נזר הקודש - חולין רמב

סימן י'

כתב הרמב"ם בפר"א מטו"מ הי"ט וז"ל, אין מתטמא במשא אלא האדם בלבד ולא הכלים, כיצד הרי שהיה מונח על ידו עשרה כלים זה ע"ג זה והנבלה וכיוצא בה בכלי העליון, האדם טמא משום נושא נבלה, והכלים שעל ידו כולן טהורים חוץ מכלי העליון שנגעה בו הטומאה, יעו"ש. וכן פירש הרב ברטנורא בפר"א דכלים מ"ב. אמנם ברש"י נדה נ"ד ד"ה היא, עושה משכבה אב הטומאה ולא דמה עושה משכבה אב הטומאה, אבל מטמא הוא שתחתיו משום משא להיות ראשון ואעפ"י שאינו נוגע בו, יעו"ש. הרי מבואר דרש"י סבר דכלים נטמאים משום משא. והגר"ע ז"ל בתוסר"ע העיר בזה, וצ"ע. ודברי רש"י תמוהין, כיון דדברי הרמב"ם הם מה שמבואר כן בתוספתא דאהלות פר"א ובתו"כ כמו שכתב מרן בכס"מ. ולפי"ז תמוה טובא מדוע פירש"י בלא מקור לדבריו

ונראה ראיה לפירש"י מהא דתניא בספרי פ' חקת אות נ"ח, מנין הפורש ממנו לעשות כמוהו אמרת ק"ו ומה נבלה קלה עשה בה הפורש ממנה כמוה, המת חמור אינו דין שתעשה הפורש ממנו לעשותו כמוהו, לא אם אמרת בנבלה שטומאתה טומאת ערב מרובה, תאמר במת שמטמא טומאת ז' מועטת אמרת וכי היכן ריבה והלא במת ריבה שהמת מטמא טומאת שבעה ונבלה מטמא טומאת ערב וכו', יעו"ש. - והנה יש לעיין מה זה שאמר מעיקרא דטומאת נבלה מרובה בטומאת ערב, וע"כ הכוונה שיש בנבלה טומאת משא. ולפי הס"ד עדיין לא היה סבור דאיכא גם בטומאת מת טומאת משא, מטעם דכל עיקר טומאת משא במת הוא מק"ו מנבלה כמו שדן בזה הספרי שם. אמנם כל זה אם מת חמור מנבלה, אבל לפי מה שסבר מעיקרא דנבלה חמורה, ע"כ רק בנבלה איכא טומאת משא ולא במת. והנה לפי"ז מה שייך החומר בנבלה שכן ריבה בטומאת ערב, ואם בשביל משא לא שייך ריבה יותר ממת מטעם דהלא איכא במת מה שליתא בנבלה והוא טומאת אהל

וע"כ הכוונה בזה שאמר ריבה בטומאת ערב בנבלה, היינו מה שמטמא הרבה בגדים בטומאת משא, ואפילו עשרה בגדים זה ע"ג זה כולם נטמאים, וזה ליתא במת טרם שידענו שמת חמור, אבל כשמשיב דמת חמור מטעם שמטמא שבעה, איתא שם בספרי אח"ז לדון ק"ו שמת מטמא בהיסט שזהו טומאת משא. - נמצא מבואר שדעת הספרי דכלים ובגדים נטמאים במשא. ואפשר שרש"י מפרש כן שם בנדה עפ"י דרשת הספרי. ולכן אעפ"י שבתוספתא איתא דכלים אינם נטמאים במשא, ע"כ סבר רש"י דתנאי פליגי בזה, היינו הספרי והתוספתא. ולענין הלכה כיון דסתם ספרי אליבא דר' שמעון, והתו"כ אזלא אליבא דר' יהודה, וידוע דר"ש ור' יהודה היכא דפליגי קיי"ל כר' יהודה, להכי פוסק הרמב"ם כשיטת התו"כ והתוספתא שהוא אליבא דר' יהודה

סימן י"א

כתב הרמב"ם שם בפר"ג ה"ט המת שנשרף וכו', אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו טהור. וכתב מרן דפסק הרמב"ם כר"ל לגבי דר' יוחנן בנדה כ"ז, משום דקאמר הש"ס דסבר ר' יוחנן כר' אליעזר דסבר באהלות פר"ב מ"ב אפר שרופים רבי אליעזר אומר שיעורן ברובע, אבל רבנן דמטהרי באפר שרופים סברי דנתבלבלה צורתו דטהור. והנה כן הדבר, שכן איתא בש"ס שם, אבל יש להבין מה זה דמיון לאפר שרופים דהיינו שנשרף לגמרי ונעשה אפר, למת שנתבלבלה צורתו, והלא אפשר לומר דרבנן דמטהרי באפר אבל בנתבלבלה צורתו אפשר דחכמים מטמאים, שע"כ אינו דומה לאפר שכל הגוף כלה, והנה בתוס' נדה שם ד"ה מת, שכתבו דר' יוחנן מצי סבר כרבנן והיינו דדוקא באפר מטהרי רבנן, יעו"ש. וא"כ קשה מדוע לא פסק הרמב"ם כר' יוחנן. ועוד אם אמרינן דמת שנתבלבלה צורתו ג"כ רבנן מטהרי, מדוע לא פליגי ר"א ורבנן במת שנתבלבלה צורתו, והוי רבותא אליבא דרבנן בכח דהתירא, ואנן יודעין באפר דכש"כ באפר שרופים, ומדחזינן דפליגי באפר שרופים שפיר יש מקום לומר דמת שנתבלבלה צורתו טמא. ואפשר דבעי התנא להודיענו דר"א סבר דבאפר שרופין שיעורו ברובע, וראיתי בריטב"א בחידושיו לנדה שמפרש הסוגיא הא דקאמר הש"ס דר' יוחנן אמר כר"א היינו דלמד דינו מר"א דכיון דחזינן דר"א מטמא אפילו באפר שרופים, א"כ בשלדו קיימת רק שנתבלבלה צורתו גם רבנן מודו שאינו מוציא מתורת מת דאי אפשר שתהיה הפלוגתא רחוקה כל כך בין רבי אליעזר ורבנן. ומסיים הריטב"א דהלכתא כר' יוחנן לגביה דר"ל דמת שנשרף דבלבול צורתו אינו מוציאו מתורת מת, וזהו כמו שכתבנו. ולכן פסק הרמב"ם בזה צע"ג

שם ה"י, בשר המת שנפרך וכו' וכן התולעים הנהוין מבשר המת בין חיים בין מתים טהורים עכ"ל. - הנה מדייק הרמב"ם מבשר המת, וקשה דהלא גם במהוין באדם חי ע"כ לרבנן ג"כ טהורין, וכן מבואר בתמורה ל"א, דאיתא שם אלא תרווד רימה הבאה מאדם חי ד"א מטמא וחכמים מטהרין. איברא דבמשנה דאהלות איתא סתם כזית רמה, אבל ע"כ ר"א דמטמא הוא הדין גם במתהוין מאדם חי, ורבנן דמטהרין מטהרי גם בבא מן המת, אבל למה מדייק הרמב"ם מבשר המת

והנה הנפק"מ בין אם מתהוין מבשר המת להמתהוין מהחי, דבמתהוין מבשר המת הטומאה מטעם מת, והמתהוין באדם חי יש בזה משום טומאת אבר מן החי כמו שפירש"י בתמורה שם. והנה הכא לא מיירי הרמב"ם מטעם אבר מן החי, להכי לא כתב סתם, ומדייק מבשר המת

והנה הא דפירש"י טומאת אבר מן החי בהני רימה, יש לעיין הלא מה שייך טומאת אבר מן החי כיון שאין על הרימה תורת אבר דבעינן שתהיה אבר שלם לטומאה וכשחסר העצם ג"כ אין לו תורת אבר, ומכש"כ בהני רימה, וע"כ יותר מבשר מן החי יש לדון עליהם, ובשר מן החי אין להם טומאה, וא"כ מדוע מטמא ר"א, ודברי רש"י צע"ג

אמנם אם נעשה הרימה באדם חי ואח"כ מת אנו דנים על הרימה שגם הם בכלל המת, ודין בשר מת עליהם, ודינם בכזית כמו דתנן במשנה, והא דאיתא בתמורה שם מלא תרווד תמוה, וכמו שכתבו שם התוס'

ואפשר לומר דלפי מה דקיי"ל דמיתה עושה ניפול, א"כ הני רימה הנעשים באדם חי הוי כאבר המדולדל, והמיתה עושה ניפול, וא"כ אין להם שייכות עם המת, ולהכי מפרש הרמב"ם דהא דאיתא בתמורה דהרימה נעשים באדם חי אזלא אליבא דמ"ד דמיתה אינה עושה ניפול, ולהכי כשמת האדם דינם של הני רימה כבשר המת, ובזה מטמא ר"א. אבל אם אמרינן דמיתה עושה ניפול לא יצוייר טומאה ולהכי מדייק הרמב"ם מבשר המת, להודיענו דמאן דמטמא מיירי גם כן באופן זה וכהמשנה דאהלות ששנה התנא סתם כזית רימה

סימן י"ב

שם הי"ג, כל שבמת טמא חוץ מן השיניים והשיער והצפורן הואיל וגזען מחליף ובשעת חיבורן הכל טמא כיצד המת בחוץ ושערו בתוך הבית נטמא כל אשר בבית, וכן הנוגע בשערו וכו' כשהן מחוברין הכל נטמא, יעו"ש. ביאור הדברים, דכל המחוברין למת הוי יד להכניס טומאה וגם להוציא טומאה, ולכן טהור שנגע בחיבורי המת נטמא. והתוס' בנזיר נ"א כתבו שהוא מטעם יד.