נזר הקודש - חולין רלב

ובין מלאחריו, והכא בקולית סתומה כיון שאינו בנגיעה בפנים אין בזה טומאת מגע, לזה אשמעינן דהנוגע בהן טמא, והיינו דקרינן בכל צד כיון שאיתא בנגיעה בכל סביבו, אבל לא שייך זה במשא. וזהו שכתבו התוס' והר"ן דלמשא לא איצטריך למיתני, והש"ס פריך דכמו שתנא נגיעה מטעם החידוש דין הלא כיון דאיכא חידוש דין גם באהל היה לו להתנא למיתני טומאת אהל לומר דמאהיל טמא

שם במשנה, קולית נבלה וקולית השרץ הנוגע בהם סתומים טהורים, והיינו אף ממשא מטעם דכל שאינו במגע אינו במשא. והקשה רש"י ואע"ג דשומר מכניס ומוציא טומאה ה"מ בדבר שאפשר ליגע בטומאת עצמה בזה סגי גם בשומר, אבל היכא דאי אפשר ליגע בטומאה עצמה אין שומר מטמא יעו"ש. ולכאורה קשה הא דפירש"י לעיל קי"ט ד"ה ואי בשומר דעצם סתום ובו מוח הוי העצם שומר אפילו שלא כנגד המוח מטעם דכל העצם הוי שומר יעו"ש. הרי מבואר דאעפ"י שלא בא לכלל מגע מ"מ שומר הוי. ומצאתי בתוס' ר"ע שהקשה בזה, ומתרץ דהתם מיקרי אתיא לכלל מגע דאילו מאהיל על העצם שנגד המוח טמא משום טומאה בוקעת ועולה והוי כמגע עכ"ד

אמנם נראה דזה תליא בפלוגתא דר' יוסי ור' שמעון במלא תרווד נקב דר' יוסי סבר דמטמא במגע מטעם דקרייה לאהל מגע כדאיתא לקמן ע"ב. אבל ר' שמעון סבר לקמן כ"ו דהא דשלש טומאות פורשות מן המת וחשיב מלא תרווד רקב שאינו מטמא במגע, והיינו דלא קרייה לאהל מגע, ואם כדברי מרן הלא זהו רק אליבא דר' יוסי דלא קיי"ל כוותי'. ועי' רמב"ם בפר"ב מטו"מ הי"א מטעם שכן איתא בתוספתא כמו שכתב הכס"מ. וא"כ ר' יוחנן דמוקי שם התוספתא דיהודה בן נקוסא בשומר קשה דאליבא דהלכתא לאו שומר הוא מטעם דליתא בנגיעה כמתניתין דידן וטומאת מגע מטעם טומאת אהל לא סבירא לן. ועוד אפילו אם אמרינן דסוגיא דהתם אליבא דר' יוסי דטומאת אהל טומאת מגע טומאה ומגע ואהל חדא הוא, אבל לענין זה להכלל מי שבא לכלל מגע הכוונה נגיעה ממש כמבואר בשבת פ"ד לענין טומאת זב, והכא נגיעה ממש לא שייך באופן דהוי טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ואילו לר' יוסי לא סבר כלל הא דבוקעת ועולה כמבואר לקמן בסוגיא

ולכאורה נראה לומר מילתא חדתא דכל עיקר דהאי דינא דבעינן לטומאת משא למי שמטמא במגע, זה לא אמרינן רק במקום שאמרה תורה כן בהדיא כמו בנבלה שאמרה תורה הנוגע והנושא דבעינן למי שבא לכלל מגע בא לכלל משא, והנה זה דוקא בטומאת נבלה, והנה כמו כן גבי זב בפכין קטנים שאינו ראוי לנגיעת בשר אינו מטמא בהיסט כדאיתא בשבת פ"ד ע"ב, והיינו ג"כ דאיכא על זה לימוד מקרא דאפקיה רחמנא להיסט בלשון נגיעה. אמנם בטומאת מת שלא מצינו לזה לימוד לטומאת משא דבעינן לכללא למי שבא לכלל מגע בא לכלל משא, אמרינן דליתא כלל להאי דינא גבי טומאת מת

ונראה ראיה לזה מהא דבעי רב אויא סבא מרבה בר רב הונא קולית סתומה לד' ישמעאל מהו שתטמא אית ליה לר' ישמעאל את שבא לכלל מגע בא לכלל משא וכו', ולא איפשטא

והנה הר"ש בפר"ב מאהלות מביא תוספתא פר"ד וכן היה רבי ישמעאל (גירסת הגר"א ז"ל) אומר כזית מן המת שנחלק אפילו לעשרה מטמא במשא ובאהל ואין מטמא במגע עכ"ל. וא"כ חזינן דסבר ר' ישמעאל דישנו לטומאת משא אעפ"י שלא בא לכלל מגע, ומדוע לא פשיט הש"ס מזה דר' ישמעאל לא סבר להאי כללא דבעינן למשא מי שבא לכלל מגע, אבל אם אמרינן דרק בנבלה איתא להאי דרשא אבל לא בטומאת מת שזהו גם לר"ע, ולהכי לא פשיט הש"ס מזה מטעם דהבעי' בקולית נבלה

ובזה אתי שפיר סתירת דברי רש"י דהכא דמיירי בנבלה פירש"י דאם השומר אינו בנגיעה אין שומר דין שומר להכניס ולהוציא מטעם במציאות נגיעה, אבל התם מיירי בטומאת מת לא הוי הנגיעה תנאי בדין שומר, והיינו דכמו דלא דרשינן לטומאת משא גבי מת שהנגיעה תהיה תנאי למשא הנה כן לא דרשינן דהנגיעה תהיה תנאי לשומר להכניס ולהוציא והיינו כיון דמטמא במשא אעפ"א שאינו מטמא מגע, להכי לא הוי הנגיעה תנאי גם בשומר

והנה לכאורה יש להעיר הלא המשנה הכא שנה התנא קולית השרץ שג"כ סתומים טהורים והקולית לא הוי שומר, וזהו גם כן מטעם דליתא במגע, וכמו שפירש"י. והנה גבי שרץ ליתא להאי דרשא למי שבא לכלל מגע בא לכלל משא, דהרי בשרץ ליכא כלל טומאת משא, אבל הענין בזה הוא מטעם דכיון שאין לזה טומאת משא ונגיעה גם כן אין לו מפני שליתא בנגיעה, א"כ נחשב לעצם טהור לגמרי, וליתא בזה דין שומר האמור במי שיש לו טומאה, וזה אין לו טומאה. אבל בנבלה שיש לו טומאת משא אף שלא בנגיעה במקום שבא לכלל נגיעה, והכא מפני שלא בא לכלל נגיעה הרי הוא נחשב לעצם טהור ולא שייך לגביה תורת שומר, משא"כ במת שליתא להאי כללא למי שבא לכלל טומאת מגע ממילא יש לו טומאה כמו שהוא סתום, להכי יש לו להקולית או להעצם דין שומר כמוש"נ בס"ד

וכן נראה להוכיח שכן הוא דעת הרמב"ם לטומאת מת שישנו לטומאת משא אעפ"י שאינו במגע, והוא מהא דכתב בפר"ב מטו"מ הי"א מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב מלא חפנים מאותו רקב מטמא במשא ובאהל כמת ואינו מטמא במגע לפי שאי אפשר ליגע בכולו שהרי אינו גוף אחד ואפילו גבלו במים אינו חיבור עכ"ל. הרי חזינן דמטמא במשא אעפ"י שליתא בכלל מגע. עוד מה שכתב בפר"א מאבוה"ט הי"ב וז"ל, עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר נבלה העור מבטלן ואינן מטמאין לא במגע ולא במשא שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא עכ"ל. הרי מדייק הרמב"ם וכתב שכל שאינו מטמא מן הנבלה ולמה הזכיר נבלה עוד פעם הלא התחיל וכתב בשר נבלה, וע"כ שבא ללמדנו דדין זה הוא רק בנבלה ולא בטומאת מת וכמוש"נ

אמנם קשה לי הלא עיקר טומאת משא במת נלמד מק"ו מנבלה בספרי פ' פרה וכן כתב הרמב"ם בפר"א מטו"מ ה"ב. וכיון שכן יש לנו לומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון לומר כשם שליתא בנבלה טומאת משא רק במי שבא לכלל מגע א"כ גם במת יש לנו לומר דליתא טומאת משא במת רק במי שבא לכלל מגע. ואפשר לומר דאין זה לימוד מהק"ו גרידא, אלא גם בלא ק"ו אנו יודעין גם כן משא כמו שכתב הרמב"ם שם לפי שיטמא בפירוש טומאת אהל כ"ש משאו יעו"ש. ביאור דבריו, דיש ק"ו ממת עצמו היינו מטומאת אהל אבל עדיין מחוסר ביאור מה זה ענין לטומאת אהל, דהלא טומאת אהל המת מאהיל עליו ולהרבה תנאים הרי זה נגיעה, ומה זה שייכות לטומאת משא דטמא אפילו בלא נגיעה

ונראה ביאור הדברים דבנבלה אם אינה הנגיעה לקבלת טומאה הרי היא נחשב כטהורה, וכיון דלא קרינן לה והנוגע בנבלתה אין לה טומאה כלל, וא"כ מדוע תטמא במשא. ובזה אמרה תורה שאין טומאת משא רק אם יש לה טומאה בלאו הכי, משא"כ במת דאפילו אם אין לו טומאת מגע ג"כ יש למת טומאת אהל, וא"כ הרי הוא בטומאה, וכיון שהוא טמא ממילא טמא הוא גם במשא. ולהכי אין לומר בזה דיו כנבלה, כיון שאין טומאת מת דמיון לנבלה, מפני שאין לנבלה באופן זה טומאה כלל, אבל המת כיון שיש לו טומאה הרי הוא טמא ומטמא במשא אעפ"י שאין לו טומאת מגע וכמוש"נ

גמ' במאי אוקימתא דליכא כזית אי הכי במוקדשין אמאי מטמא. - וקשה הא הטומאה במוקדשין הוי טומאה דרבנן, וא"כ מדוע לא אמרינן דהקולית דהוי שומר מצטרף, דהרי אמרינן שומר לטומאה קלה, וממילא עצמות ששימשו נותר אף לפחות מכזית ליצטרף השומר שהוא העצם שיש בין שניהם כזית ומטמאין הנוגע בהן כדין טומאה קלה שהשומר מצטרף, ודוחק לומר דבטומאה דרבנן לא מצטרף השומר. והנה