נזר הקודש - חולין רמ

דאיתא שם הנפק"מ בין רבי לר"ע לא הוי כארכובה הנמכרת עם הראש כיון דלרב נחשב זה לבשר ממש. וע"כ מפרש כמו שפירש הריב"א דלא פליגי בארכובה הנמכרת עם הראש וע"כ מפרש גם כן דלא כטעם הריב"א, אלא מפרש כפשוטו מטעם דארכובה זו נחשב כבשר, וזהו סברת הרמב"ם דסבר דבעינן לתורת אבר גם בשר, ובלא בשר לא נחשב לאבר, וסבר גם כן דארכובה הנמכרת עם הראש נחשב לאבר מטעם שיש לו בשר

סימן ו'

כתב הרמב"ם בה"ד חסר עצמו אם נשאר עליו בשר כזית מטמא כמת שלם. והראב"ד בהשגה כתב והלא כשחסר העצם בטל דין אבר, ואינו מטמא באהל רק במגע ובמשא, וכתב שגם הרמב"ם בעצמו סבר כן לקמן, יעו"ש. ודבריו תמוהין טובא, דהלא הרמב"ם מדייק שיש בשר כזית, וא"כ אף שבטל תורת אבר אבל ע"כ מטמא כמת שלם מפני הבשר כזית דמה לי אם הבשר כזית בא ממת, או שבא מאבד של מת. ומרן הקשה בזה בצ"ע

והנה מה שכתב הראב"ד דהרמב"ם גם כן סובר כן להלן, ע"כ כוונתו בזה שכתב בפר"ג הי"ב וז"ל, ואבר מן המת שחסר בשרו או עצמו וכו' או שחסר העצם אעפ"י שיש עליו בשר כדי להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא, ואין בו טומאת אהל. אבל נראה שבזה שכתב שיש בו כדי להעלות ארוכה, אין בזה שיעור כזית. וכן מבואר במשנה שהוא פחות מכזית, כמו שמפרש הברטנורא במשנה ריש פר"ז דנזיר. ובע"כ מוכח כן כמובן. וא"כ אין זה שייכות לדברי הרמב"ם בהלכה זו שכתב דאיכא בשר כזית, ובזה הוא כמת שלם, מטעם משום דמה לי אם הכזית בא מחמת עצמו, או שבא מהאבר שניטל מן המת. וא"כ דברי הראב"ד מרפסין איגרי. ודוחק לומר שהיה להראב"ד גירסא ברמב"ם שאין בשר כזית כמו שראיתי בקרן אורה בנזיר שכתב כן

תניא בספרא פ' שמיני אות ק"ד, אם נאמרו למעלה למה נאמר למטה, אלא העליונים באבר מן החי, והתחתונים באבר מן המת, והלא דין הוא, ומה אבר מן החי שהבשר הפורש ממנו טהור, הרי הוא מטמא, אבר מן המת שהבשר הפורש ממנו טמא, אינו דין שהוא טמא יעו"ש. - וקשה הא איצטריך לאבר מן המת באופן שאין בו בשר כזית דהבשר הפורש ממנו אינו טמא, דאל"כ תקשה למ"ל קרא לאבר מן המת שהוא מטמא, תיפוק ליה שמטמא בשביל הבשר כזית שיש בו, ומה לי אם פירש מן המת, ומה לי אם פירש מהאבר שניטל מן המת, וע"כ צריך לומר דדין אבר מן המת הכוונה, אבר שיש עליו בשר פחות מכזית דמצד בשר אין בו טומאה מפני שהוא פחות מכשיעור, וחידשה תורה דמטמא מטעם אבר מן המת. ולפי"ז ליכא קל וחומר מהא דבשר הפורש ממנו טמא, כיון דמיירי שהבשר אין בו שיעור לטמא

לכן נראה לומר דסבר האי תנא דאבר מן המת כשפירש מן המת אין בו טומאה מן המת, והיינו דאין על האבר אותה טומאה מה שהמת מטמא, כיון דהאבר לא נקרא מת, וכשפירש מן המת חידשה תורה עליו טומאה חדשה מטעם אבר מן המת. והיינו טומאת אבר ולא טומאת המת, ובשר הפורש מן האבר אינו טמא מפני שבא מן המת, אלא הטומאה דהבשר מן האבר טמא רק מפני שבא מהאבר, וממילא בשעה שהבשר עם האבר אין הבשר טמא מחמת עצמו, אלא טומאת אבר גם על הבשר, וממילא אין הבדל בין יש בשר כזית על האבר או פחות מכזית, והיינו דכשם שליכא טומאה בפחות מכזית, כן ליכא טומאה על הכזית גם כן כל זמן שהבשר עם האבר, ורק לאחר שנפרד ונפרש הבשר מן האבר חלה על הבשר טומאת בשר.- ולפי"ז שפיר אמר התנא דלמה לי קרא על אבר מן המת שמטמא מטעם אבר, הלא אם הבשר הפורש ממנו טמא א"כ הוא עצמו פשיטא שטמא, ואין לומר דאיצטריך קרא לטמא אבר שאין עליו בשר כזית, שהבשר שעליו טהור, דזה ליתא, כיון דגם בשר כזית שעליו גם כן טהור בשעה שהוא עם האבר, ורק האבר טמא

נמצא לפי"ז דהבשר הנפרש מהאבר טמא רק לאחר שנפירש מהאבר, והיינו כיון שבא מאבר שהוא אבר מן המת. אמנם זה שייך אם בשעה שנפרש מן האבר היה תורת אבר עליו, אבל אם בשעה שפריש לא היה האבר בדין אבר, דהיינו שחסר עצמו ממנו, ממילא אין על הבשר תורת בשר הפרוש מאבר, וטומאת עצמו אין לו, משום דאין על הבשר שבאבר טומאה מחמת המת, רק הטומאה באה לו מטעם בשר מן האבר, וכשבטל תורת אבר אין בשר כזית שום טומאה, ורק מפני שעכ"פ בא מהמת, ממילא הבשר עם הגידים שנשארו מהאבר מטמאין במגע ובמשא, אבל אין לו טומאת אהל, ודין זה דומה להא דכתב הרמב"ם בחסר העצם אעפ"י שיש עליו בשר כדי להעלות ארוכה, מ"מ אינו מטמא באהל, וליכא נפק"מ בין אם איכא כזית או שליכא כזית, והוא מטעם דליכא בזה תורת אבר, והכזית בשר חסר לו טומאת בשר מטעם שחסר בזה תורת אבר. וזהו כוונת הראב"ד בהשגה

והרמב"ם ע"כ סבר דהבשר כזית שבאבר יש לו גם טומאת עצמו, והרי הוא כאילו פריש מן המת גופא ולכן אעפ"י שבטל תורת אבר, אבל טומאה מהבשר כזית לא הלכה, מפני שזה היה להבשר מקודם, זהו מה שנראה בביאור שיטת הרמב"ם והראב"ד בס"ד

סימן ז'

כתב הרמב"ם בה"ט שאר עצמות המת שאין בהן רוב מנין ולא רוב בנין וכו' אם היה בהן רובע הקב הרי אלו כמת במגע ובמשא ובאהל, יעו"ש. ועי' בכס"מ שדחק מנין להרמב"ם לחדש דגם ברובע הקב יש לו גם טומאת אהל כמת שלם, יעו"ש. - ולדעתי קשה, בזה שמבואר בתוספתא דאהלות פר"ג דבעינן רובע הקב מרוב בנין או מרוב מנין, והובא תוספתא זו בר"ש בפר"ב מ"א, דזהו פירושו, דתרתי בעינן

ונראה דהרמב"ם למד זה מהא דתנן באהלות פר"ב מ"ז, רובע עצמות שנדקדקו דר"ש מטהר וחכמים מטמאין, היינו בשלשתן כמו שפירש הברטנורא, וכן פסק הרמב"ם בפר"ד ה"ד. ומדתנן סתם רובע עצמות, משמע אפילו בשלא הוי מרוב בנין או מנין, מבואר דרובע עצמות יש בו טומאה כמת שלם, והא דבעינן רוב בנין או מנין. זהו באופן שאין בו רובע הקב

שם בה"י כתב הרמב"ם היה עצם אחד אפילו יש בו רובע הרי זה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. - ולכאורה הרמב"ם לשיטתו דסבר דברובע אף שלא בא מרוב בנין או מנין ג"כ מטמא באהל, וא"כ מה זה אם בא הרובע מעצם אחד או מהרבה עצמות כיון דלא בעינן רוב. ומה שכתב שטומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה, אפילו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא, היינו כוונתו שאינו מטמא באהל, הנה כן מפורש בנזיר נ"ד, אבל אינו מבואר, דגם רובע אינו מטמא באהל, ואם רובע מעצם אחד אינו מטמא באהל, יש לעיין לפי"ז כמה עצמות בעינן להרובע. ואפשר דבעינן רוב עצמות. ואפשר שזה למד מהתוספתא דרוב עצמות מרוב בנין, עי' במפרש שם. אבל לא נחית לזה הרמב"ם. ואפשר דהמיעוט רק לעצם אחד, אבל שני עצמות ואיכא רובע מטמא באהל, וצ"ע.