נזר הקודש - חולין רלו

אין כאן חלל, והיינו דכיון דזה הוי מקום רביתא כמו שמצינו כזה בטריפות הריאה לעיל מ"ח, והכא הוי סתימה דהצואר שהוא סתימה דמעיקרא במקום רביתא לא נחשב לפתוח, וממעט ג"כ אעפ"י שהוא דבר טמא

אמנם אם מקבל טומאה מהמת בזה יש לומר דלא חייץ בפני הטומאה דהיאך שייך חציצה בפני טומאת מת כיון שזה הדבר בעצמו מקבל טומאה מהמת, וכמו שכתב כן הר"י מיג"ש ז"ל הובא בשיט"מ ב"ב דלא חייץ בפני הטומאה אלא מאי דלא עיילא ליה טומאה בגופיה דהוי ליה סותם בפני הטומאה, אבל מידי דעייל לי הטומאה כיון דאיהו גופיה הא איטמי ליה הוי ליה ככל הכלים שנטמאו בבית יעו"ש. וה"נ אם הצואר מקבל טומאה מהמת אינו חוצץ בפני הטומאה, אבל זה תליא אם אמרינן שבע לה טומאה או לא, והיינו דמספקא להתוס' אם הצואר מקבל טומאת מת אעפ"י שטמא משום נבלה, אבל אם אמרינן דנטמא מטומאת מת דחלה טומאת מת על טומאת נבלות אינו חוצץ מפני טומאת מת כיון שהוא גם כן נטמא בטומאה זו, ומספקא להתוס' דאפילו אם אמרינן דחיילא טומאה על טומאה, אבל אפשר דנבלה שאני מטעם טומאת עצמה, או דלמא לא שנא. זהו מה שנראה בביאור דברי התוס'

והנה המהרש"א הקשה דלדברי המקשה דהוי ס"ד דרואין קאי על הטומאה, וא"כ כשהטומאה מכנגד המשקוף ולפנים אי חשיב דבר המקבל טומאה הא אינו יכול לחוץ והרי הוא כפתוח לבית, ואם כן מהיכא מוכח לי' דרבי יוסי סבר ליה טומאה טמונה בוקעת, וצ"ע יעו"ש

ונראה דהש"ס סובר דיותר טוב לומר דסבר רבי יוסי טומאה טמונה בוקעת, מלומר דהצואר מקבל טומאת מת, משום דלפי"ז מוכרחין אנחנו לומר דסבר רבי יוחנן דלא אמרינן שבע לה טומאה וחלה טומאת מת על טומאת נבלות גם כן, וזהו נגד הסוגיא דמנחות שם דרוצה לומר דרבי יוסי סבר דשבע לה טומאה באופן שבא זה אחר זה

איברא ברא דהכא בהאי כלב שבלע כזית מהמת הטומאה דהנבלה וטומאת מת בא בבת אחת, והיינו דבשעה זו שמת הכלב נעשה נבלה ובשעה זו נטמא במת משום דבחיי הכלב הוי טומאה בלועה, והסוגיא שם מוכח דבבת אחת סבר רבי יוסי דיש חלות טומאה על טומאה, ואם כן הכא לרבי יוסי שפיר מקבל הצואר טומאה מהמת, ואין כאן חציצה, ובזה שפיר יש מקום לקושיות המהרש"א. וביותר קשה לרבא דאמר דר' יוסי אמר רואין את חלל הטומאה, ומיישב בזה דברי רבי יוסי בכדי לאוקמי' דברי רבי יוסי דסבר דטומאה אינה בוקעת, והלא רבא לשיטתו דסבר דרבי יוסי סבר דטומאה דבת אחת דחיילא טומאה על טומאה, ואם כן הצואר מקבל טומאת מת ואינו חוצץ בפני הטומאה, ואין זה ענין לטומאה טמונה

ואפשר דכיון דרב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא דר' יוסי אומר רואין את חלל הטומאה, ומסתמא ידע רבא ג"כ מהאי ברייתא ולא מיירי ר' יוסי בהא דאין בצואר טפח

אבל לפי"ז קשה לרש"י שפירש בד"ה אמר רבא דבאין בצוארו טפח דהתם אפילו טומאה בפנים הבית טהור מטעם דטומאה טעונה אינה בוקעת יעו"ש. וקשה הא יש לומר דחיילא טומאת מת על טומאת נבלה, וא"כ אין זה טומאה טמונה כלל, וע"כ צריך לומר דסבר רש"י דהצואר אינו מקבל טומאת מת ואין טומאת מת חלה על טומאת נבלה, אפילו בבת אחת. ובזה אפילו ר' יוסי מודה מטעם דנבלה הוי טומאה בעצמותה ולא באה על ידי קבלת טומאה, ומה דמספקא להו להתוס', לרש"י פשיטא ליה

אמנם בעיקר סברת התוס' דאם אין בחלל טפח, והסתימה בדבר טמא הרי הוא כפתוח לבית ואין זה ענין לטומאה רצוצה, מפני שכיון שלא חייץ אין זה טומאה טמונה, הנה לא כן שיטת הראב"ד הובא בהשגה ריש פרי"ב דאהלות שכתב שם הטומאה בעצמה ממעטת מחלל טפח יעו"ש. ביאור דבריו, שאם הכזית ממת מונח בהטפח החלל הרי זה מיעוט מטפח ואינו מביא טומאה ואינה חוצצת, ויש לה דין טומאה רצוצה, וכן כתב התוס' יו"ט בפר"ג דאהלות מ"ז, והכס"מ שם כתב שבאמת כן הוא גם דעת הרמב"ם, יעו"ש

ולפי"ז הכא אם אין בחללה טפח אינו מביא טומאה מטעם דאינו נחשב לפתוח לבית, כיון דגם מת עצמו אעפ"י שאינו ממעט מטפח אבל עכ"פ דינו כסתום, ויש לזה דין טומאה רצוצה ובוקעת ועולה. ולשיטה זו אתי שפיר גם כן הא דלעיל הא דקולית המת דקאמר הש"ס דבוקעת ועולה בדין טומאה רצוצה, ולא שייך בזה לדון דהוי כפתוח מטעם דלא חייץ, והוי משום דדינו כסתום, וכמוש"נ

בדין טומאת מת

סימן א'

כתב הרמב"ם בפר"א מטו"מ ה"א, המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת שבעה, וטומאת מגע ובאהל מפורשין בתורה וכו' וטומאת משא מפי השמועה, וק"ו הדברים וכו'. והקשה הכס"מ הלא אין עונשין מן הדין כדאיתא כן בספרי דאין ללמוד טומאת מגע מק"ו מפני שאין עונשין מן הדין, ולהכי כתיב בהדיא טומאת מגע, וא"כ היאך למידין משא מק"ו הלא גם בזה אין עונשין מן הדין, יעו"ש

ונראה דלאחר שרבתה תורה טומאת מגע שפיר יש ללמוד משא מן הדין, והיינו דכמו שכתב הה"מ בפר"ב ממ"א דבאופן דאיכא איסור עשה עונשין מן הדין, הנה כן יש לומר הכא כיון דאמרה תורה טומאת מגע במת, שפיר יש ללמוד גם משא מן הדין. וזה הדבר, דאם לא אמרה תורה טומאת מגע לא הוי ילפינן טומאת מגע, וגם טומאת משא בטומאת מת, והא דמטמא באהל הוי אמרינן דזהו חידוש דין במת. אבל שארי טומאות אין בו, כמו בטומאת נבלת עוף טהור שאינו מטמא אלא בביה"ב, ואין בו לא טומאת מגע ולא טומאת משא. ואין זה שייכות לטומאת נבלת בהמה, כן הוי אמרינן גם בטומאת מת שאין בו רק טומאת אהל, ולא הוי ילפינן טומאת מגע מק"ו מטומאת אהל, מטעם אין עונשין מן הדין. אמנם כשרבתה תורה טומאת מגע, וא"כ אמרה תורה דנבלת המת דינו שוה לנבלת בהמה למגע. וא"כ חזינן דמת אדם שוה למת בהמה, עתה שפיר יש לדון ק"ו גם לטומאת משא מק"ו ואין בזה משום אין עונשין מן הדין, כיון שמצינו שהתורה שוותה נבלות להדדי

אמנם עיקר דברי התנא בהספרי יש להבין הא דקאמר דאם לא רבתה תורה טומאת מגע לא הוי דנין מק"ו מטעם אין עונשין מן הדין, הלא כתיב בפסוק עוד פעם כל הנוגע במת בנפש האדם וגו' ונכרתה הנפש ההוא, הרי כתיב עונש מפורש בקרא. איברא דזה בא ללמד דבן שמונה מטמא, כדאיתא שם בספרי, אבל עכ"פ גם נגיעה במת גדול בזה דלא גרע מבן שמונה, וא"כ כיון דכתיב מפורש וא"כ אין כאן עונשין מן הדין

ונראה בביאור דרשת הספרי, משום דאם לא כתבה תורה אלא חד קרא למגע הוי מוקמינן למסתברא לסתם מת, ולא הוי ידעינן להביא בן שמונה, ורק עכשיו כיון דכתיב קרא למגע להכי יש לרבות מקרא השני בן שמונה. ועל זה דרשו דהלא גם בחד קרא הוי מוקמינן להביא בן שמונה, משום דלסתם מת לא בעינן קרא משום דיש ללמוד מק"ו מטומאת אהל. ועל זה השיבו דלא הוי דנין ק"ו מטעם שאין עונשין מן הדין, אבל כיון דכתיב חד קרא למגע מת, ולהכי מוקמינן קרא השני להביא בן שמונה

ובזה יש ליישב הא דהקשה מרן היאך ילפינן טומאת משא מק"ו, הא אין עונשין מן הדין, דלא קשה יען דכיון