נזר הקודש - חולין רלה

לבית. והראב"ד בהשגה כתב לחלק דרק בתורת אהל נתמעטו אבל בין בית לבית דרך חלון הוי סתימה בהני כלים שאינם בני מקבלי טומאה אפילו בשאינן באים במדה. והנה עיקר הדין שכתב הרמב"ם דבכלי גללים וכלי אבנים כשבאין במדה שנעשים אהלים לחצוץ בפני הטומאה לא כתב מרן מקור לדין זה. והתוס' יו"ט בפר"ו חתר למצוא מקור לדברי הרמב"ם יעו"ש

אמנם נראה שזה תניא בתוספתא דכלים פכ"ה במציעא כלי גללים כלי אבנים וכלי אדמה הבאין במדה, רבי מאיר אומר הרי הן ככלים, וחכמים אומרים הרי הן כאהלין, וע"כ הביאור בזה, דר"מ דסבר הרי הן ככלים, והיינו דלא נעשין אהלין לחצוץ בפני הטומאה והמה בדין דמביאין ואינן חוצצין וחכמים דסברי דדין אהלים להן היינו לומר דחוצצין בפני הטומאה. והרמב"ם פוסק כחכמים

ומבואר ממילא מדפליגי בבאין במדה, ע"כ באופן שאינן באין במדה גם חכמים סברי דאינן כאהלין ואינן חוצצין, וזהו שכתב הרמב"ם בה"ד דחשיב כלי אבנים במביאין ואינן חוצצין, וזהו בשאינן באין במדה ותורת כלי עליהן ואינן בחציצה

אמנם בזה שסבר הרמב"ם דאינם בחציצה גם בין בית לבית, יש לעיין הלא מבואר בב"ב כ' דכל דבר שאינו מקבל טומאה חוצץ. ומזה הטעם גם כלי חרס מגבו גם כן חוצץ יעו"ש. ומדוע גרעי כלי אבנים וכלי אדמה שאינן בני קבלת טומאה לגמרי שאינן חוצצין בין בית לבית דרך חלון, וע"כ זהו כוונת הראב"ד מכח סוגיא זו. ודוחק לומר דכוונת הרמב"ם מטעם דכיון דאינו מבטל להו ובחסרון ביטול אינו חוצץ כמבואר בסוגיא שם, דע"כ סבר הרמב"ם דלא מהני לזה ביטול גם כן מדלא כתב זה הכא כמו שכתב לקמן פרק ט"ו ה"ד בכלי חרס, וא"כ זה טעמא בעי. והנה מרן בכס"מ משמע שדעתו בזה לפרש שזהו כוונת הרמב"ם מפני שדעתו לפנותו ויש בזה חסרון ביטול, ויש לבאר דיש בזה הבדל בין בא במדה כיון שאינם בטלטול מפני כובדם חוצצים אבל בשאינם באים במדה שעשוים לטלטל עתיד לפנותם ואינם חוצצים. אבל לפי"ז קשה מדוע בכלי חרס לא אמרינן כן. איברא דכלי חרס גם בבאין במדה מקבלים טומאה, אבל בבא במדה ע"כ אינם בטלטול ג"כ מפני כובדם, וא"כ מדוע לא תיחוץ באופן שעומדים מגבם. ואין לומר שבאופן זה גם בכלי חרס חוצץ, א"כ מדוע לא מוקים הש"ס בב"ב שם באופן שהחבית בא במדה

ונראה דסבר הרמב"ם דלענין לעשות הפסק בין בית לבית ע"כ בעינן מחיצה, וכלים לאו בני מחיצה נינהו. ורק כשבאים במדה ליתא עלייהו תורת כלים, ולזה נעשים אהל כשהם למעלה וגם נעשים מחיצה להפסק בין בית לבית

והנה מדלא כתב הרמב"ם דהוי חציצה עם דפנות אהלים, ובעינן דופן טפח, משמע דלא בעינן בזה צירוף דפנות אהלים, והא דתנן בפר"ה דאהלות מ"ה ומצילין עם דפנות אהלים זהו רק בכלי חרס. אמנם המהר"ם הובא בתוס' יו"ט פר"ז מ"א מפרש הא דתנן שם שידה תיבה ומגדל הבאין במדה דחוצצין מיירי עם דפנות אהלים יעו"ש. אבל מדלא כתב הרמב"ם עם דפנות אהלים ע"כ סבר דלא בעינן בזה דפנות אהלים, והביאור בזה שמפני שנעשין אהלין ולא הוי תורת כלי עליהם

ולכאורה קשה דאם נעשו אהלים א"כ אפילו בשלא באין במדה ואפילו כלי עץ שמקבלין טומאה כשנעשה אהלין ג"כ מהני מטעם דלא גרע מסדין ויריעה דמקבלי טומאה, ומ"מ כשנעשין אהלין חוצצין, וכמו שמדייק כן המהר"ם שם. אבל נראה דסבר הרמב"ם דשאני יריעה מפני שעומדת להיות מתוחה בתורת אהל אבל שאני כלים שאין דרכן להיות אהל, להכי בעינן דוקא בשבאין במדה דזה מביא ביטול להיות כלי ודינם כנסרים בעלמא, וזהו הביאור בדברי חכמים בתוספתא שאמרו הרי הן כאהלים

ובעיקר השגת הראב"ד דלענין לחוץ בין בית לבית סגי אם רק אינו מקבל טומאה, וכתבנו לעיל דכן מוכח מב"ב כ' דקאמר הש"ס בחבית של חרס דמגבן הוי חציצה. נראה דשאני באופן דהבעלים מבטלים הכלי שלא תשמש עוד בתור כלי הרי זה ביטול, ולהכי בין שבא במדה או אפילו בשלא בא במדה שפיר דמי, כיון דלא הוי תשמיש עוד בתור כלי, והיינו שתרווייהו בעינן שלא תשמש בתור כלי, וגם אינה בקבלת טומאה, וכמו שכתב הרמב"ם בפרט"ו מטו"מ ה"ד סתם החלון בכלי חרס והיה פיו לחוץ הרי זה חוצץ לפי שאינו מטמא מגבו והרי הוא טהור וצריך להיות כלי חרס זה מאוס ונקוב וכו' כדי שלא תהיה דעתו לפנותו עכ"ל. וכן כתב שם בה"ב דתרווייהו בעינן היינו שאינם מקבלים טומאה ואין דעתו לפנותו יעו"ש. והיינו שמבטלן מתורת כלי והיינו שמפרש כן הסוגיא דב"ב שם אבל הכא מיירי באופן שלא ביטל את הכלי מלהיות משמש בתור כלי, ולהכי אעפ"י שאין כלי אדמה וכלי אבנים מקבלים טומאה אבל כיון שלא ביטלו הבעלים אותם והרי הם באופן שאינם באים במדה ומטלטלים אותם ממקום למקום אינם חוצצים, אבל משא"כ בבאין במדה דלא נחשבים ככלים כלל להכי חוצצים

ומזה מקור להרמב"ם דכתב דהכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה ואעפ"י שאינם מקבלי טומאה מ"מ כיון דאינם באים במדה ותורת כלי עליהם לתשמיש אינם חוצצים. וזהו מפני שאינם בביטול. וסוגיא זו מוכיחה כדבריו דהנה הכא החבילי מטה וסריגי חלונות אעפ"י שאינם בקבלת טומאה אבל מפני שאינם מבטלים מפני שראוין הם לתשמישן אינם חוצצים. וכמו כן בהכלי גללים וכלי אדמה כיון שאינם באים במדה ותואר כלי עליהם אינם חוצצין אפילו בין בית לבית

קכ"ו, אם יש בצוארו פותח טפח. הנה התוס' מסתפקים אי צוארו של כלב חשיב דבר שאין מקבל טומאה יעו"ש. וקשה למה לן אם מקבל טומאה הלא הוא עצמו נבלה כדין נבלת בהמה טמאה, וכל דבר שהוא טמא אינו חוצץ בפני הטומאה כדתנן בפרי"ג דאהלות מ"ו אלו שאין ממעטין וכו' ולא כזית מן המת ולא כזית מן הנבלה. וברש"ש כתב דהסוגיא אזלא אליבא דרבי יהודה בתוספתא הובא שם בר"ש ובאליהו רבה דסבר דאפילו המטמא באהל אם אינו ממין הטומאה דבבית ממעט יעו"ש. אבל דבריו תמוהים דלפי"ז מה מהני אם צוארו של כלב מקבל טומאה הלא לר' יהודה אם אינו אותו הטומאה דבבית ממעט, וגם חוצץ. והרי זה כאילו סתום, וא"כ היאך כתבו התוס' דאם הצואר מקבל טומאה דהרי זה כאילו פתוח להבית, והלא לר' יהודה אף אם מקבל טומאה אבל אין זה הטומאה עצמה וממעט, והכא הוי כסתום, וע"כ דהסוגיא הוי דלא כר' יהודה וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי'

עוד קשה מה מקום להסתפק אם צואר כלב מת מקבל טומאה, הלא הוא טומאה בעצמה, ואם כוונת התוס' לקבל טומאה מטומאת מת הלא זה תליא אם אמרינן שבע לה טומאה דבעי רבא במנחות כ"ד היינו אם חלה טומאה על טומאה, ומסקנא שם אליבא דר' יוסי דבבת אחת לא אמרינן שבע לה טומאה ובזה אחר זה הוי בעי' דלא איפשטא. עוד נראה דטומאה שהיא מחמת עצמה לכו"ע אמרינן שבע לה טומאה, עי' תוס' לעיל ע"ב ע"ב ד"ה אלא, והכא שהצואר טמא בטומאת נבלה מסתברא דלא חיילה טומאה אחרת על טומאתה, וא"כ מה מספקא להתוס' בזה אם הצואר של הכלב מת מקבל טומאה מהמת, ובעיקרא דמילתא תמוה כמו שכתבנו לעיל דנבלה בעצמה אינה חייצה כדתנן במשנה דנבלה אינה ממעטת בפותח טפח, וצע"ג

ומפני חומר הענין נראה דסברי התוס' דבשביל טומאת נבלה אין בזה חסרון למעט השיעור, מטעם דהוי סתימה דמעיקרא שהוא מתולדה, ואינו דומה להמשנה דאהלות שממעט מטפח, מפני שבא למעט ולסתום ובדבר שהוא טמא אינו ממעט, אבל כל זה כשסותם בהנבלה שבא מעלמא, אבל שאני הכא דהוי סתימה דמעיקרא הוי סתימה מעליא והרי זה כאילו