נזר הקודש - חולין רלא

בזה, דלענין משא לא מהני ביטול אעפ"י שמהני ביטול למגע, ומשמע אפילו בשנגע בכל החתיכות, ומרן הקשה מ"ש ממשא, ומהרי"ק כתב דהוי כנוגע וחוזר ונוגע יעו"ש. וגם זה נדרש לביאור, דהרי אינו דומה לנוגע וחוזר ונוגע דהכא דהחסרון דעכ"פ לא נגע בכשיעור, משא"כ התם כשנגע בכל החתיכות הרי עכ"פ נגע בחתיכה דנבלה

אבל נראה דהנה מסוגיין דידן אנו רואין דגם בטומאת משא אעפ"י שאיכא סברא דעכ"פ נושא שיעור שלם ומצד הסברא יש לטמאות הנושא. מ"מ אם לאו קרא יתירא דיטמא לא הוי אמרינן מסברא דשני חצי שיעור מטמא במשא, ורק מדאמרה תורה קרא יתירה במשא, דהיינו יטמא יתירה אנו יודעין לטפויי טומאה במשא ולא למגע. ומזה אנו אומרים דנושא שני חצאי זיתים במרודד מטמא במשא, ולא דנין בזה כנושא וחוזר ונושא. אבל במגע אמרינן דאפילו בנוגע ממש בשני חצאי זיתים אפילו בבת אחת אנו דנין לנוגע וחוזר ונוגע, וחסר בזה השיעור להיות מטמא במגע

ומזה אנו דנין ג"כ דכיון דחידשה תורה דיש צירוף שני חצאי שיעור לטומאת משא אעפ"י שאין מועיל למגע, והיינו דלענין מגע אנו דנין ביטול לכל חצי זית, ולמשא אין ביטול אלא אדרבה אמרינן דיש להם חשיבות, ואין להם ביטול עצמותי. ושפיר איצטריך שני לימודים למשא היינו דהלימוד דנשא ונושא אנו למידין דבעינן מרודדין, והייתור קרא דוהנושא יטמא בא להורות דלטומאת משא נתנה תורה חשיבות העצמי שאין לו ביטול מטעם החצאי שיעור, ולמעט טומאת אהל אעפ"י שהטומאת אהלים הוי בבת אחת וכמו כן נגיעה כזו דומיא דאהל דהיינו נגיעה דבת אחת אין חשיבות עצמותי, אעפ"י שמצד הסברא הוי דומיא דטומאת משא שהרי עכ"פ האהל מאהיל על שניהם בבת אחת, וכמו כן הנגיעה דשניהם בבת אחת שגם בזה הסברא שע"כ הוא מאהיל, וע"כ הוא נוגע, מ"מ לא מהני

וממילא נלמד מזה גם לתערובות נבלה שנתערבה ברוב שחוטות ונשא אותן דטמא טומאת משא שע"כ הוא נושאן, והיינו מפני שאמרה תורה שאין ביטול העצמי לטומאת משא, משא"כ לטומאת מגע כיון שאמרה תורה שאין חשיבות העצמי לשני חצאי שיעור כן אין חשיבות לשיעור שלם באופן שבטל ברובא

ולפי"ז תצא הדין דטומאת משא אין לו ביטול מן התורה, וזהו שיטת הרמב"ם, ולא סבר הרמב"ם כשיטת התוס' שם בבכורות דטומאת משא מדרבנן, ולפי מה שמבואר שפיר יש לומר דטומאת משא מן התורה מפני שרבתה תורה לטומאת משא לומר שיש לטומאת משא חשיבות העצמי באופן שאין לו ביטול, אבל כל זה לטומאת משא, משא"כ לטומאת מגע כיון שלא נתנה לו תורה חשיבות עצמי, להכי יש לו גם דין ביטול ברובא ג"כ, ולזה תנא רבי חייא ופסק כן הרמב"ם דמטמאה במשא ולא במגע

ובזה יש ליישב גם שיטת הרמב"ם מהשגות הראב"ד שהקשה דהלא כל עיקר האי דינא אם אזלינן בתר ביטול או בתר מבטל הוא אליבא דר' יהודה דסבר מב"מ לא בטל אבל קיי"ל כרבנן דמב"מ בטל. והרמב"ם סובר כן, ולרבנן לא שנא אם בתר בטל או בתר מבטל יעו"ש. אבל לפי מה שביארנו דהרמב"ם למד דליתא דין ביטול לטומאת משא ממילא יש לדון בזה אם בתר בטל או בתר מבטל כמו להרמב"ם. אבל כל זה הוא רק לדין טומאה אבל לא לאיסורין. אמנם לענין טומאה כיון דחזינן דנתנה תורה חשיבות העצמי לחצאי שיעור לטומאת נבלה, ומזה יש ללמוד דכש"כ דאין ביטול ברוב לטומאת נבלות, על זה בא הלימוד דמ"מ יש ביטול לנבלה בשחוטה מטעם דכתר מבטל אזלינן ונבלה בטל בשחוטה אבל כל זה לטומאת מגע, אבל לא לטומאת משא, שאין לו ביטול. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה מרן שם מ"ש דבחררת דם דבסמוך דמשום ביטול ברוב אינו מטמא לא במגע ולא במשא יעו"ש. נראה דמשום דכל עיקר הא דרבתה תורה חשיבות לטומאה משא הוא ביבש ולא בלח, כהא דנשא ונושא דהיינו כזית מרודד ולא לח

ומזה תצא חדתא דאין ללמוד מהא דטומאת משא לאיסורים כמו שחידש הפרמ"ג באו"ח סימן תמ"ב דלאיסור בל יראה דחמץ בתערובות שדומה לטומאת משא יעו"ש. וכדומה עוד ענינים כאלה, דזה ליתא דרק לטומאה רבתה תורה מצד גזירת הכתוב, ולא מצד הסברא גרידא מטעם דע"כ הוא נושא. וה

והנה לכאורה קשה הא כיון שאין לזה טומאת מגע היאך תטמא במשא הלא סבר הרמב"ם דכל שאינו בכלל מגע אינו בכלל משא, והכא שאינו בכלל מגע מטעם דכליתא דמיא, ומדוע נטמא במשא. וכמו שהקשו התוס' בבכורות שם, וזה לא דמי להא דתחבן בקיסם שכתבנו לעיל דיכול לעשות גם מגע כשיחברם בדבוק. והכא לא אפשר לברר הנבלה מתוך השחוטות

ואפשר דסבר הרמב"ם דכיון דכשיגע בכל החתיכות הרי יש מגע ממש, אלא שהתורה מיעטה מטומאה, להכי אינו מעכב על טומאת משא. ועוד דיכול לבוא לידי מגע כשיבורר הנבלה, ואם יבוא אליהו ויברר הנבלה להכי נקרא בא לכלל מגע

קכ"ה משנה, קולית המת וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא. וקשה מ"ט לא תנא שמטמא במשא דהרי עצמות של מת מטמא במשא וכמו שפירש"י במשנה. והנה התוס' פירשו דלמשא לא איצטריך ליה למיתני, משמע דלא תנא משום פשיטותא, ותמוה דהלא טומאת משא במת לא כתיבא בהדיא בתורה ורק מק"ו מנבלת בהמה נלמד כמו"ש הרמב"ם בפר"א מטומאת מת, וא"כ היה לו להתנא למינקט טומאת משא מפני החידוש מדרשת חכמים

ואפשר לומר דכיון דנקט התנא קולית המת עם קולית המוקדשין, וכנראה שליתא טומאת משא בעצמות של פסולי המוקדשין, ורק טומאת מגע איכא כמו ששנינו דנותר מטמא את הידים דמשמעו נגיעה, והרמב"ם בפר"ח מאבוה"ט כתב ג"כ טומאת ידים ולא כתב טומאת משא, ונגיעה בעצמותה הוי חידוש דין ללמדנו דשימוש נותר גם כן ישנו בטומאה זו כמו שאיתא בגמ', ולהכי לא תנא התנא טומאת משא גם במת בכדי שנדע דליכא טומאת משא בקולית של מוקדשין

אמנם מדלא נחתו לזה בתוס' אפשר דסברי דגם בקולית של מוקדשין ישנו לטומאת משא

אבל נראה דזה לא יספיק לתרץ דלא תנא משא בשביל מוקדשין, משום דלפי"ז תקשה הא דפריך בגמ' נוגע אין מאהיל לא, ובזה תקשה מנא ליה להש"ס דמאהיל לא, ואם בשביל דלא תנא מאהיל הלא איכא למימר דלא תנא מאהיל בשביל מוקדשין דליתא בטומאת אהל, וע"כ דסבר הש"ס דזה לא יספיק לתרוצי דבשביל מוקדשין ישמיט דין טומאת אהל במת, משום דתקשה אדרבה ליתני טומאת מת באנפי נפשיה, ועוד דלא מסתבר שישמיט דין טומאה דאורייתא מפני שרוצה לכלול עם מוקדשין שהוא טומאה דרבנן, וזהו סברת התוס' שהקשו מדוע לא תנא משא. אבל זה פשיטא דגם התוס' סברי דליכא טומאת משא במוקדשין, וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי' מדוע לא תנא משא

והנה בחידושי הר"ן מבואר דמשא ודאי לא איצטריך ליה דעצם גופיה מטמא במשא אבל אהל דצריכא ולא קתני ש"מ דאינו מטמא באהל יעו"ש. וקשה אטו נוגע לא ידעינן דהלא ידוע דעצם מטמא במגע ובמשא. ואפילו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא והקולית פשיטא וא"כ אם לא תנא משא מטעם דעצם גופי' מטמא, א"כ גם נוגע כן הדין ומדוע תנא הנוגע טמא, ואטו גרע קולית מעצם כשעורה

ונראה בסברת הראשונים דמשא פשיטא להו ולא מגע, היינו דאפשר דבעינן בטומאת מגע שיהיה ראוי לנגיעה בכל צד, ולהכי בסתם עצם יש נגיעה בכל צד, בזה יטמא במגע, וזהו כמו שאמר רבא לעיל דבעינן נגיעה בכל צד בין מלפניו