נזר הקודש - חולין רמא

סימן ח'

כתב הרמב"ם בפר"ב הט"ו, הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל כמת דין תורה שנאמר או במת או בעצם אדם או בקבר, אחד הנוגע בגגו של קבר או הנוגע מכותליו, והוא שיהיה בנוי וסתום ואח"כ יהיה כולו מטמא במגע ובאהל, אבל המעמיד כלים או אבנים וכיוצא בהן בצדי המת וכסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים וכיוצא בהן, זה הכסוי המוטל מלמעלה נקרא גולל, ואלו הצדדין המעמידין את הגולל נקראין דופק ושניהם הגולל או הדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר, וטומאתן מדברי סופרים ואינן מטמאין במשא עכ"ל. וכתב הראב"ד בהשגה וז"ל, אמר אברהם לא מחוור ובמסכת חולין גרסינן כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק דברי ר"ע ורבי ישמעאל דריש ליה לעובר במעי אשה וגולל ודופק הלכתא גמירי לה וכו', יעו"ש. והיינו דהראב"ד הקשה דהלא מבואר דטומאתן של גולל ודופק הוא מדאורייתא, ומרן בכס"מ כתב דהרמב"ם סבר דרבינו סובר דקראי אסמכתא בעלמא, יעו"ש. - והנה כמובן הדוחק לומר דפלוגתא דר"י ור"ע פליגי בדרשת הקראי רק לאסמכתא בעלמא. - והנה לפי"ז ע"כ הא דפליגי ר' אליעזר וחכמים בפר"ב דאהלות מ"ה, לענין גולל ודופק לטומאת משא דר"א סבר דמטמאין במשא, וחכמים סברי דאין מטמאין במשא, מיירי ג"כ אם רבנן גזרו טומאת משא, וזה לא משמע כן. והיינו כמו שכתבו הברטנורא והתוס' יו"ט דכל זה מדיוקא דקראי, ופשיטא שדוחק לומר דכל זה הוי רק באסמכתא דקראי. ועוד דמבואר בתוספתא פר"ג דאהלות דר"א דמטמא במשא יליף מק"ו ממגע, יעו"ש. וע"כ דמגע בגולל ודופק הוי מדאורייתא. ולפי"ז ע"כ אין לומר שהוא מדרבנן, וקראי אסמכתא בעלמא, לכן לדעתי דברי מרן תמוהין טובא. והראב"ד בהשגה שפיר הקשה, ודברי הרמב"ם צריכין יישוב. - עוד יש להבין איזה הכרח היה להרמב"ם לחדש דטומאת גולל ודופק הוא מדרבנן שהוא נגד פשטות הסוגיא דחולין ע"ב, דפליגי רבותינו בדרשת הקראי

ונראה דהנה יש לדייק מדוע כתב הרמב"ם בהלכה זו כל עיקר הא דגולל ודופק, והלא לקמן בפר"ג דחשיב שם כל הני דמטמאין במגע ובאהל ואינן מטמאין במשא חשיב גם גולל ודופק שם בה"ג. ומדוע כתב הכא הא דגולל ודופק. - לכן נראה דשני דינים איכא בגולל ודופק, והיינו טומאת מגע וטומאת אהל שדינם כקבר גם לטומאת שבעה. לכן נראה דסבר הרמב"ם דהא דפליגי תנאי בחולין ר"י ור"ע בדרשת הקראי. אבל לכולי עלמא הטומאה דאורייתא, זהו לטומאת מגע לומר שהגולל והדופק מטמאין במגע כמו טומאת נבלה וכדומה, ורק לטומאת ערב לומד שהנוגע בגולל ודופק טמא, כמו שאם נגע בנבלה או בשרץ. - אמנם להיות דין גולל ודופק להיות מטמא באהל וגם להיות טמא שבעה כדין קבר, זה לא נלמד מהקראי שדרשו ר"י ור"ע, דשם מיירי רק לענין נגיעה כדכתיב בקרא הנוגע, והקרא מיירי רק בנגיעה כדכתיב וכל אשר יגע על פני השדה, וגם חכמים דר"א שם במשנה בפר"ב דאהלות ג"כ דרשי למעט משא מדכתיב שני פעמים אשר יגע כמבואר בברטנורא שם ובתוס' יו"ט

ובזה מובנים דברי הרמב"ם לנכון, דהנה שם בהלכה המתחלת בדין הקבר שדינו כמת מן התורה, כמו שכתב שם דין תורה, כתב אח"כ דין גולל ודופק לומר שאעפ"י שדינם ג"כ כקבר לטומאת אהל ולטומאת שבעה ג"כ כמו שכתב הרמב"ם בפר"ו ה"ד, על זה כתב שבדין טומאת אהל וטומאת שבעה אעפ"י שדינם כקבר, אבל זה הוי רק מדברי סופרים. אבל טומאת מגע ולר"א גם טומאת משא בגולל ודופק הוי מדאורייתא. וזהו דלענין זה הא דגולל ודופק דינם כקבר ליכא לימוד מהקראי, להכי סבר שזהו מדברי סופרים, ולהכי כתב בהלכה זו הא דגולל ודופק, אעפ"י שכתב זה אח"כ, משום דכיון דמיירי הכא בטומאת הקבר. והנה גולל ודופק ג"כ דינם כקבר, להכי שנה וכתב דגולל ודופק אעפ"י שדינם כקבר לטומאה, אבל דינם בזה רק מדרבנן

ונראה עוד מה שהוכרח הרמב"ם לחדש דטומאת גולל ודופק הוא מדרבנן, מהא דאיתא בברכות י"ט ע"ב, דאמר רבי אלעזר ברבי צדוק מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל. וזהו כמבואר בסוגיא שם דמיירי באופן שהוי רק איסור דרבנן, וזה התירו משום כבוד מלכות, וכן פסק הרמב"ם בפר"ג מהל' אבל הי"ד. ר והנה התוס' שם הקשו תימה לפירוש הקונטרס דגולל כיסוי לארון דתניא כל אשר יגע על פני השדה, לרבות גולל ודופק, וא"כ גם הגולל מטמא באהל, והיאך היו מדלגין עליו, יעו"ש. והנה הרמב"ם סבר כרש"י דגולל הוא כיסוי של ארון כמו שכתבנו לעיל לשונו. וכן כתב התוס' יו"ט בפר"ב דאהלות שדעת הרמב"ם כרש"י, וא"כ תקשה קושיות התוס'. ותירוצם של התוס' דכהנים לא הוזהרו בזה, לא סבר הרמב"ם, ואדרבה כתב בפר"ג מהל' אבל ה"ב, דכהן הנוגע בקבר לוקה, ולזה חידש הרמב"ם דטומאת אהל בגולל ודופק הוא מדרבנן, היינו רק לטומאת אהל, אבל נגיעה אסור מן התורה, ולהכי כשהיו מדלגין על הגולל שאין בזה נגיעה ליכא איסור דאורייתא, והא דהיו מאהילין על הגולל כיון שהוא איסור דרבנן, זה התירו משום כבוד מלכות, זהו שיטת הרמב"ם

והראב"ד סבר דהריבוי אשר מרבה גולל ודופק, מרבה לכל מילי, היינו אפילו לטומאת אהל וטומאת שבעה, לומר שדין גולל ודופק כקבר, ומטמאין באהל גם מדאורייתא, וכמו שסברי התוס' שם בברכות. ולהכי כתב על דברי הרמב"ם לא מחוור. - והנה גם מהשגה זו שכתב לא מחוור, משמע ג"כ שהראב"ד הבין בדברי הרמב"ם שיש ליישב דבריו שלא הוי נגד הסוגיא ממש, משום דיש ליישב דבריו שרק מדין טומאת אהל כוונת הרמב"ם שהוא מדברי סופרים, לכן לא הקשה על הרמב"ם כדרכו בהרבה מקומות באופן שפסקו נגד סוגיא מפורשת, והכא כתב לא מחוור, והיינו שדעתו דגם טומאת אהל בריבוי הכתוב, וזה תלוי רק בשיקול הדעת בהבנת הלימודים, ומזה מוכח כמו שכתבנו, וזה נכון בס"ד

סימן ט'

כתב הרמב"ם בפר"ג ה"ז, טחנו כולו והניחו עד שירקיב וכו' הרי זה טמא בספק, והיינו דהוי בעי' בנזיר נ"א, ולא איפשטא. - ויש לעיין מדוע לא כתב הרמב"ם דברה"י טמא וברה"ר טהור, וכמו שכתב כן לעיל בפר"ב הי"ד בדין תבוסה בספק. ונראה מזה דשאני להרמב"ם בין ספק במציאות לספיקא דדינא. והיינו דהא דספק טומאה ברה"י טמא וברה"ר טהור מסוטה ילפינן, שהוי ספיקא דמעשה, משא"כ ספיקא דדינא לא ילפינן מסוטה, ולהכי כתב הכא דהוי ספק כעין ספיקא דעלמא

ואף שיש לומר דשאני התם בדם תבוסה שכתב הרמב"ם הא דספק טמא ברה"י טמא וברה"ר טהור, כן איתא שם בברייתא. ודרכו של הרמב"ם לכתוב מה דאיתא בהדיא, אבל מה דליתא בהדיא לא כתב הרמב"ם, להכי לא כתב הכא ברקב בדין ספק טומאה ברה"י וספק טומאה ברה"ר. אמנם נראה יותר דשאני ספיקא דדינא, ויש לעיין אם בספק טומאה בספד"ד ברה"ר ספיקו טהור, ונראה דזה תליא בטעם דספק טומאה ברה"ר טהור, אם ילפינן מסוטה דזהו רק בספק דמציאות, אבל יש שיטה בתוס' דספק טומאה ברה"ר טהור מטעם דמוקמינן אחזקת טהרה. אבל זה תליא אם בספיקא דדינא מוקמינן אחזקה.