נזר הקודש - חולין רל

בזה אחר זה דפשיטא לכו"ע דכמאן דליתא דמיא והיינו דכיון דהנגיעה הראשונה בחצי זית לאו כלום הוא ונתבטלה, ולהכי גם כשחזר ונגע בחצי זית הוי כמאן דליתא מפני שהנגיעה הראשונה נתבטלה, כי פליגי באופן שנגע בשתי ידיו בבת אחת דבר פדא סבר כיון דעכ"פ יש כאן נגיעת גופו נטמא. ור' יוחנן סבר כיון שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, דבת אחת לא עדיף. ואעפ"י שאין זה דמיון להא דרבה דאמר כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, דהתם הביאור דהראשון מונע את השני מלחול, והכא לא שייך זה. אבל מ"מ סבר דחשבינן הבת אחת כבזה אחר זה, ומצינו כעין זה בזבחים צ"ג יעו"ש בסוגיא. ולפי"ז שפיר אמר ר' יוחנן דר' ישמעאל ור' דוסא אמרו דבר אחד דכמו שאמר ר' דוסא דאין מאהיל וחוזר ומאהיל, והבת אחת נחשב כאילו הם בזה אחר זה, ה"נ הנגיעה בבת אחת נחשב כאילו בזה אחר זה, וכמו שהתם נחשב האהל כשני אהלים, ה"נ הנגיעה בשתי ידיו נחשבות כשתי נגיעות בזה אחר זה, וממילא הוי שתי ידיו כשני אהלים ואינם בצירוף

ומזה הטעם יש לומר דלהכי מביא לד' דוסא מהא דטומאת אהל דחשיב ר' דוסא לטומאת אהל אף שהוא בבת אחת, ומ"מ נחשב לשני אהלים, כן נמי הנגיעה בשתי ידיו נחשבות לשתי נגיעות מפורדות

והנה במסקנא מסיק הש"ס דכיון דבעינן נושא ונישא בבת אחת, ור' ישמעאל דמטמא במשא מיירי במרודד דהיינו שיש חיבור להשני חצאי זיתים. וא"כ הא דאינו מטמא במגע מיירי גם במרודד, אבל ע"כ מיירי שהיו השני חצאי זיתים מרוחקים זה מזה, ורק חוט ארוך מחברם להא דבאמת אינו מטמא במגע, הקשו בזה התוס' והרשב"א, ותירצו דמיירי באופן שאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו יעו"ש. והביאור בזה, דחיבור כזה לא סגי להיות נחשב לכזית שלם, וע"כ צריך לומר גם כן דבעינן לשתי נגיעות דהיינו בשתי ידיו וזה לא מהני במגע, ובמשא מהני להיות נחשב נושא

, אמנם רישא בעור שיש עליו כזית בשר לעולא דאמר דמיירי דפלטתו חיה כתבנו לעיל דמיירי במרודד, הנה כן מבואר בתוס' בהא דהקשו התוס' בד"ה אמר רב פפא, דהקשו דהא רישא דעור שיש עליו כזית בשר אוקימנא במרודד, וקאמר הנוגע בשערו שכנגדו אלמא דאיכא שומר אפילו במרודד, יעו"ש

והנה בהא דכתבו התוס' שם דמיירי באוחז בגדול ואין גדול עולה עמו יעו"ש. ולכאורה קשה כיון שאוחז בגדול מדוע אינו מטמא במגע מטעם אחיזה דהגדול. ומהר"ם הקשה בזה. אבל נראה כמו שכתבנו לעיל דהשני חצאין רחוקים זה מזה, וכיון שאחיזה דגדול אין הקטן נמשך עמו, הרי הם כמפורדים לשני חצאין. וכן מבואר בחידושי הר"ן

גמ', ת"ש מודה ר"ע בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא וכו' ה"נ במרודד. - והנה משמע מבואר דסברי התוס' דגם בפלטתו חיה מיידי במרודד, וכמו"ש, דבאופן זה מטמא גם במגע לר"ע, וכן כתבו התוס' לעיל ע"א ד"ה שהם, והוכיח משום דאל"כ אינו מטמא גם במשא כמו שסבר ר"ע דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא. ותצא מזה דפליגי רבי ישמעאל ור"ע בהא דמרודד דלר' ישמעאל אינו מטמא במגע, ולר"ע נגיעה במרודד הוי חיבור להיות מטמא גם במגע. אבל הרמב"ם כתב בפר"א מאבוה"ט הי"ב וז"ל. אבל שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם הנושאן טמא שהרי נשא כזית והנוגע טהור שאין חיבורי אדם חיבור, והוא שיהיה שניהן מרודדין ודבוקין זה בזה עד שינטלו כאחד עכ"ל. הרי כתב בהדיא דבמרודד מהני רק לטומאת משא, אבל לא למגע. איברא דתקשה להרמב"ם דסבר דכל שלא בא למגע אף למשא טהור, וכמו שהקשה עליו מרן הכס"מ וכתב דהכלל הזה הוא רק בעור, ולא כשתחבן בקיסם יעו"ש. אבל נראה זה לדוחק לכאורה. ומרן כתב זה מפני ההכרח, איברא דהברייתא מיירי בעור כדתניא בנבלתם ולא בעור שיש עליו ב' חצאי זיתים וכו' ר"ע אומר הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא יעו"ש. הרי דכל המיעוט הזה הוא בעור, אבל קשה מדוע אינו מטמא במגע כיון שהם מרודדין ודבוקים זה בזה עד שינטלו כאחד, וא"כ הוי חיבור מעליא, ומה שכתב שחיבור אדם אינו חיבור, הלא לפי שמשמע בסוגיא הפירוש מרודד שהחיבור הוא מצד הבשר עצמו והיינו שיש ביניהן חוט ארוך של בשר המחברן וכמו שפירש"י ומדוע אינו מטמא במגע ג"כ

ואפשר שהרמב"ם מפרש מרודד שהאדם עשה אותם שיהיו מחוברין, והיינו שנטל שני חצאי זיתים שהיו נפרדין ודבקם, ועל זה אמר שחיבור אדם אינו חיבור, אבל אם מחוברין מטבען היו מטמאים גם במגע. אבל קשה לפי"ז מדוע לא כתב הרמב"ם להאי דינא שנטל השני חצאי זיתים כמו שהיו מחוברין מרודדין ותחבן בקיסם שאז מטמא גם במגע, וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם שגם באופן זה ליתא לטומאת מגע, וזה טעמא בעי, דהלא הוי חיבור מעליא לפי דבריו שדבוקין זה בזה שניטלין שניהן כאחד

ונראה דסבר הרמב"ם דאעפ"י שהשני חצאי זיתים מחוברין עד שינטלו שניהם כאחד, אמנם כיון שעכ"פ אינם מדובקין ביחד בכינוס במקום אחד, נמצא דהחיבור מחברו, והיינו דמיירי שהיו מרודדין על גבי העור, והפשיטן מעל העור כמו שהם ותחבן בקיסם. וכשהיו על העור אין להם לא טומאת מגע מצד גזירת הכתוב מהא דהנוגע בנבלתם, וטומאת משא אין להם מפני שכיון שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא, אבל כשתחבן בקיסם כמו שהן מרודדין, אם באנו לטומאת מגע לא מהני מפני חיבור הקיסם שמחברן מפני שזהו חיבור בידי אדם האי תחיבה בקיסם, נמצא דחיבור הקיסם לא מהני, והחיבור הרידוד סבר הרמב"ם דזה לא סגי לטומאת מגע, והא דמטמא במשא הוי מטעם גזירת הכתוב דנשא ונישא דרבתה תורה לטומאת משא, ואם בשביל הכלל דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא, סבר הרמב"ם באופן זה שהם תחובים בקיסם הרי יכול לבוא לטומאת מגע ג"כ באופן שאם כונס השני חצאי זיתים ביחד זה אצל זה ממש יטמא גם טומאת מגע, דהרי אם יטול אדם פירורין בשר של נבלה ומדבק אותם ונגע בכזית שלם אעפ"י שבא על ידי אדם נטמא בטומאת מגע, וא"כ כיון שיכול לבוא לטומאת מגע קרינן בזה שבא לכלל מגע, ורק כשהוא על העור לא חשבינן זה שיכול לבוא לידי מגע מטעם גזירת הכתוב מבנבלתם, וזה מתאים לדברי מרן. ואין להקשות דהרי מבואר בסוגיא דבעינן בא לכלל מגע בכל צד, ולא מהני מה שבא לכלל מגע מלפניו, דשאני התם דגזירת הכתוב הוא דבעינן נגיעת אחוריים גם כן כמו שפירש"י בד"ה בכל צד, מטעם דכתיב בקרא נגיעת אחוריים, אבל בתחבן בקיסם קרינן בזה שבא לכלל מגע, ואינו מעכב לטומאת משא. זהו לדעתי שיטת הרמב"ם

תוס' ד"ה אין מאהיל וחוזר ומאהיל, וא"ת מ"ש אהל ממשא, וי"ל דמשא מרבינן בסמוך מיטמא דקתני יכול אף במשא ת"ל והנושא יטמא יעו"ש. ובתו"ח הקשה דלפי מה שמסקינן כתיב נשא וקרינן נושא ודרשו הא דנישא בבת אחת, והיינו במרודד וא"כ למ"ל הא דיטמא, וליכא למימר דאי לאו יטמא הוא אמינא דלמשא בעינן כזית שלם מחובר ממש כמו בנוגע, דזה ליתא, דע"כ מהא דנשא וקרינן נושא ילפינן לכזית מרודד יעו"ש. והנה לכאורה אפשר דאי לאו יטמא דבא להוסיף טומאה למשא הוי אמרינן דמרודד מטמא גם במגע. אבל מדכתב רחמנא יטמא במשא דבא לאוסופי טומאה למשא, אנו יודעין דבא למעט מגע, לומר דמרודד לא מהני בטומאת מגע, עי' במהר"ם

עוד נראה דבא לרבות טומאת משא דלא בטל, והיינו בנבלה שנתערבה בשחוטה וכתב הרמב"ם בפר"א מאבוה"ט הי"ז נבלה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבלה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע אבל אם נשא הכל נטמא. ומקור הדין מברייתא דרבי חייא בבכורות כ"ג. והביאור