נזר הקודש - חולין רכח

מהא דנישא ונושא, וע"כ מיירי בשני חצאי שיעור, וא"כ חזינן דאינו מעכב הא דאינו מטמא במגע להיות עיכוב לטומאת משא, וא"כ מדוע גבי העור שנושא השני חצאי זיתים ביחד הוי עיכוב הא דאינו מטמא במגע שאינו מטמא במשא, ואם בשביל ביטול העור הלא כיון שלא מהני ביטול העור לגבי טומאת משא דהרי כן משמע מהרמב"ם שכתב הטעם מפני שאינו מטמא במגע להכי אינו מטמא במשא, ומשמע שרק מטעם חסרון טומאת מגע מונעת מטומאת משא, וזה תמוה, מ"ש מהא דקיסם

ונראה דשני אופנים איכא בהא דחסרון טומאת מגע לגבי טומאת משא, א' חסרון מציאות מגע כמו הא דתנן לקמן קכ"ה קולית נבלה וקולית השרץ סתומים שהחסרון מגע במציאות. ב' חסרון מגע מצד הדין היינו שיש בזה מגע אבל חסרון מצד חסרון חיבור כמו הכא דבעינן שתי נגיעות ואינן מצטרפות

והנה הכא בטומאת משא דנבלה ע"כ רק חסרון מציאות מגע מעכב כמו הא דקולית נבלה סתומה, אבל חסרון חיבור ע"כ דאינו מעכב מדחזינן דאמרה תורה נושא ונישא שהכוונה כזית על ידי חיבור אדם ונושאן בבת אחת, ובזה אמרה תורה שאעפ"י שאיכא חסרון במגע היינו לטומאת מגע, אבל כיון שיש מציאות למגע זה אינו מעכב לטומאת משא, ובזה אתי שפיר הא דתחבן לשני חצאי זיתי נבלה בקיסם ונשאן דטמא טומאת משא

אמנם בשני חצאי זיתים בעור דאעפ"י שגם בזה יש מציאות למגע, אבל כיון שהעור מבטלן הרי זה כאילו חסרון מציאות יש בזה, מטעם דהביטול של העור משוויהו כדליתא, ואעפ"י שלגבי טומאת משא לא הוי חסרון גם מפני העור, דלא גרע העור מקיסם, אמנם כיון דלגבי טומאת מגע הביטול העור משוויהו כדליתא שוב לא מהני גם לטומאת משא. וזה הדבר, דבשלמא אם היה הדין דהנגיעות מצטרפות דאז היתה חשיבות להשני חצאי זיתים ולא מהני ביטול העור, אמנם כיון דהנגיעות אינן מצטרפות ממילא לגבי נגיעה נחשב כדליתא והבשר של השני חצאי זיתים דינם כעור ממש, והרי זה כביטול המציאות, ובחסרון מציאות מעכב לטומאת משא, וזהו שכתב הרמב"ם עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר נבלה העור מבטלן, ואינן מטמאין לא במגע ולא במשא, שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא, ביאור הדברים, שכיון שאינו מטמא במגע, בממילא בטל חשיבותן לגבי העור, ודינן כמו העור, ומטעם זה חסרון טומאת מגע עושה העור להבשר להיות כעור ממש, משא"כ כשתחבן להשני חצאי זיתים בקיסם דהחסרון לטומאת מגע מטעם חסרון צירוף, אבל יש מגע במציאות לא הוי חסרון לטומאת משא מטעם שזה אנו יודעין מהלימוד דנושא ונישא בבת אחת

והנה מבואר מזה דשיטת הרמב"ם דשתי נגיעות אינן מצטרפות, וקשה מהא דתנן בעדיות פר"ג מ"א הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבלה או נושאן ר' דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין וכו' זה הכלל כל שהוא משם אחד טמא יעו"ש. הרי מבואר דחכמים סברי דשתי נגיעות מצטרפות, והרמב"ם בפר"ד מטו"מ הי"ד מביא כן לדינא לטומאת מת, איברא דגבי נבלה לא כתב כן. אבל הלא ראינו דחכמים שם סברי גם גבי נבלה כן דשתי נגיעות מצטרפין, ואעפ"י שר"ע במשנתנו לא סבר כן, אבל החכמים דבבחירתא סברי בהדיא דגם בנבלה שתי נגיעות מצטרפות

ונראה דהסוגיא מביא הכא כתנאי דפליגי תנאי אם חצאי שיעור מצטרפין לנגיעה והוא הא דאיתא כתנאי אחד הנוגע ואחד המסיט ופירש"י הנוגע בשני חצאי שיעור, רבי אליעזר אומר אף הנישא, ומפרש והוא דנישא דבעינן שיהיו מחוברין יחד יעו"ש. מבואר מזה דחכמים דעדיות, ור' אליעזר דסבר דאף במשא בעינן מחוברין דוקא, וממילא דינא דעולא הוא רק אליבא דר"ע, וכיון דמפרש הש"ס בהא דטומאת משא דנבלה דבעינן נושא ונישא בבת אחת, דהיינו חצאי זיתים, וכיון דזהו חידוש דין בטומאת משא, וזהו כיון שעכ"פ נושא הכל בבת אחת, מזה נשמע דבנגיעה לא מהני מטעם דשתי נגיעות אינן מצטרפות, ולהכי סבר הרמב"ם כן בטומאת נבלה, אבל בטומאת מת סבר הרמב"ם כחכמים דעדיות דמגע ומגע מצטרפין

ובזה יש לעיין בזה שכתב הרמב"ם שם בפר"א מאבוה"ט הי"ז נבלה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבילה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע. אבל אם נשא הכל נטמא וכו', ופירש מרן בכס"מ שם דבמגע ליכא טומאה מטעם דלענין מגע חשיב כל נגיעה ונגיעה בפני עצמה וחשיב כנוגע וחוזר ונוגע, אבל לענין משא הרי נושאו הכל ביחד, יעו"ש. וקשה מדוע לא אמרינן כל שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא

אבל נראה דהבדל יש בין אם אינו במציאות של מגע דבזה מיעטה טומאת משא, אבל באופן שיש מציאות של מגע, רק אינו בצירוף מטעם החסרון דנגיעה בכשיעור בזה אין למעט טומאת משא מטעם דכיון דהחסרון של מגע ליתא במשא, דהחסרון במגע שאין בזה נגיעה שלימה, דכל נגיעה היא בחצי שיעור, וזה לא שייך במשא מטעם דע"כ הוא נושא שיעור שלם, ובזה אתי שפיר גם בנבלה שנתערבה ברוב שחוטות דכיון דע"כ יש בזה ענין מגע במציאות דהרי יכול ליגע את כולן בזה אחר זה, ורק חשיבות של מגע אין כאן מטעם דעל כל נגיעה איכא למימר דשל שחוטה נגע, וכיון שבנגיעה דחדא אין כאן טומאת מגע, להכי לא מהני גם בשנגע את כולן, וכמו גבי העור שמבטל החצאי שיעור לא מהני נגע וחזר ונגע מטעם ביטול, כן גם בשיש ביטול ברובא לא מהני נגע וחזר ונגע, משא"כ טומאת משא שרבתה תודה לשני חצאי זיתים שמטמא במשא, והיינו דהעור אינו מועיל לבטלם באופן שמונחים יחד באופן שמרודד, הנה כמו כן לא יועיל כח הרוב לבטלו מטומאת משא, ולא איכפת לן הא דאינו במגע, מטעם דהמציאות מגע איכא, והסיבה מפני שאין כאן מגע, וזה לא שייך במשא דע"כ הוא נושא, וכמו שכתבנו לעיל

איברא ברא דיש להעיר על זה שכתבנו דשאני הא דאינו במגע במציאות להא שאינו במגע מצד חסרון נגיעה והיינו חסרון חיבור, מהא דאיתא בסוגיא בעא מיני' רב אויא סבא מרבה בר רב הונא קולית סתומה לרבי ישמעאל מהו שתטמא אית לי' לר"י את שבא לכלל מגע בא לכלל משא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא והכא היינו טעמא משום דבא לכלל מגע מלפניו, והיינו דסבר רב אויא כבר פדא דאית ליה מלפניו נוגע וחוזר ונוגע, וכן פירשו בתוס', ומשמע דלר' יוחנן דסבר דגם מלפניו לא אמרינן נוגע וחוזר ונוגע דבזה פשיטא דע"כ ר' ישמעאל גם בקולית סתומה סבר דאעפ"י דליתא לטומאת מגע. מ"מ מטמא במשא מטעם דלא סבר כלל האי כללא דליתא במגע אין לו טומאת משא, והלא לפי מה שכתבנו דהרמב"ם ע"כ סבר דשאני הא דאינן במציאות למגע, והנה הא דקולית סתומה שאינה במציאות למגע מצד עצמה הלא אפשר לומר דבזה מודה ר' ישמעאל, וע"כ חזינן דהסוגיא סוברת דאם אמרינן דאין נוגע וחוזר ונוגע דינו שוה לקולית סתומה ומדחזינן דסבר ר' ישמעאל הכא דאעפ"י שאינו במגע, מ"מ מטמא במשא א"כ גם קולית סתומה כן הדין

ונראה דמוכח מסוגיא דשבת דע"כ מודה ר' ישמעאל בקולית סתומה דכיון שאינה במגע אינה במשא והוא הא דאיתא בשבת פ"ד דבי ר' ישמעאל תנא כמשכב נדתה יהיה לה מה היא אית לה טהרה במקוה אף משכבה נמי אית לה טהרה במקוה לאפוקי כלי חרס דלית ליה טהרה במקוה, מתיב רבי אילעא מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורין בזב וכו' יעו"ש. והנה הא דפכין קטנים שאינם מטמאין בהיסט משום דאפקי' רחמנא בלשון נגיעה לומר דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסס, והא דאין בו טומאת מגע מפני שאי אפשר ליגע בו כמבואר ברש"י ובתוס' שם, הרי חזינן דגם