאינה עומדת להפתח, ונשארת סתומה אבל בהמה בעורה עומדת להיות נפשטת, וא"כ הרי היא עומדת לטומאת מגע בבשר, להכי תטמא גם במגע ואביי משיב לו פוק חזי כמה נקבים יש בה, ופירש"י הפה והחוטם והעינים, והיינו דבעורה גם כן יש לה מגע בהנקבים, וזה סגי להיות נקרא שבא לכלל מגע, וממילא כל העור דין שומר יש לה וכשנגע גם שלא בהנקבים נטמא מטעם שומר

והנה ר' זירא ודאי גם כן ידע דיש נקבים בבהמה, אבל סבר דבעינן נגיעה בכל צד, ולא מהני מה שיש נגיעה בפה ובחוטם, ואביי השיב לו דלא בעינן נגיעה בכל צד אלא אם יש נגיעה באיזה מקום קרינן בזה והנוגע והנושא

שם בעי רב אושעיא חישב עליה לנוקבה ולא ניקבה מהו, מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי או לא. וקשה טובא מה מקום יש כאן למחשבה דהלא ודאי דלא נטמא במגע כל זמן שלא נגע בהמוח שבפנים, ואטו מחשבה מביאה טומאה להקולית, והלא עכ"פ הנגיעה בהקולית לא הוי נגיעה בהנבלה

ונראה דכיון דגבי צמיד פתיל דמטמא בהיסט, אעפ"י שאינו במגע, וכתבו התוס' בשבת פ"ד ע"ב ד"ה שטהורים בזב, דזה דצמ"פ נחשב בא לכלל מגע לפי שעומד ליפתח יעו"ש מבואר מזה דאילו עשה נקב בהקולית ועשה גם סתימה באופן שעומד להפתח דזה נחשב בא לכלל מגע מטעם שעומד להפתח, והרי זה דומה לצמ"פ, ולהכי בעי רב אושעיא אם חישב עליה לנוקבה תהיה הסתימה דעכשיו כאילו הוי פתח סתומה ועומד ליפתח, והדר פשטה מחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה. והיינו מטעם דחשבינן כאילו סתום בסתימה העומדת להפתח, אבל שיטת התוס' רי"ד הובא בשיט"מ ושיטת התוס' דשבת דזה לא נחשב כפתח

והנה לפי הגירסא שלפנינו דהדר פשטה דמחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה, א"כ קשה מה זה שבעי ר' זירא מאביי דבהמה בעורה לא תטמא, ואביי השיב לו מטעם דכמה נקבים יש בה, הלא אם אמרינן דמחשבה לנקיבה נחשב כנקוב, וא"כ כל בהמה נבלה כשהיא עומדת להפשיט עורה הרי זו כנקובה כולה ובת נגיעה היא, ולכאורה משמע מזה דר' זירא ואביי סברי דגבי קולית סתומה לא מהניא מחשבה כלל, ולהכי מיבעי' לר' זירא בבהמה אף שעומדת להיות בה מגע. אבל דנין לפי מה שהיא עתה. ובלב אריה העיר בזה. ולפי"ז מסתבר דגירסת התוס' רי"ד נכונה דהפשיטות היתה דמחוסר נקיבה כמחוסר מעשה וכשיטת התוס' דשבת. ותקשה מזה לרש"י לפי מה שכתבנו לעיל, דשיטת רש"י בביצה דבאופן שעומד לנקיבה כנקובה דמי. וגם תקשה להרמב"ם דסבר דהבעי' לא נפשטה, והלא יש לפשוט מהא דר' זירא ואביי דע"כ סברי דעומד לנקיבה לאו כלום הוא להיות נחשב לבא לכלל מגע

לכן נראה דבעי' דר' זירא ואביי הוא ענין אחר, והוא בהא דאיתא לעיל קכ"ד ע"ב בהא דדריש ר' עקיבא הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא וממעט בנוגע בעור שיש עליו שני חצאי זיתים, ופריך שם לבר פדא דאמר דמלפניו יש נוגע וחוזר ונוגע, ומשני רבא דבעינן בא לכלל מגע בכל צד, ופירש"י משום דבההוא קרא דלעיל כתיבה נמי נגיעת אחוריים יעו"ש. נמצא דבנגיעה דעור בעינן נגיעה בכל צד, ולזה בעי ר' זירא אם גם בבהמה טרם שהופשטה אין לה טומאת מגע, ועל זה השיב אביי דכמה נקבים יש לה, והביאור בזה דהדין דבעינן נגיעה בכל צד גבי העור נאמרה כשהיא לאחר הפשטה, אבל בנגיעה בהנבלה עצמה כשהיא עם העור סגי בהנקבים שיש לה וקרינן בזה בא לכלל מגע. ולפי"ז אין זה שייכות להא דבעי רב אושעיא, ואתי שפיר לפירש"י דהפשיטות היתה דמחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה, ולהרמב"ם אתי שפיר הגירסא דהבעי' לא נפשטה וספיקא הוי, ואין לזה סתירה מהא דאביי וכמוש"נ

שם, משנה, ביצת השרץ המרוקמת טהורה ניקבה כל שהוא טמא. ויש לעיין מדוע שינה התנא מהלשון משנה הקודמת גבי קולית נבלה ששנה סתומין טהורין נקובין כל שהוא טמאין, וה"נ היה להתנא למיתני ביצת השרץ סתומה טהורה, נקובה טמאה, ומלשון הזה משמע דבא להודיענו שעצם הביצה טהורה, ומה חידש בזה דפשיטא כיון שאינה מטמאה במגע, וא"כ מאי נפק"מ בזה שהיא טהורה

ונראה דיש הבדל בין קולית נבלה לביצת השרץ, דבקולית נבלה הנה המוח שבקולית ע"כ הוא בשר נבלה ורק דין הוא בהנטמא שאינו טמא כל זמן שהקולית סתום, משא"כ ביצת השרץ כל זמן שהביצה סתומה אין השרץ שבפנים טמא, והנקיבה מביאה את הטומאה להכי שנה התנא ביצת השרץ המרוקמת טהורה, היינו שאין טומאה גם בפנים, והקליפה לא הוי שומר לא מטעם התנאי דבעינן ראוי לנגיעה, אלא לא הוי שומר מטעם דאין כאן טומאה כלל. ונפק"מ גם לדינא, אם חשב עליה לנוקבה לאו כלום הוא, והיינו דדוקא גבי קולית יש מקום לומר דהמחשבה מועילה להיות דינה כנקוב מטעם דכיון דהטומאה איתא בפנים והנגיעה לא הוי אלא תנאי, בזה יש מקום לומר דהסתימה דין פתוח יש לה, ובאופן שחשב לנוקבה הרי זה דינה כדין צמ"פ העומד להפתח. משא"כ בביצת השרץ