נזר הקודש - חולין רמד

וראיתי בפ"ת סימן שס"ט, מביא בשם תשובת הר אבל דכהן מותר ליגע באבר מן החי אם אין בו כשיעור, ולא חל שם טומאה על פחות מכשיעור, יעו"ש. ואפשר שמקורו ממשנה זו

והנה מסופקני היאך הדין באבר מן המת או בשר מן המת אם אסור בהנאה. והיינו דאף שהמת אסור בהנאה, אבל יש לומר דזה דוקא במי שיש מצוה דקבורה, והוא מן הנקברים, אבל אבר ובשר דליכא מצוה דקבורה, אפשר שמותר בהנאה. ואפשר דזה תליא בהא בדין מת נכרי אם אסור בהנאה, דהרי גם בנכרי ליכא מצוה דקבורה. ומבואר בירושלמי שבת פרק ר"ע, דמת נכרי מותר בהנאה. והתוס' ב"ק י', כתבו כן לענין עבד. והדברים ארוכים וקצרתי

סימן ט"ו

כתב הרמב"ם בפר"ד ה"ח וז"ל, כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן בתוך הבית האהל מצרפן ומטמאין באהל, עכ"ל. וכתב הראב"ד בהשגה וז"ל, אמר אברהם אעפ"י שאין שם צירוף אהל, יעו"ש. ביאור דבריו, כתב מרן דלא בעינן צירוף אהל דהרי גם אם היה באויר ונגע בחצי זית בידו אחת, ובחצי זית בידו אחרת, או האהיל על החצי זית, וחצי זית מאהיל עליו טמא אעפ"י שאין שם צירוף אהל. וזהו שמשיג הראב"ד מדוע כתב הרמב"ם ואהל מצרפן, דמשמע דבעינן צירוף אהל שעשאן להשני חצאי זיתים לאחת דוקא באופן זה איתא טומאת אהל וזה ליתא, וביותר שהרמב"ם עצמו כתב כן בסוף פרק

והנה מרן מיישב דהרמב"ם כתב כלישנא דמתניתין כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית, יעו"ש. וביאור דברי מרן. דאעפ"י שלשון זה דהאהל מצרפן ליתא במתניתין, אמנם כיון דתנא בתוך הבית, הכוונה שהבית שהוא האהל מצרפן, וזהו כוונת הרמב"ם. אבל דוחק לומר שכתב הרמב"ם דין שאינו כן בהלכה

אמנם נראה דבאמת בעינן לדין צירוף כשהכניסן לתוך הבית. והיינו שאעפ"י שיש טומאת אהל גם בלא צירוף החצאים כמו מי שמאהיל על חצי זית בחוץ באויר וחצי זית מאהיל עליו, אבל עכ"פ שני החצאי זיתים הם במקום אחד, והאדם המקבל טומאה שני החצאי זיתים מאהילים עליו ממש, אמנם לא כן בשהכניס השני חצאי זיתים לתוך הבית, וחצי זית אחד מונח במזרח הבית, וחצי זית אחד מונח במערב הבית והאדם או הכלים עומדים ומונחים באמצע הבית, נמצא שאין החצאי זיתים מאהילים עליו כלל, או אף אם עומד תחת חצי זית, וא"כ חסר לו החצי זית השני. אבל כשהאהל מצרפן הרי זה כאילו האדם והכלים תחת זית שלם, לזה כתב הרמב"ם שהאהל מצרפן

שם כתב הרמב"ם בה"ד עצם כשעורה שנחלק לשנים מטמא במשא. וכתב מרן דפליגי בזה ר"ע וריב"נ בפר"ב דאהלות ופוסק כר"ע. וכתב דר"ע לא מטמא אלא במשא ולא במגע, וזה נלמד מהא דכתב לקמן כזית מן המת שחתכו לחלקים דאינו מטמא במגע, יעו"ש

ויש לעיין היכי מיירי הא דעצם כשעורה לענין מגע, אם לא נגע בשני החצאין פשיטא דהרי חסר נגיעה בכשיעור, ואם נגע בשתי החצאין מדוע לא יטמא גם במגע. דע"כ סבר הרמב"ם דבנוגע בשני החצאין בבת אחת הוי נגיעה מעליא כמו שכתב לקמן בהי"ד, כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים, וע"כ שם הביאור דנגע בשתיהן בבת אחת, דאל"כ הרי סבר הרמב"ם דלא מהני נוגע וחוזר ונוגע, וגם מרן כתב בה"ח דבנוגע גם בחצי זית בידו אחת, וחצי זית בידו השני' הוי נגיעה מעליא, יעו"ש. ומכש"כ בנגע בנגיעה אחת בידו אחת. ולפי"ז בשאוחז השני חצאי עצם כשעורה בידו, מדוע לא הוי בזה טומאת מגע. וגם מה שמביא ראיה מהא דכזית מן המת שחתכו לחלקים ורדדו ודבקו שאינו מטמא במגע, הלא כתב הרמב"ם ואינו מטמא במגע קצתו שהביאור דהנגיעה היתה בקצתו ולא בכולו, ומפני שחיבור אדם לא הוי חיבור, להכי אין זה נחשב למגע דבעינן נגיעה בשיעור, אבל זה לא יספיק הכא בנגע בהשני חצאי שעורה, וא"כ מדוע לא יטמא במגע גם כן, והיינו דכמו שמטמא במשא מפני שנושאן בבת אחת, הנה כן יטמא במגע כשנגען בבת אחת

וכן גם בהא דרובע מת אחד שנדקדקו, שכתב הרמב"ם דמטמא באהל ומשמע דבמגע לא מטמא, ג"כ יש לעיין מדוע לא מטמא במגע גם כן. אבל בזה אפשר לומר דכיון שאין בזה עצם כשעורה היינו שיש לומר דליתא בנגיעה גם השני חצאי שעורה בבת אחת, אעפ"י שדוחק לומר כן. והנה אפשר שזהו שיטת הר"ש שכתב דחכמים מטמאין בשלשתן, וזהו גם שיטת הברטנורא, ועי' בתוס' יו"ט. אבל שיטת הרמב"ם תמוה, מדוע ליתא בזה טומאת מגע. והנה בתוס' ר"ע כתב דכוונת הרמב"ם אף טומאת אהל, אבל מטמא גם במשא. אבל סבר דשיטת הרמב"ם דבמגע לא מטמא, יעו"ש. וקשה מדוע לא מטמא כיון שאיכא בזה נגיעה בצירוף החצאי שעורה דע"כ לא מיירי שנעשה דק כקמח, וצ"ע

סימן ט"ז

בפר"ג הי"ג, כל משקה היוצא מן המתים טהור חוץ מדמו וכל מראה דמים מן המת טמא. ומפני מה לא גזרו על משקה המת כדרך שגזרו על משקין היוצאין מכל הטמאים מפני שהמת הכל בדילין ממנו לא גזרו על משקיו, עכ"ל. וקשה הא נטמאו בנגיעה כשיוצאין מן המת וע"כ מקבלי טומאה, וכמו שהקשו התוס' בחולין פ"ז ע"ב, ותירצו דמיירי שיצאו דרך שפופרת ובעודן בפנים לא מקבלין טומאה מטעם דלא נעשו משקה עדיין יעו"ש. וא"כ קשה מדוע לא נחית לזה הרמב"ם

ונראה דסבר הרמב"ם דכיון דהכל בדילין מן המת לא הוי על המשקין תורת משקין. ודינם כמשקה סרוח, שמבואר בפסחים י"ח, דבטל תורת משקין, ומכש"כ דלא נעשה משקין באופן שהכל בדילין מזה. והא דלא קאמר הש"ס דלא גזרו מטעם דהוי זה משקה סרוח ואין עליהן תורת משקה, זהו מפני שבאמת לא הוי סרוח, ורק מפני זה שבדילין ממנו דינם כמשקה סרוח, ולא חל עליהן תורת משקה

פר"ה ה"ג, כלים שנטמאו במת בין במגע בין באהל הרי הן לנוגע בהן כנוגע במת עצמו. - ויש לעיין שלא כתב הנטמאים במשא, דהרי המת מטמא גם במשא, ממילא יש נטמאים גם במשא, וממילא הניטמאים צריך להיות טמא טומאת שבעה כמו הניטמאים במגע, והנוגע בהם טמא טומאת שבעה, וע"כ סבר הרמב"ם דהניטמאים במשא הנוגעים בהם לא נטמאו

אמנם נראה דשאני טומאת משא, כיון שעיקרה נלמד מק"ו מנבלה כמו שדרשו בספרי וכן כתב רבינו בפר"א, וא"כ אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנידון, מה נבלה הניטמא במשא הנבלה אין הנוגע בה נטמא, מטעם דאדם וכלים אינם מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה, הנה כן הנטמא במשא במת גם כן אין לו כח לטמא אחרים. וכן כתב הרדב"ז בהחלק ללשונות הרמב"ם סימן רכ"ג. עוד הוסיף שם במה שכתב הרמב"ם בהי"ג בגדים הנוגעים במת, אעפ"י שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בו טומאת שבעה, אינן כמת לטמא באהל ובמשא, שהמשא מת עצמו אינו מפורש כמו שביארנו. ומפרש הרדב"ז שגם כן הכוונה כיון שעיקר דין טומאת משא במת נלמד מק"ו מנבלה דיו לבא מן הדין להיות כנידון. ונתן הרמב"ם טעם לשני הדברים לענין טומאת אהל הוא מטעם הקרא דכתיב אדם כי ימות באהל, היינו דוקא אדם שהוא המת עצמו, ולא מה מי שבא עליו הטומאה בנגיעה, וממשא ממועט מטעם דאין להחמיר מה שליתא בנבלה.