נזר הקודש - חולין רלח

וניעו הוא, יעו"ש. הרי דאיתא דלמא שזה מורה דבספק הוי עדיין, ולכאורה זהו דלא כהמאירי, ואתי שפיר דברי הרמב"ם שכתב שמא כיון שבש"ס איתא בלשון דלמא שהוא מורה דספק הוי. איברא דמצינו לפעמים דלשון דלמא הוא לאו דוקא כמו שכתבו התוס' בפסחים קי"ד, ד"ה זאת, יעו"ש. וע"כ דכן מפרש המאירי הכא. אבל ע"כ הרמב"ם מפרש דדלמא הכא מורה דאכתי ספק הוי, אבל קשה מדוע לא כתב דהוי ספק טומאה

ונראה דסבר הרמב"ם דגם באופן שבא מבשרו גם כן בעינן שתהיה קרוש, ואם נמוח אינו מטמא מטעם דכל עיקר הטומאה הוא כשהוא בשר, וכשנמוח יצא מתורת בשר לתורת משקה, כמו שאיתא לעיל ק"כ, בהא דהמחהו וגמעו, יעוין שם. והכא כיון דעיקר הטומאה משום בשר, בעינן קרישה, ואם לא הוי קרוש יצא מתורת בשר, ודינו כמשקין, ומשקין היוצאין מן המת אין להן טומאה כדאיתא בתוספתא פר"ד דאהלות, והובא לעיל פ"ז ע"ב, וכן פירש"י שם בנזיר, וכן איתא ברמב"ם בפר"ג מטו"מ הי"ג. וסבר הרמב"ם דכמו שהמשקין אינן בטומאת מת, הנה כמו כן גם כשנעשה מהבשר משקה אינן בטומאת מת. ולזה בעינן קרישה בפועל ממש, וכשאינן בקרישה אין בו טומאה, מטעם דחסר בזה התנאי הא דבעינן כזית בשר, ובאופן שלא נקרש אין עליו תורת בשר, ורק בליחה קרושה יש עליו תורת בשר

והנה כן מורה לשון המאירי שם שכתב וז"ל, ועל כזית נצל, ר"ל בשר שנימוח ונעשה ליחה סרוחה ונתקרשה שמאחר שנתקרשה בידוע שהיא מבשרו. אבל כל שלא קרש אין דנין עליו שהוא כבשר אלא כיחו וניעו עכ"ל. - והנה מדכתב אין דנין עליו שהוא כבשר, ולא כתב שאין זה בשר, משמע דאף אם בא מבשר אין דנין עליו תורת בשר, אלא דנין אותו לכיחו וניעו, וכן משמע גם מדברי הקרית ספר, וע"כ דזהו שיטת הרמב"ם דאפילו אם באה הליחה מהבשר בעינן קרישה בכדי שתהיה עליו תורת כזית בשר. - ובזה מדויק לשון המשנה ג"כ דתנא כזית בשר, וכזית נצל ובצלול לא שייך כזית, וע"כ בעינן קרישה דבזה שייך כזית, ובפר"ז מנזירות ה"ב כתב הרמב"ם סתם כזית נצל

והנה ע"כ הא דאיתא שם בנזיר ומוהל שהרתיח ופירשו בתוס' שמעלה רתיחות, ומשמע אעפ"י שלא קרש. אמנם בפירש"י שם מפרש קרש לפי גירסת הב"ח, וזהו כמו שכתבנו, דע"כ בעינן קרישה בכדי שתהיה עליו תורת בשר

אבל לפי"ז קשה, מדוע מסיים הש"ס שם דלמא כיחו וניעו הוא, וכן מסיים הרמב"ם, והלא כיון דבעינן קרישה בלא"ה, וכל זמן שלא נקרש אין בו טומאה, ומדוע הוסיפו הספק שמא כוחו וניעו הוא כיון דבלאו הכי אין בו טומאה, כיון שלא הוי עליו תורת בשר

ועוד דמבואר בהדיא בסוגיא דלא בעינן קרישה אם אנו יודעין דבא מבשרו, כמבואר שם בסוגיא דפריך אי דידיה אע"ג דלא קריש. עוד קשה, הלא עדיין יש לברר אם נקרש על ידי רתיחה כמבואר שם בסוגיא

לכן נראה דסבר הרמב"ם דלאחר שחידש ר' ירמיה דיש לספוקי בכוחו וניעו אם לא חזינן דנקרש, והיינו דבעינן בשר בודאי, אבל בספק בשר לא מטמא, ולא בעינן לברר, כיון דספק הוי אם בא מבשר, או מכיחו וניעו לא הוי בזה טומאה כלל

אבל קשה הלא מבואר בסוגיא דיש לברר על ידי רתיחה, וליכא ספק, ומדוע לא כתב הרמב"ם דיש לברר על ידי רתיחה

לכן נראה לומר דמפרש הרמב"ם דסבר הש"ס דאם נשתנה הבשר עד שנעשה נימוח הרי זה כפנים חדשות, וליכא בזה תורת בשר, אלא תורת משקה המת שהוא טהור. ומחדש רבי ירמיה דאם דומה לכיחו וניעו זהו השיעור שקרינן בזה שינוי מבשר למשקה, ונתבטל טומאת בשר, והא דקאמר דלמא כיחו וניעו לא הוי הספק שמא היא באמת כיחו וניעו, אלא אם בא לידי מדרגה זו שיש להסתפק לכיחו וניעו, הרי זה פנים חדשות ויצא מתורת בשר, וע"כ הא דקאמר הש"ס לעיל אי דידיה אפילו לא קדיש נמי, ע"כ מיירי טרם שיש להסתפק לכיחו וניעו, היינו שעדיין לא בא למדרגה זו, או שהש"ס לעיל לא סבר הא דפנים חדשות, אבל ר' ירמיה מחדש אם יש לומר דלמא כיחו וניעו הוא שוב ליכא בזה טומאת בשר, וזהו שיטת הרמב"ם שכתב שמא כיחו וניעו הוא, ובשביל "השמא" הזה ליכא טומאת בשר

גרסינן בירושלמי פר"ז דנזיר ה"ב, איזהו נצל בשר המת שנתוק, והמוהל שקרש, ופריך הא מחוי לא לא כן אמר ר' חנינה בשם רבי חלבו המת שהתיכו הרי זה טמא חתכו והתיכו הרי זה טהור, יעו"ש בהמפרשים שהפירכא מדחזינן דהתיכו טמא דהרי זה מחוי, והנה גם במסקנא כן קיימא, והיינו דאיתא שם שמשני ר' יודן ורבי יוסי דח"א דבא למעט מי בשר, וח"א דבא למעט אם אין בו כזית לאחרי הקרישה. אבל עכ"פ מחוי טמא. ולכאורה הרי זה דלא כמו שפסק הרמב"ם. ואפשר לומר דסבר הרמב"ם דש"ס דילן פליג, ופוסק כש"ס דילן לפי הכלל בכ"מ דפליגי ש"ס דילן עם הירושלמי אזלינן בתר ש"ס דילן

אבל אפשר לומר לפי מה שכתבנו דש"ס דילן דמטהר מחוי מיירי באופן שדומה לכיחו וניעו, ובאופן זה יצא מתורת בשר. והירושלמי מיירי באופן שניכר שבא מבשר, ואין זה בדמיון לכיחו וניעו אפילו להיות ספק

ואין להקשות מדוע לא כתב הרמב"ם באופן שהמחוי ניכר שבא מהבשר שטמא ונראה דזה לא קשה, והיינו דכיון שכתב דטהור רק באופן שיש להסתפק בכיחו וניעו, אבל לא באופן שניכר שבא מבשר

והנה מבואר דכזית נצל דינו כבשר המת ומטמא באהל, וכמו ששנה התנא באהלות פר"ב, וכש"כ ומטמא במשא ובאהל, וכן ע"כ סבר הרמב"ם מדכתב סתם. וקשה, הא כיון דטומאת משא ילפינן מק"ו מנבלה, ואילו גבי נבלה מיבעי הש"ס בנזיר אם יש לה דין נצל, וכן פסק הרמב"ם בפר"א מאבוה"ט הי"ג, דספק הוי, יעו"ש. וא"כ כיון דגבי בהמת נבלה ספק הוי אם יש לה טומאת נצל, א"כ אין טומאת נצל גבי מת לטומאת משא יותר מלגבי טומאת נבלה. ואעפ"י דטומאת נצל במת הללמ"מ, אבל לגבי טומאת משא יותר מספיקא לא הוי, כמו גבי בהמת נבלה

והנה מצינו בירושלמי שם לרבי יוסי דסבר בנדה כ"ו, דבשר המת שיבש ואינו יכול להשרות ולחזור כמות שהיה, טהור, מ"ט דר' יוסי מפני שגמר מן הנבלה, מה נבלה אם יבשה טהורה אף המת אם יבש טהור, ובעי רבי אמי אי מה הנבלה אם נסרחת טהורה אף המת אם נסרח יהא טהור, מעתה אין נצל כרבי יוסי, יעו"ש. - מבואר מזה דלרבי יוסי דגמר מת מנבלה ע"כ סבר דנצל שאינו ראוי לאכילת כלב אינו מטמא. ולפי"ז לטומאת משא לדידן דילפינן מנבלה מק"ו, אית לן לומר שדינו כנבלה, וכיון דגבי נבלה מספקא להש"ס אם יש לה דין נצל, א"כ מנין לומר דנצל יש לו טומאת משא

והנה לכאורה יש להעיר לרש"י שם בנדה, שמפרש הא דמטמא רקב לרבי יוסי, דהיינו לאהל ולמשא. ולכאורה כיון דכל עיקר הא דמשא ילפינן מנבלה, וגבי נבלה ליכא טומאת רקב כלל, וא"כ מנין לומר דרקב מטמא לרבי יוסי גם במשא. בשלמא לדידן אפשר לומר דכיון דכל עיקר טומאת רקב היא מהללמ"מ יש לומר דנאמרה ההלכה גם לטומאת משא. ואין לתמוה דלגבי מת עצמו למידין משא מק"ו מנבלה, ולגבי רקב נאמרה הלכה, משום דשאני רקב כיון שעיקרו מהלכה, ועוד דאפשר שרקב אית ביה חומרא שכל גופו של מת נכלל בהאי תרוד רקב כדאיתא בירושלמי דלאחר מאה ועשרים שנה נעשה כל גופו תרוד רקב, וכשנושא עפר מלא חפנים כל גופו של מת חמור טפי, ועל זה נאמרה