נזר הקודש - חולין רלד

מזה ומזה היו מאהילים מפני שהיו תחת האהל. וסברת רש"י דבפתוחה בטל תורת שומר סברי תוס' והר"ן דכל זמן שהמוח בפנים, ואין דוחקים אותו לצאת הרי הוא נשמר, ויש שומר לפחות מכזית ושני העצמות מצטרפין לשני המוחות שבפנים

ותצא מזה לדינא בעצם סתום אם בעינן למאהיל כנגד המוח ממש תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' והר"ן

עוד כתבו התוס' וא"ת ולישני ליה הא מני רבי יוסי דלית ליה טומאה בוקעת ועולה לקמן בשמעתין יעו"ש. וקשה דע"כ הא דרב"י מיירי בדאיכא דבר החוצץ בפני הטומאה, אבל הכא במוח שבקולית דהקולית אינה חוצצת מפני הטומאה כדין דבר המקבל טומאה שאינו חוצץ בפני הטומאה. וביותר שהקולית מן המת הוא עצמו מטמא במגע ובמשא. ועי' במשנה אהלות פרי"ג חשיב פחות מעצם כשעורה. ופירש הרב ברטנורא אבל עצם כשעורה לא ממעט מטעם דמטמא במגע ובמשא. ומצאתי בהגהות פורת יוסף שהקשה בזה

אמנם לפי"ז לא לבד על התוס' קשה אלא גם על הסוגיא קשה, דקאמרה הסוגיא לגבי המוח טומאה טמונה בוקעת ועולה דגם כן קשה קושיא זו דהלא כיון דהקולית אינה חוצצת בפני הטומאה, א"כ הוי המוח בגדר גלוי ולא טמונה, ויש בזה טומאת אהל

וגם בזה שכתבו התוס' לקמן ע"ב ד"ה קסבר רבי יוסי טומאה אינה בוקעת. וא"ת היכי מוקמינן לעיל מתניתין כר' יוסי, והא מתניתין סבר דבוקעת ועולה דקתני קולית סתומה הנוגע בה טמא ואוקמינן מאי נוגע מאהיל, וי"ל אע"ג דסבר רבי יוסי טומאה טמונה אינה בוקעת מודה דקולית סתומה באהל כמו מת בכסותו יעו"ש. וקשה גם כן מדוע לא אמרו התוס' דבזה רבי יוסי מודה מטעם דהעצם לא חייץ והוי המוח גלוי ואין זה טומאה טמונה

לכן נראה דדבר שהוא טמון בתולדה הרי זה נקרא טמון. ודוקא אם באנו לעשות דבר חוצץ על הטומאה אז בעינן דבר שאינו בטומאה וגם אינו מקבל טומאה ואם בר קבולי טומאה אינו חוצץ מטעם דהכיסוי שעליו תיכף נטמא, וממילא אינו חוצץ. אבל במה שהוא בתולדה טמון שפיר נקרא טומאה טמונה, וגם אם הטומאה טמונה בדברים טמאים, גם כן נקרא טומונה כיון שהיא טמונה מטבע היצירה, ולכן הכא במוח שבקולית שהוא טמון כן מיצירה נקרא טמון והיא טומאה טמונה, ואין בה טומאת אהל כיון שהיא טמונה ורק מפני ההלכה אשר גם טומאה טמונה בוקעת ועולה יש להמוח גם טומאת אהל. אבל רק בוקעת ועולה כדין טומאה רצוצה, וזהו שכתבו התוס' דלטומאת אהל בעינן כנגדו ממש, וממילא לר' יוסי דלא סבר טומאה בוקעת ועולה ליתא בזה טומאת אהל כלל. וזהו שכתבו התוס' בקושיא ולישני הא מני רבי יוסי דלית ליה טומאה בוקעת ועולה

והנה המהרש"א הקשה מדוע לא כתבו התוס' דמודה רבי יוסי בקולית סתומה. עי' במהר"ם לקמן שכתב דכוונת התוס' למ"ל לדחוקי דסבר רבי יוסי דקולית הוי כמת בכסותו יעו"ש. והיינו דסברי התוס' זה לדוחק לומר שזה דומה למת בכסותו, וזה מתאים לזה שכתבנו דשאני זה שהוא טמון בטבעו הנקרא סתום וטמון

וכתבו התוס' ושמא לא מסתבר ליה לאוקמיה כר' יוסי. ולכאורה משמע מטעם דלא ניחא לאוקמי המשנה כיחידאה, אבל קשה הא חזינן לקמן ע"ב דמתניתין רבי יוסי, וא"כ אמאי לא אוקמיה מתניתין הכא כרבי יוסי. ונראה דכוונת התוס' הכא משום דכיון דאיכא למימר דרבי יוסי מודה בקולית מטעם דהוי כמת בכסותו כמו"ש התוס' לקמן, וא"כ תקשה מדוע לא תנא מאהיל

תוס' ד"ה ומאי נוגע דקתני מאהיל וקמ"ל דנוגע היינו מאהיל ומצטרפין. הביאור מצטרפין היינו דמצטרף אהל למגע, וטמא משום מגע

עוד שם וא"ת ליתני כזית מן המת הנוגע בו טמא ואנא ידענא דנוגע היינו מאהיל, ולכאורה אי תנא הכי דהנוגע בכזית מן המת טמא, הלא איכא למימר דטמא מחמת נגיעה, וא"כ אכתי לא ידענו דמאהיל הוא נוגע ג"כ, ולא הוי ידעינן צירוף אהל למגע. ואם בשביל דיצוייר דבנגיעה איכא גם מאהיל אבל אכתי לא ידעינן דמאהיל נקרא נוגע להיות מצטרף לכחצי זית מגע וחצי זית אהל, ואפשר דכוונת התוס' דכיון דבמגע איכא גם לפעמים אהל גם כן דהיינו כשנוגע באצבע על הטומאה הרי הוא מאהיל, וע"כ הוא טמא משני טומאות, ממגע ומאהל, וא"כ הרי הם ע"כ חדא מילתא, וממילא הם בצירוף גם כן

ותירצו וי"ל דלא הוי שמעינן ליה מהכא אלא משום דקים לן בעלמא דכזית מן המת מטמא באהל. ולכאורה תירוצם אינו מובן, עי' בתו"ח שמתמה הרבה בזה. אבל נראה כוונתם משום דהוי אמרינן דכיון דקים לן בעלמא דכזית מן המת מטמא באהל, הוי אמרינן דהנוגע בכזית מן המת טמא הוא באופן שמאהיל וטמא משום אהל ממילא אכתי לא ידעינן דמגע ואהל מצטרפין, ואעפ"י דע"כ הרי זה אהל ואהל, אבל איכא נפק"מ באופן דחסר מגע להבשר כמו הכא בקולית דהנגיעה היא בעצם ולא במוח וטמא מטעם טומאת אהל ולא משום מגע. ונפק"מ גם כן במגע מן הצד דליכא משום אהל לא הוי ידעינן דטמא ורק טמא בדאיכא אהל. ולפי"ז ע"כ נגיעה נקרא אהל, אבל אהל לא נקרא מגע, וא"כ הרי הם כשני שמות ואינן מצטרפין. אמנם ממשנתינו דהוי לגמרי טומאת אהל בלא מגע, והתנא קורא לזה נוגע, חזינן השתא דטומאת אהל נקרא גם כן מגע וכשיש אהל ומגע טמא גם משום מגע, מטעם דמגע בלא אהל ג"כ טמא מטעם דהנגיעה יש לה טומאה בפני עצמה. ומטעם זה קרינן לטומאת אהל בשם מגע מפני שרוב פעמים באה המגע עם האהל ביחד להכי המה בסוג אחד ומצטרפין. כן נראה בביאור דברי התוס'

ע"ב דתניא רבי יוסי אומר חבילי מטה וסריגי חלונות חוצצין בין הבית לעליה שלא להכניס טומאה לצד שני וכו' ופריך ה"ד אלימא למטה מטפח שלא כנגד הנקב אמאי טהור מת בכסותו הוא וכו' אמר אביי לעולם למטה מטפח ודקאמרת מת בכסותו, מת בכסותו מבטל ליה האי לא מבטל ליה, יעו"ש. והנה תצא מזה דאעפ"י דחבילי מטה וסריגי חלונות אינם בני קבלת טומאה, ומ"מ בעינן ג"כ ביטול להיות חוצץ

כתב הרמב"ם בפרי"ג מהל' טו"מ ה"ג וז"ל, אלו מביאין וחוצצין כלי עץ הבא במדה וכן כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה הבאין במדה ופשוטי כלי עור ויריעה וסדין ומפץ ומחצלת שהן עשוין אהלים

והנה חזינן דסבר הרמב"ם דהכלי גללים כלי אבנים וכלי אדמה אעפ"י שאינן בני קבלת טומאה מ"מ בעינן גם כן התנאי שיהיו באין במדה דאז דוקא נעשין אהלים להיות חוצצין בפני הטומאה כדין אהל אבל אם אינם באים במדה חשיב הרמב"ם שם בהלכה ד' בהמביאין את הטומאה ואינם חוצצין, וזהו מפני שנחשבים ככלים ואינם בתורת אהל ובכלים הדין דמביאין ואינם חוצצין כדתנן בפר"ו דאהלות מ"א אדם וכלים נעשין אהלין לטמא אבל לא לטהר וחשיב שם כלי אבנים וכו' ומפרש הרמב"ם שזה מיירי בשאין באין במדה. וזהו מפני שהם כלים, וכלים אינם נעשין אהלים לחצוץ בפני הטומאה, ורק באופן שבאין במדה יצאו לגמרי מדין כלים ונעשין אהל לחצוץ בפני הטומאה

ומשמע גם כן מדברי הרמב"ם שגם לחצוץ בין בית לבית דרך חלון גם כן בעינן באין במדה כמו"ש בהלכה ד' דמביאין ולא חוצצין באופן דלא בעינן תורת אהלים כמו שחשיב שם פשוטי כלי עור ויריעה וסדין ומפץ ומחצלת שאינן עשוין אהלים וכו' וחשיב כלי אבנים וע"כ דמיירי בבאין במדה, וכן הבין הראב"ד וכמו שמפרש מרן בכס"מ. וזהו דסבר הרמב"ם דכלים אינם חוצצים אפילו אם אינם בקבלת טומאה, ואינו מחלק אם בא בתורת אהל או אם בא בתורת סתימה בין בית