נזר הקודש - חולין רלז

דכתיב עונש גבי טומאת מגע אשר זה מלמדנו דמת ונבלת בהמה שווין לטומאת מגע גם לעונש, ממילא כיון דמשא נלמד מק"ו ששוה טומאת משא למגע דומיא לנבלת בהמה, ממילא ישנו לטומאת משא לעונש גם כן

והנה רבינו הגר"א ז"ל מוחק הא דאין עונשין מן הדין כמו שכתב מלבי"ם, יעו"ש. אבל קשה, דלפי"ז כיון דאיכא ק"ו א"כ למה כתבה תורה הא דהנוגע כמו שהקשה בספרי, והרי זה כפירכא בלא פירוקא

ונראה דלגירסת הגר"א ז"ל הכוונה בדרשת הספרי דבעינן הק"ו בכדי ללמדנו דכוונת התורה נגיעה ממש, והיינו דיש לפרש נגיעה היינו טומאת אהל, דטומאת אהל נקרא גם כן נגיעה כדאיתא בסוגיין דקרינן לאהל מגע והיינו דהאהל נחשב כמאן דמליא טומאה, ויש בזה נגיעה. וע"כ דכן מתפרש הקרא השני דכתיב כל הנוגע במת בנפש האדם, שבא לרבות בן שמונה, שע"כ בא הריבוי גם לטומאת אהל, וכן כתב הרמב"ם בפר"ב מטו"מ ה"א, יעו"ש. ואם כן יש לפרש גם הא דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם שהכוונה טומאת אהל, אבל כיון דאיכא ק"ו לטומאת מגע מנבלה, והיינו כיון דכבר אנו יודעין לטומאת אהל ממילא יש ק"ו לטומאת מגע, להכי ע"כ מתפרשא נוגע, היינו נגיעה בלא טומאת אהל, וזהו נגיעה ממש, והרי זה כאילו אמר התנא דאין לפרש נוגע הכא טומאת אהל, כיון דכתיבה מקודם דמת מטמא באהל, ובא ללמדנו שלא נפרש בקרא זה נגיעה טומאת אהל, וכיון דלא בעינן לטומאת אהל לסתם מת, ממילא יש לדרוש מקרא זה לרבות בן שמונה, וא"כ תקשה למה כתבה תורה הקרא השני כל הנוגע לרבות בן שמונה. על זה דרשו שהיה בדין לרבות מק"ו מטומאת אהל לרבות נוגע ממש בלא אהל, ולהכי מידרש קרא קמא לטומאת נגיעה ממש בלא אהל, ומטעם זה בעינן עוד קרא ללמד לרבות בן שמונה

והנה אין להקשות דלפי"ז מנין לרבות בן שמונה למגע בלא טומאת אהל, דהלא יש לפרש כל הנוגע שזהו טומאת אהל כיון דשפיר מתפרשא נגיעה שזהו טומאת אהל. אמנם זה יש ללמוד מק"ו דאם מטמא באהל ק"ו שמטמא במגע מק"ו מנבלה. ואין להשיב אין עונשין מן הדין לשיטת הגר"א ז"ל דסבר דלא שייך בזה אין עונשין מן הדין

ואדרבה רבה לפי הגירסא בהספרי שמסיים שאין עונשין מן הדין, קשה דהלא כיון דיש לפרש כל הנוגע שהוא טומאת אהל, א"כ אכתי לא ידענו דבן שמונה מטמא במגע, ואין ללמוד מק"ו מפני שאין עונשין מן הדין, אבל לפי גירסת הגר"א אתי שפיר

ובזה מדויק לשון הרמב"ם בפר"ב ה"א וז"ל, הנפל אעפ"י שעדיין לא נתקשרו אבריו בגידין מטמא במגע ובמשא ובאהל, כאדם גדול שמת, שנאמר הנוגע במת לכל נפש אדם, עכ"ל. והיינו שמפרש דבפסוק זה מפורש כל הטומאות גם אהל ומגע

רק זה יש לתמוה מדוע מביא הפסוק הראשון דמיירי במת גדול, ומדוע לא הביא הפסוק השני דמזה מרבה לבן שמונה. אמנם לפי מה שביארנו אתי שפיר, והיינו משום דהפסוק השני דמרבה בן שמונה יש לפרש נגיעה שהיא טומאת אהל, שזהו מסתברא יותר לרבות בטומאת מת, וזהו מפני שטומאת אהל יש בה שתים נגיעה ג"כ, ונגיעה ממש בלא טומאת אהל לא ידעינן אלא מק"ו, וכמו שדרשו בספרי מקרא קמא להק"ו שמזה ע"כ מוכח דמטמא מת בנגיעה ממש, וק"ו זה נדרש בין למת סתם בין לבן שמונה, כמוש"נ

סימן כ'

כתב הרמב"ם שם בהל' י"א וז"ל, וטומאת אהל האמורה בכל מקום הוא שתטמא אותה טומאת האדם או הכלים באחת משלש דרכים אלו, אחד הבא כולו לאהל המת או הבא מקצתו הרי זה נטמא באהל, אפילו הכניס ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו לאהל המת הרי זה נטמא כולו, עכ"ל. וקשה הא שיטת הרמב"ם דביאה במקצת לא שמה ביאה, כמבואר בפרק ט"ז מטו"צ, וא"כ היאך כתב הכא דבהכניס ראשי אצבעותיו נטמא כולו, עי' במל"מ שם ה"ו שהקשה בזה. אבל נראה דשני דינים הם, והיינו דאעפ"י דביאה במקצת לא שמה ביאה, ולא קרינן בזה בא אל הבית, אבל טומאת אהל איכא בזה, והיינו דבמקום דבעינן ביאה לא הוי ביאה במקצת שמה ביאה, אבל עכ"פ איכא בזה טומאת אהל בזה, שע"כ הבית מאהיל עליו

והנה תצא מזה דבכהן שאזהרתו שלא יבוא לבית שהמת שם, הנה באופן זה לא עבר על הלאו דלא יבוא, מטעם דאין זה נקרא ביאה, רק עובר משום לא יטמא והרי זה כנגיעה במת

עוד כתב שם בהלכה זו וז"ל, נגע במשקוף וצירף ידו עם המשקוף נטמא כאילו בא במקצתו, עכ"ל. ביאור דבריו, דלא נטמא מטעם נגיעה במשקוף, והיינו דהטומאה שבבית לא נטמא הבית בעצמו, מטעם דאין טומאה במחובר. אבל מפני שצירף ידו עם המשקוף הרי זה כאילו הכניס ידו לתוך הבית, והרי זה ביאה במקצת, ומשמיע לנו הרמב"ם דהצירוף ידו עם המשקוף ג"כ דינו כאילו הכניס ידו לתוך הבית, וע"כ דמפרש הרמב"ם דהא דתנן בפרי"ב דאהלות הנוגע במשקוף, היינו לא מצד נגיעה הוא טמא, דע"כ הבית אינו מטמא בנגיעה, מפני שאינו כקבר אטום או קבר סתום דתנן בפר"ז מ"א דאם היה שם טפח על טפח מטמא כל סביביו, יעו"ש. משום דלא מיירי בבית סתום, עי' רמב"ם ריש פר"ז. דזה לא שייך הכא, שהטומאה בבית, ולהכי מפרש הרמב"ם דע"כ כוונת התנא במשקוף טמא היינו מפני טומאת אהל, שמטמא גם במקצת. ומטעם זה תמהני על מרן בכס"מ שמתמה על הרמב"ם שכתב צירף ידו, כיון שבנגיעה טמא, יעו"ש. וקשה הלא מבואר דע"כ סבר הרמב"ם דלא נטמא בנגיעה בהמשקוף רק מטומא תאהל, ולהכי בעינן צירף ידו

והנה רבינו הגר"א ז"ל שם במשנה בפרי"ב מפרש הנוגע במשקוף טמא, מפרש שעל עצמו מושך הטומאה מן הבית בכל שהוא כדאמרינן בשפוד רפ"ק וכו'. ומשמע שהוקשה לרבינו מדלא תנא דבעינן טפח על טפח, אבל מה זה שייכות להא דכל המטלטלין דמביאין טומאה על עצמן בכל שהוא, דע"כ זהו רק במטלטל, משא"כ הכא דהמשקוף מחובר לבית ודינו כמחובר, וצ"ע

ובעיקר הא דכתב הרמב"ם הא דצירף ידו, והיינו דבאופן זה איכא משום טומאה וליכא משום ביאה ובא אל הבית מבואר בנזיר מ"ג דאייתא שם אלא אמר ר"א צירף ידו משום טומאה איכא, משום ביאה ליכא, ולפלא על מרן הכס"מ שלא הראה מקור זה

סימן ג'

בפר"ב ה"א והנצל בבשר מטמא בכזית, איזהו נצל זה הבשר שנמוח ונעשה ליחה סרוחה וכו' שאם קרשה בידוע שהוא מבשרו, ואם לא קרשה אינה מטמאה שמא כיחו וניעו הוא עכ"ל. - ויש לדייק שדבריו סותרין זה את זה, דברישא כתב שאם קרשה בידוע שהיא מבשרו, משמע דאם לא קרשה בודאי שאינה מבשרו, ואח"כ מסיים דספק הוי מדכתב שמא כיחו ניעו. עוד קשה דאם באמת ספק הוי מדוע לא כתב דהוי ספק טומאה, ומדכתב אינה מטמאה, משמע דגם ספק טומאה ליכא, וע' במל"מ

והמאירי שם בנזיר מפרש מאחר שנתקרשה בידוע שהיא מבשרו, אבל כל שלא קרש אין דנין עליו שהוא כבשר אלא כיחו וניעו הוא יעו"ש, מבואר דסבר שאין כאן ספק כלל. - איברא דבנזיר ג', איתא בזה הלשון אמר ר' ירמיה בסתם אי קריש מוהל הוא, לא קריש דלמא כיחו