נזר הקודש - חולין רמג

עוד כתב שערו העומד להגזז וצפרניו העומדים להנטל הואיל והן עומדים להנטל יש בהן ספק לפיכך הנוגע בהן הרי הוא ספק, עכ"ל. - והנה מקור לזה הוי בעי' דלא איפשטא שם בנזיר. והנה יש לעיין דכתב הנוגע בהן דזהו להכניס טומאה, ומדוע לא כתב בלהוציא דהיינו באופן הראשון שהמת בחוץ ושערו בפנים אם מוציא טומאה, ומשמע דעיקר הבעי' בלהכניס, אבל במוציא משמע דבזה לא קמיבעי' להש"ס, וזה טעמא בעי

והנה לכאורה יש להבין עיקר הבעי', דמה זה ספק הא דעומד להנטל, הלא כל יד כן הוא שעומד להנטל כמו ידות האוכלין דכולן עומדין להנטל, ומ"מ משמשין בתור יד. והמאירי לנזיר כתב דלדעתו הוי זה יד מעליא. ודבריו תמוהין, כי מי יבוא אחרי המלך מאן מלכי רבנן חז"ל כיון שהם לא הכריעו. ואפשר שמפרש הבעי' לענין גנגלין כמו שיש בזה שמפרשים כן כמבואר בתוס' וברגמ"ה שם. אמנם עיקר הבעי' יש להבין

לכן נראה דהרמב"ם אינו מפרש הא דבשעת חיבורן הכל טמא, דזה לא הוי מטעם יד, אלא הוי מטעם דבחיבורן לגוף הרי הם כגוף המת ממש. והדבר מסתבר. והיינו כי הא דרבתה תורה ידות ע"כ הביאור שהיד הוא המשמש לגוף הדבר ולא לחנם קרא יד, והיינו כי הטלטול של הדבר הוא על ידי היד, היינו שאוחז בהיד ועל ידי זה נמשך גוף הדבר והנה כל זה בכל הדברים המטלטלין, משא"כ מת שאינו מתטלטל על השערות, או על ידי הצפרנים, להכי אין להם שייכות להיות יד, וע"כ הא דבשעת חיבורו הכל טמא, היינו מפני שזה נחשב לגופו של מת

ובזה מיבעי' הש"ס בשערו העומד להגזז, והצפרנים העומדים להנטל, אם גם בזה נחשבים כגופו של מת

ובזה יש לומר טעמו של הרמב"ם דכתב דהנוגע בהן הרי הוא ספק טמא, והיינו הספק אם נקרא נגיעה במת עצמו כיון שספק הוי אם זה נקרא מת עצמו כיון דעומדים להנטל, משא"כ באופן שהמת בחוץ ושערו בפנים דבזה הטומאה מטעם אהל, ודין טומאת אהל שממשיך גם מה שבחוץ. והרי זה כאילו גם הגוף הוא בבית, ומפרש הרמב"ם דכל עיקר הבעי' הוא על נגיעה אם זה נקרא נגיעה בגוף. אבל לטומאת אהל דכחו של אהל להיות ממשיך הטומאה דמקצת להיות כמו שכולו תחת האהל בזה לא מיבעי' להו בש"ס, דהחיבור פועל להיות מטמא כל אשר בבית. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם, והיינו דבטומאת אהל אם ליכא דבר החוצץ גם כן יטמא משום אהל

סימן י"ג

שם הי"ד, כבד שנימוחה מטמאה ברביעית מפני שהיא כדם נקפה, עכ"ל. והיינו כדם שנקרש ונימוח, ומקור לזה הוא מהא דבכורות נ"ה, דאמר רבי יצחק כבד שנימוח מטמא ברביעית, ופירש"י מטמא באהל ברביעית בתורת דם המת, יעו"ש. - ויש לעיין כיון דעיקרו של כבד הוא דם וכמו דאיתא שם בבכורות דקרי לכבד זכרותי' דדמא, ופירש"י שם עיקר הדם הוי כבד. והנה תנן באהלות פר"ג מ"ג ,דדם שקרש טמא ומטמא גם באהל כמבואר שם במשנה. וכן פסק הרמב"ם בפר"ד הי"ג. ולפי"ז כבד שכולו דם מדוע לא אמרינן שדינו כדם שקרש ויטמא גם כמו שהוא מתורת דם. ואפשר לומר דע"כ כמו שהוא מטמא בתורת בשר כשר בכזית, ולא בעינן לטומאת דם כיון שמטמא מטעם בשר, ורק חידוש דין איכא בכבד שנימוח דנתבטל מתורת בשר שהוא אוכל ונעשה משקה, דהוי סלקא דעתא דדינו כבשר שנימוח, דבטל ממנו הטומאה, על זה משמיע לנו דכיון דכולו דם ולהכי כשנימוח נעשה דם ודינו כדם, וכיון שיצאו מתורת בשר ונעשה משקה שיעורו ברביעית

אמנם קשה, הלא מבואר בכריתות כ"א, דלא חשיב דם הכבד בהדי לב וטחול וכליות. והתוס' בחולין קי"א הוכיחו מזה דדם הכבד אפילו פירש לאו דאורייתא, עי' שם ד"ה דם. נמצא דלענין אכילה לא הוי דם, וא"כ מדוע נחשב לדם לטומאת אהל, וצ"ע. ודוחק לומר דשאני דם אדם שבלאו הכי מותר, ורק דין הוא בטומאה. ויש לעיין בכבד של אדם דאסור באכילה, היאך הדין בנימוח ונעשה דם

סימן י"ד

שם הט"ו, כתב הרמב"ם ואלו אם חסרו טהורים, רביעית דם ועצם כשעורה וכזית בשר וכזית נצל ומלא חפנים רקב ואבר מן החי שחסר מעצמו כל שהוא, עכ"ל. הנה מקור הדין מהמשנה פר"ב מ"ה, יעו"ש. - אמנם הרמב"ם הוסיף כל שהוא לומר דלא אמרינן בזה רובו ככולו, אלא בעינן שיעור שלם, וחסרון משהו ג"כ מעכב מלהיות טמא, וזהו הכלל דבכל דבר הטעון שיעור גם משהו החסר מעכב. והביאור טהורין ששנה התנא, וגם הרמב"ם כתב טהורים, ע"כ הביאור דגם טומאת עצמן אין להם. ויש לעיין למאי נפק"מ דהלא גם אם יש להם טומאת עצמן, כיון דאין כח לטמא אחרים. ואפשר לומר דהכוונה ללמדנו דאם נגע בהאי פחות מכשיעור וחזר אח"כ ונגע עוד פעם בחצי שיעור אחר, שאינן צירוף אפילו למ"ד דנוגע וחוזר ונוגע מצטרפין, ולזה משמעינן דטהורים הם לגמרי אם חסרו מכשיעור, וכמו כן לטומאת אהל אם החצי שיעור בטומאת אהל בפעם ראשונה, ואח"כ היה עוד חצי שיעור מרביעית חסר, דאינן בצירוף, וזהו מטעם דבפחות מכשיעור טהורים לגמרי. עוד אפשר לומר דהכוונה דטהורים גם מדרבנן דלא גזרו רבנן טומאה בפחות מכשיעור. ואפילו למ"ד חצי שיעור אסור מן התורה באיסורים, אבל זהו משום דשם שייך חזי לאיצטרופי באכילת פרס, ואז אמרינן דאכל שיעור שלם בלמפרע. אבל בטומאה לא שייך זה, דגם אם נגע אח"כ בעוד חצי שיעור לא נעשה טמא למפרע, ולא דמי להא דנוגע וחוזר ונוגע למ"ד דיש נוגע וחוזר ונוגע דמצטרפין, דזהו כשמונח לפנינו שיעור שלם, משא"כ בפחות מכשיעור הרי זה טהרה גמורה, ואין בהם שום טומאה. וזהו הכוונה ששנה התנא טהורים. אבל כל זה ליתא, דע"כ טומאת עצמן יש להם, רק טהורים הם מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש להם מפני שבאים מטומאה, וע"כ הא דשנה התנא טהורים, וכן כתב הרמב"ם, הכוונה דלא מהני צירוף עם עוד חצאי שיעור כגון רביעית דם משני מתים דאינן מצטרפין, ולאפוקי מר' עקיבא דמטמא רביעית דם משני מתים

אמנם לפי"ז קשה, דחשיב גם פחות מכזית בשר, ובזה סבר הרמב"ם דמצטרפין כזית בשר גם משני מתים, כמו שכתב בפר"ד ה"ג, ומקורו מהתוספתא, ולפי"ז מדוע כתב גם הא דכזית בשר דחסר כל שהוא טהור, כיון דע"כ יש לו טומאה גם לטמא אחרים בצירוף עוד כזית פחות פחות, וכמו כן הא דחשיב מלא חפנים רקב פחות כל שהוא, כיון שכתב שם בפר"ד דישנו ביצרוף בעוד רקב ממת אחר

ונראה דכוונת התנא ללמדנו דליכא בזה איסור מצד הטומאה דמותר לכהן לכנס באהל שמונח שם הפחות מכשיעור והיינו דלא אמרינן דחצי שיעור יש בזה איסור לכהן לכנס באהל כזה המונח שם הפחות מכשיעור, שלא תאמר דיש בזה איסור חצי שיעור כבשארי איסורי תורה. והטעם בזה דלא שייך חזי לאיצטרופי, דענין חזי לצירוף שייך רק גבי איסורי אכילה דאם יאכל כשיעור פרס נעשה איסור למפרע, וזה ליתא הכא, דגם כשיצורף נעשה איסור להבא, וכמו שכתב הגאון שאג"א בסימן פ"א, לענין בל יראה גבי חמץ, דליתא בחצי שיעור מה"ט. ולזה אמרו הכא טהורים, ומותר לכהן ליכנס שם, וליכא שום איסור.