נזר הקודש - חולין רלג

רש"י מפרש דבדאיכא נותר פחות מכזית אין בזה דין נותר, וע"כ כוונת רש"י דכיון דאין בזה תורת נותר ממילא אין כאן שימוש נותר, ועל זה לא גזרו חכמים טומאה יעו"ש. ואפשר שכוונת רש"י ליישב דלהכי לא שייך בזה תורת שומר גם כן כיון דליכא בזה טומאה משום דאין דין נותר לפחות מכזית ומשמע דבנותר פחות מכזית לא חל עליו דין נותר לגמרי להיות אסור גם באיסור דחצי שיעור ולהכי לא שייך בזה דין שומר להצטרף לכשיעור כזית. אבל קשה לפי"ז הלא בטומאת המוקדשין איתא גם פיגול, ופיגול בודאי ישנו לאיסור גם בפחות מכשיעור, וחכמים גזרו טומאה גם על הפיגול כדאיתא בפסחים ק"כ והובא ברש"י במשנה, ואפשר דסבר רש"י דכל עיקר הא דגזרו טומאה בנותר מבואר בגמ' שם בפסחים שהוא משום עצלי כהונה שלא יהיו עצלים לשבור העצמות שיש בהם מוח, וזהו הטעם שגזרו טומאה על השימוש דנותר דהיינו העצמות, אבל בפיגול שהוא משום חשדי כהונה שלא יעשו קרבן מפוגל לא גזרו על השימוש פיגול, וכן יש לדייק ברש"י במשנה שהביא הא דפסחים ופתח בתרתי בפיגול ובנותר ומסיים וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר, ומדוע לא פירש"י גם בפיגול, משמע שסבר רש"י דגזירה על השימוש נותר לחודיא ולא על פיגול, ולהכי מפרש רש"י בהא דפריך הש"ס במוקדשין אמאי מטמא, והוקשה לרש"י מדוע לא מצרפינן להשומר לכזית, ומפרש דליכא דין נותר כלל לפחות מכזית

אמנם לא כן שיטת הרמב"ם שכתב בהדיא בפר"ח מאבוה"ט ה"ד וז"ל, קולית הפיגול או הנותר אעפ"י שהיא סתומה הנוגע בה בידיו נטמאו ידיו שהעצמות ששימשו נותר או פיגול מטמאין את הידים הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור. ומקורו של הרמב"ם ממשנתינו דתנן סתם קולית המוקדשין, וכמו"ש הכס"מ. ומדשנה התנא סתם מוקדשין משמע פיגול ונותר. ועוד אם אמרינן דבפיגול גם פחות מכזית מטמא מטעם צירוף השומר, א"כ לישני הש"ס דכוונת התנא בפחות מכזית קאי אפיגול, ויש כזית בצירוף השומר

ועוד קשה ממשנה מפורשת במעילה י"ז הפיגול והנותר אין מצטרפין מפני שהן שתי שמות, ואיתא שם בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא לטומאת ידים דמדרבנן הוא אבל לאכילה מצטרפין. הרי מבואר דיש איסור נותר גם לפחות מכזית

ונראה דכוונת רש"י דליכא דין שריפה בפחות מכזית וסמך לזה מפירש"י לעיל צ' ע"ב שפירש דכי כתיב שריפה בנותר בדבר הראוי לאכילה יעו"ש. והביאור בזה דאין מצוה דאכילה בפחות מכזית, וממילא ליכא דין שריפה בפחות מכזית, וכן איתא בתוס' רי"ד בשבת צ"א דרק על כזית נותר איכא מצוה דלאכילה ומצווה עליו לשרפו. ומשמע דבפחות מכזית דליכא מצוה דלאכילה ליכא עליו דין שריפה יעו"ש. וביארנו זה בספרנו נזר הקודש למס' תמורה דף ע"ג דף הספר. וממילא לפי"ז כיון דליכא בפחות מכשיעור דין דאכילה ודין דשריפה ממילא לא שייך בזה דין שומר להצטרף. אבל כל זה שייך בנותר דדין שריפה תליא באכילה אבל בפיגול לא שייך זה, וע"כ דשיטת רש"י דלא גזרו על השימוש דפיגול טומאה, והיינו דקאמר הש"ס דקמ"ל דשימוש נותר מילתא היא, ולא קאמר רב מרי פיגול ונותר, אלא נותר לחודיא. והצל"ח הקשה בזה מדוע שביק פיגול, אבל לשיטת רש"י אתי שפיר דבאמת לא גזרו על שימוש פיגול טומאה

אבל ע"כ כיון דלא שייך בפיגול לומר דתליא באכילה ע"כ יש לומר דגזרו על כזית פיגול טומאה בהצטרף לכזית עם השומר וא"כ מדוע לא משני הש"ס דמיירי במוקדשין דהיינו פיגול וקמ"ל דמצטרפין לכזית השומר. ואפשר כיון דהתנא תנא מוקדשין סתם, וע"כ גם נותר בכלל וכיון דלא שייך זה בנותר להכי משני הש"ס דאיכא כזית, וקמ"ל דשימוש נותר מילתא היא. ולשיטת רש"י יש ליישב הא דהקשו התוס' דמאי קמ"ל רב מרי מתניתין היא יעו"ש. ולשיטת רש"י יש לפרש דרב מרי קמ"ל דרק בנותר כן הדין בהשימושין דמטמאין את הידים, אבל לא פיגול, משום דממתניתין יש לפרש מדנקט סתם מוקדשין יש בזה גם בפיגול, ולהכי מחדש רב מרי דרק בקדשים ששימשו נותר מטמאין ולא בפיגול, משום דבנותר יש בזה משום עצלי כהונה שלא יתעצלו בשבירת העצמות לאכול את המוח שבפנים וזה לא שייך בפיגול. כן נראה בביאור שיטת רש"י

אבל התוס' והרמב"ם מדייקים דמדנקט רב מרי הטעם הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור זה שייך גם בפיגול. אבל יש להעיר הלא כיון דגם בפחות מכזית איכא איסור, וא"כ שייך האי טעמא דנעשה בסיס לדבר האסור גם לפחות מכזית, ואפשר דסברי דלא שייך לומר בסיס לדבר שאינו חשוב דהיינו פחות מכזית, וכיון דלא הוי ענין שימוש לפחות מכזית ליתא גם דין שומר לדבר שאין לו חשיבות, והיינו כיון דאין לו תורת חשיבות להיות בתורת שימוש אין לו תורת שומר ג"כ

תוס' ד"ה נוגע אין מאהיל לא וכו', מ"מ הוי ליה למיתני באפי נפשיה אמת אע"ג דלא הוי אהל דומיא דנוגע בכל מקום טמא אבל מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח. והקשה המהרש"א דהלא משמעתין דלעיל גבי שני עצמות ועליהן ב' חצאי זיתים והכניס ראשיהם השנים דמוקי להם בשומר הלא מוכח בהדיא דמאהיל נמי שלא כנגד המוח מטמא נמי מטעם שומר דמכניס ומוציא וכפירש"י ומסיים בצ"ע. וכוונתו לזה שפירש"י לעיל ד"ה ואי בשומר, שפירש"י וא"ת עצם הזה הנכנס לבית אינו שומר להמוח שהרי אין המוח כנגדו אלא בראשו האחר ואנן תנן הנוגע כנגד הבשר מאחוריו דלא הוי שומר, הוא שכל זמן שהקולית סתומה אוכל שבתוכה נשמר נפתחה אין מה שבתוכה נשמר עכ"ל. מבואר דבקולית סתומה הוי כל העצם שומר למוח, ולא בעינן כנגדו. ובלב אריה תפס בהשגה על המהרש"א דהתם הטומאה היא באויר על פני העצמות שייך שפיר לומר דמותר העצם הוא יד או שומר להטומאה, משא"כ הכא דהטומאה בתוך העצם ואין אהל טפח רק דאפ"ה מטמא משום דטומאה טמונה בוקעת עד לרקיע, ולא שייך כלל להמשיך הטומאה לצדדין משום יד או משום שומר דהא הכי גמירי לה דטומאה טמונה אינה רק בוקעת לכשנגדה בשוה ולא לצדדין כלל. וכן מתבאר בחידושי הר"ן עכ"ד

איברא ברא דהר"ן בחידושיו כתב כדברי התוס' דבמאהיל אינו מטמא אלא כנגד המוח, ומוסיף דטומאה בוקעת ועולה כנגדו, אבל לא כתב מהא דרש"י לעיל. ומה שכתב הלב אריה דשם מיירי דהטומאה היא באויר על פני העצמות, זה ליתא, לפי האוקימתא דמיירי בשומר דע"כ אם מיירי בשומר היינו שהעצמות מבחוץ המה שומרים להמוח שבפנים, וזה היה הכרח לרש"י לפרש דבשומר והעצם סתום, דאם נקוב לא הוי שומר משום דהמוח יוצא חוצה, ומזה למד רש"י דבאופן שהעצם סתום הוי שומר אף אין כנגד הבשר, וע"כ הסברא בזה כמו שכתב רש"י דאם נפתחה אין מה שבתוכה נשמר

איברא ברא דיש להקשות לרש"י התם דהלא אם הטומאה טמונה וגם אין בעצמות פותח טפח א"כ בעינן מאהיל דוקא כנגד המוח, ואם המוח בראשו האחר הרי חסר כאן דין טומאה בוקעת ועולה, וע"כ סבר רש"י דזה נקרא כנגדו מטעם השומר דכיון דדנין דין שומר על כל העצם הרי זה נחשב כנגדו ממש גם לדין טומאה טמונה להיות בוקעת ועולה, ולזה הקשה רבינו המהרש"א דלשיטת רש"י הכא דמיירי גם כן בעצם סתום ויש לזה דין שומר לא בעינן כנגדו, ולזה מציין המהרש"א לפירש"י, ובאמת לא מרש"י הקושיא, אלא שע"כ מוכח זה לעיקר מהסוגיא דמוקי להתוספתא דמיירי בשומר

והנה ליישב הקושיא יש לומר דהתוס' והר"ן סברי דגם בעצם סתום ומוח בפנים בעינן גם כן בטומאת אהל שיהיה מאהיל כנגדו, וע"כ התם בסוגיא שמוקים דמיירי בשומר ע"כ מיירי לשיטת התוס' והר"ן שהעצם היה פתוח, והחצאי זית