נזר הקודש - חולין רמו

עוד נראה דרבנן ור"ש לטעמייהו אזלי, והיינו דרבנן סברי דספק טומאה ברה"י טמא בטומאת ודאי מפני שהתורה עשאה לספק טומאה ברה"י כודאי טומאה. - אמנם כל זה באופן שיצוייר ודאי, ובאין בו דעת לישאול דלא יצוייר ודאי להכי לא מצינן למימר ספיקו טמא ודאי, ורק נשאר בספיקא, ובזה אמרה תורה שדינו כספק טומאה ברה"ר וספיקו טהור. אמנם ר' שמעון סבר דספק טומאה ברה"י לא הוי ודאי אלא ספק טומאה, כדאיתא ריש נדה, ממילא אין בו דעת לישאול שתמיד ספק איכא להכי ספיקו טמא, וזהו כוונת רבינו הגר"א ז"ל שדינו לר' שמעון כטומאה שביד אדם, והיינו כיון דלא בעינן אלא ספק, להכי גם חש"ו נקרא בידי אדם

גמ', ומאן תנא דפליג עלי' דרבי יוסי ר' שמעון דתניא ר' שמעון אומר שלש טומאת פורשות מן המת וכו' מלא תרווד רקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע, ופירש"י שאין נוגע בכולן. והיינו פליגא דר' יוסי דאמר מלא תרווד רקב מטמא במשא ואהל יעו"ש. והנה הא דר' יוסי מטמא במגע ע"כ לא הוי הכוונה טומאת מגע ממש כיון דלא אפשר שיגע בכולן וא"כ אין זה מגע, וע"כ הכוונה באהל נגיעה לאביי כדאיתא דלמטה מטפח אהל נגיעה ולמעלה מטפח אהל גרידא ולרבא כדאיתא דלמעלה מטפח נמי אהל נגיעה, ואהל גרידא בהמשכה כדאיתא לעיל, אבל נוגע ממש ליתא גם לר' יוסי. ולפי"ז קשה מדוע מטמא במשא הלא כיון דבטומאת נבלה בעינן לטומאת משא שיהיה ראוי לנגיעה כדדרשינן מהא דאמרה והנוגע והנושא וממועט מזה קולית סתימה כדאיתא לקמן, וכיון דטומאת משא בטומאת מת ילפינן מק"ו מנבלה כמבואר ברמב"ם בפר"א מטו"מ, וא"כ אית לן לומר דיו לבא מן הדין להיות כנידון, וע"כ כמו שכתבנו לעיל מזה במשנתינו

אבל עכ"פ שמעינן מזה דגבי טומאת מת לא דרשינן להאי דרשא דבעינן תנאי דנגיעה לטומאת משא וכדלעיל

והנה בטומאת משא בזב ג"כ דרשינן האי כללא דבעינן ראוי ליגע כדאיתא בשבת פ"ד. ומטעם זה הקשו התוס' בביצה ל"ב בהא דתנן אלפסין חרניות טהורות באהל המת, ופירש"י דלגבי אהל המת בעינן תוך לכלי חרס דכתיב וכל כלי פתוח, וטמאות במשא הזב שהזב מטמא כלי חרס בהיסט וכו' משום דלא בעי תוך יעו"ש. והקשו בתוס' שם הא אמרינן כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט יעו"ש. וע"כ כוונתם לזה שדרשו בשבת דטומאת משא בזב בעינן שיהיה ראוי למגע כמבואר שם, וזהו דלא כהגאון בעל מגיני שלמה שמפרש דכוונת התוס' לסוגיא דהעור והרוטב וזהו לסוגיא דידן, דזה ליתא דע"כ אין ללמוד מזה לטומאת זב כמו שאין ללמוד מנבלה לטומאת מת כמו"ש שם ג"כ. ומטעם זה מיישב פירש"י דלא דרשינן להאי כללא גבי טומאת זב יעו"ש. אבל תמוה טובא הלא גבי זב איכא דרשה מיוחדת דבעינן ראוי למגע מדכתיב אשר יגע בו הזב וכפירש"י ותוס' שם בשבת פ"ד

אמנם מיישב שם פירש"י באופן אחר, והוא דכתב שם שלא נאמרה להאי כללא אלא במטמאים ולא בנטמאים, והיינו דאם החסרון מגע במטמא הרי זה הוי חסרון לטומאת משא, אבל אם המטמא ראוי גם למגע ורק הנטמא אינו בנגיעה מצדו לא הוי חסרון לטומאת משא, ומביא ראיה מהא דאיתא בנדה מ"ב נבלה בקומטו טמא נהי דבמגע לא מטמא מטעם בית הסתרים במשא מיהו מטמא, והיינו כיון דהחסרון בנטמא, זה אינו מעכב לטומאת משא, ומדייק גם מלשון הרמב"ם שכתב בפר"א מאבוה"ט וז"ל, שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא יעו"ש. הרי מדייק הרמב"ם מטמא, ולא כתב שלא נטמא, ובזה מיישב פירש"י בהא דאלפסין חרניות שמפרש מפני שאין להם תוך, נמצא דהחסרון בהנטמא, וזה אינו מעכב לטומאת משא עכת"ד. אבל גם בזה דבריו תמוהין דהרי פכין קטנים שפיהן צר ואינן במגע נתמעטו ממשא כדאיתא בשבת שם אעפ"י שהחסרון בנטמאין דהיינו שהפכין אינן מקבלין טומאה ומכל זה נתמעטו מטומאת משא. ושפיר הקשו התוס' שם לפירש"י. וגם המאירי בחידושיו לביצה שם כתב דהלא גם במשא הזב בעינן תוך מגזירה שוה דבו בו דכתיב בזב וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב, וכתיב וכל כלי חרס אשר תבושל בו, מה להלן יש לו תוך וכו' כדאיתא בהדיא בספרי יעו"ש. ואם כן פירש"י שם תמוה טובא

וליישב פירש"י נראה דהני אלפסין חרניות עומדים לעשות להן תוך. והנה הכא בסוגיא בעי רב אושעיא בהא דקולית חישב עליה לנוקבה ולא ניקבה מהו מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי או לא הדר פשטה מחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי, ולהכי הני אלפסין שעומדין להיות להן תוך לא הוי מחוסר מעשה, ובשביל זה שפיר יש להן שבאו לכלל מגע, ורק לגבי טומאת מת דבעינן תוך ממש לא מהני מה שעומדין להיות להן תוך מטעם דאמרה תורה וכל כלי פתוח דבעינן פתוח בפועל, אבל הא דבעינן ראוי להיות בא לכלל מגע סגי גם בזה שעומדים להיות להם תוך משום דלא בעינן רק ראוי למגע וגם זה נקרא ראוי למגע

ושיטת התוס' יש לומר דסברי דבעי' זו לא נפשטא, וכמו שכתב הרמב"ם בפר"ב מאבוה"ט הי"ב קולית שחישב עליה לנוקבה ועדיין לא ניקבה הרי הנוגע בה ספק טמא וכו'. וכתב מרן הכס"מ נראה שהיה לרבינו גירסא אחרת דבעי' זו לא נפשטא, ומטעם זה יש לומר דהיה להתוס' גירסא זו כמו שהיה להרמב"ם. ולפי"ז גבי האלפסין לא מהני לטומאת משא כל זמן שלא נעשה להן תוך, ובשיט"מ מביא הגירסא דמחוסר נקיבה הוי מחוסר מעשה, וכן הוא גם כן בתוס' שבת פ"ד ד"ה שטהורים בזב, מביא ואעפ"י שחישב עליה לנוקבה אין טמאה במשא יעו"ש. הרי היתה להתוס' הגירסא דהפשיטות היתה שאינה מטמאה במשא, ולפי"ז תליא פירש"י ותוס' לפי הגירסא בסוגיא דידן, וכל אחד מרבותינו מפרשים לפי גירסתם בסוגיא דהכא

שם, עצם כשעורה מטמא במשא ובמגע. ופירש"י עצם כשעורה הלכה למשה מסיני דמגע ומשא אית ליה ולא אהל כדאמרינן בנזיר נ"ג עצם כשעורה הלכה, וע"כ הא דהלכה על עצם כשעורה היינו על השיעור שעורה, אבל על הדין דעצם מטמא במשא נלמד מקרא בנזיר נ"ד דאיתא שם אם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו

ומזה קשה לי על הרמב"ם שכתב בריש הלכות טו"מ דמשא במת נלמד מק"ו מנבלה. והלא כיון דילפינן מקרא דעצם כשעורה מטמא במשא, מטעם שעצם הרי הוא כמת כדכתים בעצם אדם, וזה ודאי אין לומר דעצם מטמא ומת שלם אינו מטמא, ואפשר דכוונת הרמב"ם על כזית בשר מן המת, וזה נלמד מק"ו מנבלה וצ"ע

שם, ת"ר בנבלתה ולא בקולית סתומה, והיינו דהקולית לא הוי נבלה. והנגיעה בקולית לא הוי נגיעה בנבלה ואף על פי שיש מוח בקולית, דסתם קולית יש בה מוח כמו שכתבו התוס' לעיל קכ"ה ד"ה ואי מוח, והקולית הוי ע"כ שומר להמוח, אבל חידש התנא דע"כ מיעטה התורה דלא נחשב לשומר מטעם חסרון נגיעה מטעם דאמר הכתוב הנוגע בנבלתם, דבעינן נגיעה בנבלה עצמה, אמנם הלא קיי"ל דשומר מוציא ומכניס טומאה, אבל כל זה אם הוא ראוי לנגיעה, ומזה נלמד דכל דין שומר הוא רק בראוי לנגיעה, וזהו הא דפירש"י במשנה ד"ה נבלה

ויש לעיין דהנה הכא אמרה תורה התנאי הזה דלא הוי שומר רק בראוי לנגיעה, והנה זה מיירי בלהוציא טומאה מן הנבלה, אבל היאך הדין בלהכניס טומאה כגון קולית מבהמה שחוטה נגעה בבשר נבלה אם הקולית מביאה טומאה על המוח שבפנים בהקולית, ומצינו דלהוציא נקל מלהכניס כדאיתא לעיל קי"ט, השתא עיולי מעיילא אפוקי מעבעיא, וא"כ כיון דחזינן דלהוציא טומאה ליתא בקולית סתומה, אם כן כש"כ בלהכניס ליתא בסתום. או דלמא כיון דמצינו דגבי זרעים אמרה תורה דשומר סתום מכניס טומאה כמו שכתבו