נזר הקודש - חולין כב

מן החי, ויש להבין מדוע לא הקשו התוס' כן לפירש"י, דהיאך יפרש למ"ד דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת

ונראה לומר דאפילו למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, הנה כל זה דוקא רק בשעה שהיא בשלימותה ובחיותה אז אינה עומדת לאברים - ואפילו כשהיא טרפה אבל עומדת היא בחיותה עדיין כדאיתא לקמן ק"ג ע"א. - אמנם באופן שהיא נעשית נבלה על ידי נקובת הושט, ויצתה מחזקת חיים אז עומדת היא גם לאברים ויש בה חלות איסור אבמה"ח. ואין לומר דכיון שנבלה היא שוב אין בה משום אבמה"ח מטעם דנחשבת כמתה, והאבר הנתלש ממנה בשעה זו הרי"ז כתולש מן המתה ממש. ליתא דהרי מבואר לקמן קכ"א בשוחט בהמה טמאה אעפ"י ששחט בה שנים או רוב שנים סבר ר' יוחנן דישנה לאברים עדיין כל זמן שהיא מפרכסת, ואפילו לחזקיה דפליג שם וסבר דאינה לאברים, איכא למימר דזה דוקא אם שחט בה שנים או רוב שנים. אבל בניקב הושט לחודיא ע"כ גם חזקיה סבר דישנה לאברים

ולפי"ז הנה תיכף בהתחלת השחיטה ופגע בושט, הנה בשעה זו עומדת באיסור אבמה"ח אם תלש ממנה אבר בשעה זו אסור האבר באיסור אבמה"ח. וזהו שיטת רש"י שמפרש חזקת איסור באמה"ח בהתחלת השחיטה, ומטעם זה בספק אם גמר השחיטה דהיינו שלא בדק בסימנים מוקמינן את הבהמה בחזקתה שעמדה בהתחלת השחיטה

אמנם לפי"ז אכתי יש להבין הא דקאמר הש"ס בחגקת טומאה לא אמרינן, וקשה הא בשעה זו שעומדת גם לאברים לאיסור, הרי היא עומדת גם לטומאה מטעם טומאת בשר שיש בו טומאה מטעם אברים

ונראה דהנה ודאי דהבשר שחוץ לאבר דהיינו שאין האבר זקוק לו לקיומו של אבר אין בו טומאה מטעם אברים כדין אבמה"ח וממילא בספק בשחיטה דהוי ספק נבלה, יש להבשר שחוץ להאבר חזקת טהרה - ומטעם זה קאמר הש"ס בחזקת טומאה לא אמרינן - והיינו דאי אפשר לומר דהבשר ששייך להאבר טמא, והבשר שחוץ להאבר טהור - משום דאין זה נבלה האמורה בתורה, דהרי כתיב וכי ימות מן הבהמה הכוונה בהמה שלימה, ובאופן שע"כ יש בהנבלה כזו שהבשר טהור דהיינו הבשר שחוץ להאבר שוב אין לטמאות גם להבשר שהאבר צריך לו. - וזהו הביאור בחזקת טומאה לא אמרינן - היינו דאין לנו לומר חזקת טומאה באופן שע"כ יש הרבה בשר שהוא טהור, ומדויק הלשון לא אמרינן שהכוונה אעפ"י שיש מקום לומר כן, אבל אין לומר כן. וזהו כמו שכתבנו

והנה כל זה לענין טומאת נבלות, אבל לענין איסור הרי זה בשר מן החי שאסרה התורה מן ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, ואיסור זה ישנו תיכף משהתחיל לשחוט ופגע בושט, והרי זה בחזקת איסור עד שיודע במה נשחטה. - ולפי"ז הא דפירש"י בשר מה"ח שאינה מטמאה הכוונה הבשר שחוץ לאבר שאין האבר נדרש לו לקיומו

והנה הרמב"ם בפר"א משחיטה הי"ב כתב כל השוחט צריך לבדוק הסימנים לאחר שחיטה, ואם לא בדק ונחתך הראש קודם שיבדוק הרי זו נבלה עכ"ל. ומשמע דהוי נבלה ודאית גם לענין טומאת נבלות מדלא כתב דהוי ספק נבלה כמו שכתב שם בהכ"ד במצא הסכין פגום לאחר שחיטה, והכא כתב דהוי נבלה שזה מורה דהוי נבלה ודאית, וזהו ע"כ מטעם חזקה דמעיקרא. ותמוה דהלא לא היתה בחזקת טומאה ואדרבה הלא יש לה חזקת טהרה דמעיקרא כמו דאיתא בש"ס בחזקת טומאה לא אמרינן. - ואפילו מאן דאמר דהוי נבלה כתבו התוס' דהוי מדרבנן משום דרוב פעמים שוחט שפיר. - ואפילו אם אמרינן דהרמב"ם סבר דלא נחשב לרובא ואפשר משום דהוי רובא דתליא במעשה. (עי' בחדושי רע"ק ליו"ד) אבל עכ"פ יותר מספיקא לא הוי, וא"כ מדוע כתב הרמב"ם דהוי נבלה ודאית

ונראה דסבר הרמב"ם כפירש"י דהחזקת איסור הוא משום אבמה"ח. והרמב"ם סובר ג"כ דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת, ומפרש מאן דסבר בחזקת טומאה לא אמרינן אזלא אליבא דחזקיה דסבר בשחט בה שנים או רוב שנים ועודה מפרכסת אינה לאיברים, ובאופן דפגע בושט סבר חזקיה דכיון דנבלה היא ג"כ אינה לאיברים למ"ד דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת, וא"כ בשעה זו שהתחיל ופגע בושט שוב אין באברים האלו משום אבמה"ח, וא"כ אינה ג"כ בחזקת טומאה של אבמה"ח, ולהכי אמר בחזקת טומאה לא אמרינן. - אבל הרמב"ם דסבר במפרכסת ישנה לאברים, א"כ סבר בנקובת הושט דג"כ ישנה לאברים כמבואר בפר"ג מטו"א, וא"כ עומדת היא בהתחלת השחיטה בטומאת אבמה"ח להכי כתב הרמב"ם הרי זו נבלה ומשמעו נבלה ודאית גם לטומאת נבלות

אמנם טרם הונח ביישוב דברי הרמב"ם והוא לפי מה שכתבנו בטעם של המ"ד דבחזקת טומאה לא אמרינן מטעם דכיון דהבשר שחוץ לאבר ואין האבר נדרש לו לקיומו, ובשר הזה אינו בכלל האבר להיות טמא עמו, ומטעם זה אין לטמא הבהמה בטומאת נבלות. מטעם דאין זה נבלה האמורה בתורה - וא"כ קשה מדוע סבר הרמב"ם דבלא בדק הסימנים הוי נבלה

ונראה דזה תליא בפלוגתא דתנאי לפי האוקימתא דרבא לקמן קכ"ז דפליגי אם יש יד לאבר לטומאה דר"מ סבר יש יד לאבר. והרמב"ם בפר"ב מטו"א ה"ו פסק כוותיה יעו"ש. וא"כ יש לומר דהרמב"ם סבר דהבשר המחובר לאבר טמא מטעם יד לאבר. והרמב"ם מפרש דמאן דאמר בחזקת טומאה לא אמרינן סבר כר' שמעון דפליג על ר"מ וסבר דאין יד לאבר לטו"א וסבר דכמו שאין יד לאבר לטו"א הנה כמו כן אין יד לאבר מן החי להכניס ולהוציא טומאה. - ולהכי למ"ד שאין יד לאבמה"ח להכי הבשר שחוץ לאבר ואין האבר נדרש לקיומו, הנה הבשר הזה טהור לגמרי מטומאה. להכי אמר בחזקת טומאה לא אמרינן. - אבל הרמב"ם דסבר יש יד לאבר, וסבר דגם להיות טמא בטומאת נבלות יש יד, א"כ הבשר הזה שחוץ לאבר טמא ג"כ בתורת יד. - נמצא דבשעה שפגע בושט שיש בזה דין אבמה"ח אם תלש האבר בשעה זו, ויש עליו איסור אבמה"ח וגם טומאה ג"כ עם כל הבשר שעמו. - וכיון שכן דיש להבשר דין טומאה להכי בלא בדק הסימנים מוקמינן אחזקת טומאה - דהיינו שמחזיקין מטומאה לטומאה כמו שמחזיקין מאיסור לאיסור הנה כן מחזיקין מטומאת יד לטומאת נבלה. - ואין זה ענין להא דבעי הש"ס לקמן קכ"ח אם בהמה בחייה נעשית יד לטומאה משום דהתם מיירי בבהמה בחייה כמבואר שם. - משא"כ הכא דמיירי בשעה שהושט נקוב, ועוד דדנין כמו אילו היתה חתוכה לאברים. - והא דפסק הרמב"ם בנמצא סכין פגום דהוי ספק נבלה כתב מרן בכס"מ דשאני התם דסכין איתרעאי, משא"כ הכא דהספק בבהמה עצמה יעו"ש

והנה אופן אחר יש לפרש בדברי הרמב"ם בזה שכתב בלא בדק דהוי נבלה היינו לענין איסור נבלה, ולא לטומאת נבלה - והיינו דהרמב"ם לשיטתו דסבר דנקובת הושט הוי נבלה מחיים לענין איסור נבלה אבל לא לטומאת נבלה כמו שמבואר בפר"א מאבוה"ט, וסבר דכיון דבהתחלת השחיטה כשפגע בושט אם לא יגמור השחיטה הוי נבלה ודאית לאיסור נבלה. וממילא אם ספק גמר השחיטה עומדת היא בחזקת איסור נבלה. - ומטעם זה לא כתב הרמב"ם דמטמא כדאיתא בש"ס למ"ד דהוי נבלה ומטמא. והיינו דסבר הרמב"ם ג"כ דבחזקת טומאה לא אמרינן

ובזה יש ליישב ג"כ הא דכתב הרמב"ם הכא דהוי נבלה ומשמעו ודאי נבלה, ואילו התם בנמצא סכין פגום כתב דהוי ספק נבלה, והיינו דבספק אם גמר השחיטה הוי ספק ניקב הושט, ובספק ניקב הושט סבר הרמב"ם דהוי נבלה ודאית לאיסור נבלה. - משא"כ במצא סכין פגום דאין להסתפק