נזר הקודש - חולין רמה

והנה בהא דסבר הרמב"ם דהנוגע במת אין לו טומאת אהל, הנה לא כן דעת התוס' נזיר נ"ג ע"ב, ועי' בהר"ב אהלות פרי"א מ"ח. אבל הרמב"ן בפ' חקת סבר דהכלי הנוגע במת אין בו טומאת אהל, וזהו כשיטת הרמב"ם, ועי' בתוס' יו"ט שם בנזיר, ובאהלות פרט"ז מ"א

סימן י"ז

כתב הרמב"ם בפר"ג ה"ג, הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר ואינן מטמאין במשא. ומקורו בפר"ב דאהלות מ"ד, דפליגי בזה לענין מטא ר"א וחכמים, ופוסק כחכמים דליתא בגולל ודופק טומאת משא. - ויש להבין הלא יש ללמוד מק"ו מנבלה שאינה מטמאה באהל ומטמאה במשא, ואם כן כש"כ גולל ודופק שמטמאין באהל אינן דין שמטמאין במשא, כמו שילפינן דמת מטמא במשא מזה הק"ו גופא. והתוס' יו"ט כתב כיון דמת עצמו נלמד מק"ו מנבלה, יעו"ש. ואינו מובן, כי הלא הק"ו זה עצמו איכא גם בגולל ודופק

ונראה כמו שכתבנו לעיל, דאין ללמוד מנבלהל טומאת משא לגולל ודופק הבא מתולדה ממת, ואינו דומה לנבלה ולמת שהם מטמאין מחמת עצמן, משא"כ גולל ודופק שמטמאים מכח אחר, ואין זה טומאה יוצאה מגופו, וגבי נבלה גופה ליכא טומאת משא אלא בנבלה גופה ולא בתולדה הבאה ממנה

והנה ר"א במשנה דסבר דגולל ודופק מטמאין במשא, מבואר בתוספתא פר"ג דיליף ק"ו מנוגע ומה אם מגע הקל וכו'. אבל לא יליף מנבלה גופה מק"ו שאינו מטמא באהל, והיינו כמו שכתבנו שאין ללמוד מנבלה מפני שזהו טומאה יוצא מגופה, ואין ללמוד מהתולדה שזה ליתא גם בנבלה

כתב הרמב"ם בפר"ד הי"ג, רביעית דם שנבלעה בכסות אם מתכבסת ויוצא ממנו רביעית דם הרי זה הכסות מתטמאה במגע ובמשא ובאהל, והיינו מפני שהרביעית דם מן המת הרי זה כמת עצמו), ואם לאו אינה מתטמאה באהל, והרי היא ככסות שנגעה במת, יעו"ש. וזהו לשיטת הרמב"ם דהנוגעים במת אין להם טומאת אהל, ולהכי אעפ"י שהכסות דינה כנגע במת בראשונה קודם שנבלעה והיתה אז רביעית בשלימות, מ"מ אין לזה טומאת אהל, וכן איתא במשנה אהלות פר"ג מ"ב. - והנה קשה לשיטת התוס' והסוברים שגם הנוגעים במת יש להם טומאת אהל. והנה רש"י בב"ק ק"א בד"ה ואם לאו טהורה, מפרש דמיירי שלא אהיל על רביעית שכבר חסר בהבלעו בכסות, יעו"ש. וכן פירשו התוס' בנדה ס"ב, דמיירי שקודם שנפל רביעית נבלע בכסות מה שאינו יכול לצאת, יעו"ש. וע"כ כוונתם לתרץ לשיטתם דסברי דהנוגעים במת מטמאים באהל, ובתוס' יו"ט נחית לזה גם כן

והנה קשה לשיטת התוס' הא דתנן בפר"ט דכלים מ"ו, נגע בהן ככר של תרומה טהור, יעו"ש. וקשה הא הצינורא שהוא טמא מת ומטמא באהל, וא"כ נטמא הככר בטומאת אהל. ואפשר דמיירי שהיה הככר באויר בלא אהל, והככר אינו מאהיל ורק אדם וכלים מאהילים, וצ"ע

סימן י"ח

כתב הרמב"ם בפרי"ד מאבוה"ט ה"ו, שרץ שנמצא צף על גבי בור בתוך הגת לתרומה ספיקו טמא ולפועלין ספיקן טהור מפני שהיא טומאה צפה, עכ"ל. והנה משמע דבתרומה לא מהני צפה להיות טהור וספיקן טמא. אבל קשה מזה שכתב הרמב"ם בהלכה הקודמת בעריבה שהיא טמא מת וככר תרומה וכו' הרי הוא בטהרתו. והקשה מרן בזה, וכתב דאפשר דהכא שאני שהוא יין דמתוך שהיא צפה טהורה לפועלין ומתוך שאינה צפה ע"פ המים טמאה לתרומה יעו"ש. ותמוה, מדוע לגבי תרומה לא הוי צפה ולפועלין הוי צפה, והמה כדברים סתומים וחתומים, וגם מ"ש יין ממים הלא גם ביין שייך צף וכמו שכתב דלגבי פועלין הוי צף, וא"כ מדוע לגבי תרומה לא הוי צף כיון שבאמת השרץ צף

והנה הר"ש מפרש דלתרומה לא אמרינן טומאה צפה כמבואר בפר"י דטהרות מ"ו, וע"כ סבר דהאי תנא דתוספתא סבר כן. והא דעריבה שהיא תוספתא בפר"ה דטהרות סבר דגם לתרומה אמרינן טומאה צפה. אבל קשה להרמב"ם דמזכה שטרא אליבא דתרי

ואפשר דכוונת מרן הכס"מ דכל עיקרא של ההללמ"מ בדבר טומאה צפה על פני המים, הכוונה שאין אנו דנין על המים בעצמן, אלא אנו דנין על דבר אחר שהוא גם כן שייך להיות נכנס בספק נטמא אבל אם הדבר ספק בהצפה עצמה אם נטמא בזה אין לטהר מטעם צפה, והיינו דמפרש שהשרץ צף על גבי בור בתוך הגת שהוא יין והספק אם נגע בהיין נמצא שהספק בדבר הצפה גופה בזה אמרינן דליתא בזה טהרה דצף, והיינו כיון דע"כ איכא נגיעה בהיין, והרי זה כאילו אין צפה לגבי היין, והיינו דכל עיקר הא דצפה דבשביל הצפה ספק הוי בנגיעה, וספק נגיעה הבאה על ידי צף טהור, משא"כ בשרץ על גבי בור וספק אם נגע בהיין, לא בא הספק מטעם הצף. כן נראה בביאור דברי מרן

עוד יש להבין בעיקר דברי התוספתא דאמר שרץ שנמצא צף על גבי בור בתוך הגת, משמע דנגע השרץ בהיין, דהרי לא יצוייר צף בלא נגיעה, וא"כ מה שייך לומר ספיקו טמא הלא איכא ודאי טומאה, והיינו דלגבי היין עצמו לא שייך טומאה צפה

לכן נראה כמו שמפרש רבינו הגר"א ז"ל בתוספתא וז"ל, לתרומה ספיקו טמא פירש לתרומה שנתרמה תחלה מתוך זה הגת טמא דכיון דמחזקינן טומאה משעה לשעה אמרינן שהיה השרץ הזה בתוך שפת הבור אף קודם שנתרמה, ולפיכך טמאה התרומה, עכ"ל יעו"ש. ביאור דבריו, דמשמיע לנו התנא בתוספתא דמחזקינן מזמן לזמן באותו מקום

והא דלפועלין טהור זהו משום דלגבייהו הוי ספק מגע, ולדידהו הוי טומאה צפה ולכך ספיקו טהור, וכן מבואר שם בביאור הגר"א ז"ל, ופירוש זה מתוק מדבש

ונראה דכן סבר הרמב"ם גם כן בפירושא דהתוספתא, ונראה דמטעם זה שינה הלשון דלענין היין כתב ספיקו טמא לתרומה, ולגבי הפועלין כתב ספיקן טהור להורות דיש שינוי בין הספיקות, והיינו דלגבי היין הוי רק ספק בהזמן, ולגבי הפועלין הוי ספק במגען, ובזה מיושב פסקי הרמב"ם וגם לא הוי סתירה מהתוספתא דטהרות פר"ה, משום דזה הוי לכו"ע דאמרינן טומאה צפה טהור גם לתרומה וכמו גבי הא דעריבה שהככר של תרומה טהור מטעם טומאה צפה, והכא גבי יין שאני מטעם חזקה דמחזקינן מזמן לזמן, וכמוש"נ

סימן י"ט

תניא בתוספתא פר"ג דטהרות חש"ו ספיקן טהור מפני שאין בהם דעת לשאול, אמר ר' שמעון בזו מדת הדין לוקה, ומפרש רבינו הגר"א ז"ל וז"ל, פירש שאין השכל מחייב כן ודינו כספק טומאה הבאה בידי אדם, עכ"ל. והיינו שמפרש שכן סבר ר' שמעון דגם בחש"ו נקרא דעת לשאול

ולכאורה מה זה תמה ר' שמעון הלא עיקר ספק טומאה מסוטה ילפינן, והתם יש בהן דעת לשאול, ומשולל מזה חש"ו. וע"כ צריך לומר דסבר ר' שמעון דגם גבי סוטה נאסרת קטנה וזהו מפני שסבר שיש לה רצון, וכמו שסבר הרמב"ם בפר"ב מסוטה ה"ד, וכיון שגם גבי סוטה נאסרת על בעלה מספק וא"כ יש לנו לדון גם גבי ספק טומאה דספקן טמא, וכיון שגבי קטנה כן צריך להיות כן גם גבי חרש ושוטה

אבל רבנן סברי שיש לחלק בין מעשה שנעשה בגופה לבין דבר חיצוני, וכמו שכתבנו מזה בספרנו למס' נדה מ"ה.