נזר הקודש - חולין רלט

ההלכה, משא"כ לר' יוסי דגמר מנבלה, ובזה פריך שם בירושלמי דלפי"ז אין רקב למת כשם שאין רקב לנבלה, ועל זה משני דלר' יוסי הרקב מעצמות שזה לא נלמד מנבלה, דרק לבשר נלמד מן נבלה, יעו"ש. (אבל קשה משא מנין), והיינו דלא בעינן ברקב דומיא לנבלה, והרקב שמטמא הוא רק בשבא מן העצמות, ורקב הבא מן הבשר אינו מטמא, וקשה לפי"ז טומאת משא מנין. ואין לומר שנלמד מנבלה, הלא גם בנבלה ליכא טומאה בעצמות

והנה גם לדידן בעצם כשעורה דמטמא במגע ובמשא כדתנן בפר"ב דאהלות, וקשה הא אין ללמוד מק"ו מנבלה, כיון שעצמות דנבלה בעצמותן אינן מטמאין, וצ"ע

סימן ד'

כתב הרמב"ם שם בה"ב וז"ל, אעפ"י שהשיעורין הללמ"מ הן, אמרו חכמים תחילת ברייתו של אדם כזית, ולפיכך שיעור טומאת בשרו כזית, עכ"ל. וכתב מרן שהמקור לזה מספרי זוטא. וקשה, דהלא מצינו שאמרו חכמים בנזיר שם, ובחולין צ"ט ע"ב, דפריך שם על כזית מגלח על כולו לא כש"כ, ומשני לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין, ואין בו כזית בשר. הרי חזינן דתחילת יצירתו גם בפחות מכזית, וכן איתא בירושלמי נזיר, דתני ר' שמעון בן יוחאי מפני מה אמרו השרץ מטמא בכעדשה מפני שהשרץ תחילת ברייתו בכעדשה, ר' יודן בעי המת יטמא בפחות מכזית דאמר ר' יוחנן להביא את הנפל שאין בו כזית, יעו"ש. שהמסקנא דאמר כן רשב"י לדרשא. אבל האמת הוי זה בכלל שיעורין והללמ"מ, וא"כ דברי הרמב"ם תמוה, שכתב מה דאיפרך בירושלמי מכח סוגיא גיא דהש"ס אשר זה מוכח מהמשנה דתנא מת ותנא גם כזית

ונראה דהנה יש להבין בזה שמשני בירושלמי דרשב"י דאמר דלהכי שרץ כעדשה מטמא מפני שתחילת יצירתו כעדשה, הוא רק לדרשא דרוש וקבל שכר, דמה שייך דרוש וקבל שכר אם לא כן האמת, אטו מקבלין שכר על מילי דכדי ובדותא, וע"כ צריך לומר דיש בזה גם כן איזה לימוד

לכן נראה דאלו ואלו דברי אלקים חיים, והיינו דהאמת שכן הדבר דתחילת יצירתו דהשרץ הוא כעדשה, אבל הוא מחוי וטרם נתגשם, ואין בו טומאה לעת עתה, אעפ"י שישנו במציאות. וכן גם באדם, הנה תחילת יצירתו בכזית, אבל הוא מחוי ואינו מטמא עתה כמו שהוא, ולהכי בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין הנה הכזית בשר בשו הוא עדיין מחוי ואינו מטמא מטעם בשר כזית, וזהו סברת הרמב"ם שכתב, אבל אמרו חכמים מפני שתחילת יצירתו בכזית בשר. וזהו מהספרי זוטא, והיינו שהכזית בשר מוכן להיות נתגשם, אבל עדיין הוא מחוי בתחילת יצירתו, וליכא סתירה בין הספרי זוטא להירושלמי, וזהו שאמרו בירושלמי דרשב"י אמר זה לדרשא דרוש וקבל שכר, מפני שיש בזה לימוד גדול גם כן, דבשר מחוי אינו מטמא

והא דהוכרח הרמב"ם לכתוב טעמו של דבר מדוע הוי הלכה בבשר שיעור כזית, אשר אין דרכו של הרמב"ם לכתוב טעמים על שיעורים אשר באמת אין לחקור אחרי גזירת של הללמ"מ, ואף שכתב הרמב"ם טעמי המצות בספרו מורה נבוכים, אבל בספר היד לא כתב טעמים. ומדוע כתב הכא הטעם של השיעור כזית בשר. ונראה כי הוכרח לזה, מפני שכתב הרמב"ם בפיה"מ פר"א דאהלות וז"ל, מאמר השם או בעצם אדם, ייחס העצם לאדם עד שיהיה בו עצם ובשר, כמו כלל גשם האדם, ואז יהיה דינו כדין המת בכללו, (והיינו לטמא באהל). אולם אם לא יהיה עליו בשר או הוי עצם כשעורה, הנה יטמא במגע לאמרו על הנוגע בעצם או במשא, אבל לא יטמא באהל, לפי שטומאת אהל מיוחד באדם לבד או באבר מן האדם דומה לאדם לאמרו בעצם, ואמרו מה המת בשר ועצמות וגידין. אף אבר מן החי בשר גידים ועצמות וכו' יעו"ש. ומטעם זה לכאורה קשה מדוע כזית בשר שמטמא באהל, אעפ"י שחסר בזה התנאי הזה דלטומאת אהל בעינן אדם, ובשר לבדו בלא עצמות ובלא גידים ומ"מ מטמא באהל, להכי בשביל זה כתב הרמב"ם דכזית בשר גם כן נחשב לאדם שלם מטעם דתחילת ברייתו שיעורו כזית בשר, ולהכי חשוב הכזית בשר להיות מטמא באהל, ולא קשה מהא דמבואר דיצוייר נפל שאין עליו כזית בשר, וע"כ כמו שכתבנו דיש כזית בשר תמיד מפני שזהו תחילת יצירתו בהכרח, אבל לא הוי הכרח בשר שלם בגשם, אבל ע"כ איכא הכזית בשר, והוא מחוי, ואין עליו תורת מטמא עד שיתגשם בתמונה גשמי בשר וכמו שכתבנו

סימן ח'

ה"ג, אבר שנחתך מן האדם החי הרי הוא כמת שלם וכו' בד"א כשהיה האבר שלם כברייתו בשר וגידים ועצמות וכו'.- - מבואר מזה דבלא בשר אינו מטמא משום אבר מן החי. והקשה מרן בכס"מ מהא דאיתא לקמן קכ"ח, דנפק"מ בין רבי לר"ע לארכובה הנמכרת עם הראש שאין בו בשר ור"ע סבר דמטמא, ובזה גם רבי יוסי הגלילי מודה, וא"כ הוי רבי חד לגבי תרי, ומסיים בצ"ע

ונראה דהנה פליגי תנאי בעור בית הפרסות אם נחשב כבשר, כדאיתא לעיל קכ"ב ע"ב, ואעפ"י שבמסקנא מסיק הש"ס דיחידאה היא, אבל רבנן סברי דעור ביה"פ לא הוי כבשר. אמנם יש לומר דכיון דאינשי אכלי להו נחשב כבשר. וזהו סברת היחידאה. אבל יש לומר דגם לרבנן אעפ"י דסברי דלא הוי כבשר ממש, אמנם כל זה דוקא במקום דבעינן בשר ממש כמו לענין פיגול ולטומאת נבלות דבעינן בשר ממש, משא"כ הכא לדין אבר דבעינן בשר רק להשלים תנאי שיש בשר עם האבר, אפשר דגם רבנן מודו דהבשר שעל הפרסות כיון דאכלי להו אינשי שפיר נחשב להשלים תנאי דאבר מן החי

ואם בשביל הנפק"מ בין רבי לר"ע, יש לפרש כמו שפירש הריב"א הובא שם בתוס', שמפרש דבארכובה הנמכרת עם הראש, כו"ע סברי דהוי אבר כיון שנבראת בלא בשר (ע"כ הכוונה בלא בשר היינו דהבשר שלו הוא בתורת עור), ולא פליגי אלא דוקא באבר שהיה עליו בשר והוסר עכ"ל. ובזה איכא בין רבי לר"ע, וא"כ אין הכרח לומר דפליגי בארכובא הנמכרת עם הראש

ולפי"ז איכא למימר דהרמב"ם מפרש ג"כ דאיכא בינייהו בין רבי לר"ע באבר שהיה עליו בשר והוסר, אבל בארכובה הנמכרת עם הראש לכו"ע יש בו משום אבר, אבל לא מטעם שכתב הריב"א מטעם דלא היה עליו בשר מעולם, אלא הטעם דסבר דהבשר שעליו דין בשר עליו, ואעפ"י שע"כ גם הרמב"ם סבר דעור בית הפרסות לא נחשב לבשר, כמבואר בפר"א מאבוה"ט ה"ט, ובפר"ד ממ"א הכ"א. אמנם איכא למימר דכל זה במקום דאיכא בדין בשר ממש. אבל לענין טומאת אבר דבעינן שיהיה בשר דאז נקרא אבר, נמצא דבעינן בשר רק להשלים לתורת אבר, שפיר איכא למימר דתורת בשר איכא והיינו דלא בעינן למיעבד פלוגתא רחוקה בין היחידאה לרבנן לומר דלהיחידאה הרי זה בשר ממש ולרבנן לא נחשב כלל, והרי זה כדליתא, והרי זה כדאיתא חולין נ"א, אינהו אכלי ולדידן מיסתם נמי לא סתים, וה"נ סבר הרמב"ם דע"כ גם רבנן מודו דנחשב העור כבשר להיות משלים לתורת אבר, ולזה נחשב ע"כ אבר עם בשר

עוד בזה, דהנה שם לעיל קכ"ב ע"ב, פליגי מאי בית הפרסות רב אמר בית הפרסות ממש, רבי חנינא אמר ארכובה הנמכרת עם הראש יעו"ש. והנה לרב ארכובה הנמכרת עם הראש גם רבנן מודו דהוי בשר. ולפי"ז ע"כ מפרש הא