נזר הקודש - חולין כג

בספק ניקב הושט, בלא שחיטה דהרי שחוטה לפנינו ורק ספק איכא בפסול אחר, והוי רק ספק בלא חזקה להכי הוי רק ספק נבלה. ואפשר שזהו כוונת מרן בכס"מ

אמנם לפי"ז תצא נפק"מ לדינא בעוף אם תפס הקנה ושחט, ולא בדק אם גמר הסימן ברובו - ובזה ליכא חזקה דאיסור דבמיעוט נקיבה ופסיקה בקנה לא הוי נבלה, וגם לא טרפה, וא"כ ליכא חזקת איסור, ובזה אין לומר דהוי נבלה ודאית. ומסתימת לשון הרמב"ם משמע דהוי נבלה תמיד גם באופן שתפס הקנה ושחט

והנה גם לפירוש הראשון שכתבנו דכוונת הרמב"ם דהוי נבלה ודאית גם לענין טומאה - ואיכא חזקת טומאה מטעם אבמה"ח ג"כ לא יתפרש לענין עוף והיינו לפי מה דתניא בתו"כ פ' שמיני דאין לאבמה"ח של העוף שום טומאה. וכן פסק הרמב"ם בפר"ג מאבוה'"ט הט"ו. - וא"כ קשה טובא מדוע סתים הרמב"ם להאי דינא דמשמע שגם בעוף כן הדין

גם יש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם היאך הדין לענין טומאה דהלא התנא במתניתא תנא נבלה ומטמא. - ואם סבר הרמב"ם דמטמא ג"כ כהתנא דמתניתא מדוע השמיט הא דטומאה, ואם סבר דאינו מטמא ג"כ היה להרמב"ם לומר דעתו שאינה מטמאה, וצ"ע

ונראה לומר בדעת הרמב"ם דסבר כפירש"י דהחזקת איסור הוא משום אבר מן החי, ואח"כ מחזיקין מאיסור אבמה"ח לאיסור נבלות. וכן שיטת הרמב"ם. - אמנם החזקה זו לא מהני רק לענין איסור, אבל לא מהני זה לענין נבלות כי אין זה נבלה האמורה בתורה, והיינו דאעפ"י שמהני החזקה לאיסור אבל לא לעשותה נבלה, כי הנבלה הבאה מכח החזקה הבאה מאיסור אין בכחה לעשותה לנבלה האמורה בתורה. ולפי"ז גם בעוף ששחט הקנה לבדו ולא ידע אם גמר השחיטה דהרוב מחזיקין מאיסור אבמה"ח לאסור נבלה, ולהכי סתם הרמב"ם דהוי נבלה ומשמעו שכן הוא תמיד ובכל אופן

והא דלא סבר כהתנא דמתניתא דהוי נבלה ומטמא במשא אתי שפיר דכיון דלשיטה זו ע"כ הא דסבר התנא דמטמא במשא ע"כ הוא מדרבנן. וכמו שפירשו התוס'. אבל לא מטעם התוס' מפני שרוב פעמים שוחט שפיר זה לא סבר הרמב"ם מטעם דהוי רובא דתליא במעשה. ובספרנו שאילות משה חיו"ד סימן א' כתבנו לזה עוד טעם. והרמב"ם ע"כ סבר דלא נחשב לרובא וממילא עומדת בחזקת איסור מפני שמחזיקין מאיסור לאיסור. - ולהכי מפרש הרמב"ם כיון דמן התורה אין זה נבלה לענין טומאה, להכי מפרש הרמב"ם דהמתניתא סוברת דמטמא במשא הוא מדרבנן גרידא

אמנם אם לעשות גזירה לענין טומאה מצינו פלוגתא בביצה ז' ואביי סבר שם דלא גזרינן טומאה מדרבנן מטעם דאפושי טומאה לא מפשינן ולהכי האוכל משלל של ביצים מנבלת עוף טהור, טהור. וזהו שיטת הרמב"ם בפר"ג מאבוה"ט ה"י. והמתניתא דתנא מטמא במשא מדרבנן סבר דגם בטומאה גזרינן. ז אבל הרמב"ם לשיטתו דסבר דלא גזרינן טומאה מדרבנן - הנה הכא ג"כ כיון דע"כ אם מטמאין את הבהמה או העוף הוי רק טומאה דרבנן, סבר הרמב"ם דלא גזרינן, וזהו כשיטת אביי שם בביצה. להכי כתב סתם דהוי נבלה - ומשמעו איסור נבלה ולא טומאת נבלה, כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם הכא כמוש"נ בס"ד

והנה יש לעיין מה דינו של החלב בהבהמה שנשחטה ולא בדק הסימנים אם מותר לאכול החלב הכנוס בתוכה בדדיה, ומקום הספק כיון דכל עיקר איסור הבשר הוא מטעם דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, דזה שייך רק לגבי בשר. משא"כ החלב דבחזקת היתר הוא. - והנה מצד הסברא החלב מותר ממנפ"ש אם השחיטה היתה כהוגן הרי הוי חלב שחוטה, ואם הבהמה נתנבלה בהשחיטה הרי חלב נבלה ג"כ מותר, ואעפ"י שאסור מדרבנן כמו"ש הפרישה בסימן פ"ז. אבל הלא הוי ספיקא דרבנן ומותר. - והנה מרן רע"ק בחידושיו נחית לזה. אבל העיר דלשיטת הב"ח בקונטרס אחרון שכתב דחלב נבלה דינה כנבלה מטעם דהוי כאבר מאבריה עכת"ד יעו"ש

אמנם נראה דמפשטות הסוגיא דלקמן קי"ג משמע דליכא בחלב נבלה איסור נבלה. - והוא מדממעט חלב מתה מדין בישול בשר בחלב וילפינן מקרא, ומשמעות חלב מתה מתה ממש דהיינו חלב נבלה מדלא קאמר חלב שחוטה. - והגאון בהפלאה כתב בחידושיו דדוקא חלב מתה. - וקשה למ"ד אין איסור חל על איסור למה לי קרא למעט חלב גבלה אם הדין בזה כנבלה. ומשמע מזה דחלב נבלה לא הוי כנבלה

עוד נראה להוכיח. דהנה יש לחקור אם חלב שחוטה, או חלב נבלה דינה כמשקה לענין טומאה ולענין הכשר להכשיר זרעים לטומאה. - ואם שלא מצאתי לזה ראיה - אבל מסתברא שגם חלב שחוטה בכלל חלב להיות נקראת משקה

והנה תניא בתוספתא דטבו"י פר"א דחשיב חומר במים מה שאין במשקין, שהמים נעשים אב הטומאה מה שאין כן במשקין שאין נעשים אב הטומאה יעו"ש. והנה הא דמים נעשים אב הטומאה המה לא מצד עצמותן, אלא באופן שנעשה מי חטאת. וכן פירש המפרש. - והנה לפי"ז הלא גם חלב נעשה אב הטומאה אם לא על ידי עצמו. אבל כשבא מן הנבלה ודינו כנבלה, וע"כ מדלא חש התנא לזה מוכח דהחלב נבלה אין דינו כנבלה. אלא דינו כחלב דעלמא. - ומוכח מזה דליתא בחלב נבלה טומאת נבלה, וממילא ליתא גם איסור נבלה. והיינו דכמו דאמרו רבותינו בפסחים ל"ג דמשקי זיתים וענבים דמיפקד פקידי. הנה כן גם החלב הכנוס אמרינן דמיפקד פקידי, והרי הם כפריש מן הבהמה. - וזה עדיף מהאוכל משלל של ביצים דאין בה משום נבלה. - איברא דיש להעיר בזה מפירש"י מנחות ע' בהא דביצי נבלת עוף טהור ועי' שם בתוס'. והנה לכאורה לפירש"י אם שותה החלב מן הנבלה ממש הרי"ז כאוכל נבלה - אם פריש החלב מן הבהמה גם לרש"י אין בה משום נבלה. - והא דמשמע מהא דאמר רבא ב"ק מ"ז פרה שהזיקה גובה מולדה. ומדוע לא קאמר גובה מחלבה - משמע דהחלב דינו כפריש. והיינו משום דהחלב מיפקד פקיד ודינו כביצה דאין גובין מהביצה. - ובזה יש להעיר על הה"מ הובא ברמ"א חו"מ סימן שצ"ט דאם הביצה אגודה בגופה דגובין ממנה יעו"ש דלפי"ז גובין גם מהחלב הכנוס בהדד. - ואולי יש לחלק דשאני ביצה שהיא בפנים, וכסברת רש"י שם במנחות. וצ"ע לדינא לענין נזקין - אבל בזה שנוגע לענין טומאת נבלה ולאיסור נבלה מבואר שאין בזה איסור דאורייתא, ולא הוי על החלב אלא איסור דרבנן. וממילא הכא בנידו"ד לא הוי אלא ספיקא דרבנן ומותר

שם בתוס' ד"ה כולהו וכו' ובהלכות גדולות פירש עיקור שנעקר ונשמט חוץ ממקומו וכו' ויש לומר לדברי הלכות גדולות לאו טרפה היא, אלא שכן הללמ"מ דאין שחיטה מועלת כסימן הנשמט חוץ למקום חיבורו בין בושט בין בקנה, ואפילו עוף שהכשרו בסימן אחד אם נשמט באחד מן הסימנים אין שחיטה מועלת בשני יעו"ש. ולכאורה טעמא בעי מדוע לא מהניא שחיטה בהסימן שלא נשמט, - והנה הרשב"א בתוה"ב והובא בב"י סימן כ"ד כתב הטעם משום דבעינן שיהא השני סימנים ראוים לשחיטה יעו"ש. - ולכאורה הביאור בזה שהוא כמו דאמרינן בעלמא בכל מקום דבעינן ראוי דכל הראוי לבילה אין בילה מעכב ושאין ראוי מעכב. וה"נ בעינן שיהיו השני סימנים ראוין לשחיטה ובאינו ראוי מעכב השחיטה

אבל תצא מזה דיש מצוה בלכתחילה לשחוט בעוף שני סימנים דאל"כ לא שייך בזה הא דבעינן ראוי כמו"ש התוס' בנדה ס"ו ועו"מ ואתי שפיר לשיטת הרמב"ם הובא בטור סימן כ"א דסבר דלכתחילה בעינן שישחוט השני סימני. - והב"י כתב שם שכן גם דעת הרשב"א. - אמנם דעת הרי"ף דליתא בזה גם דין בלכתחילה - בין בקנה ובין בושט יעו"ש. - ודחוק לומר דהרי"ף לא סבר כשיטת הבה"ג.