נזר הקודש - חולין רכו

והנה לפי"ז יש להבין היאך מפרש ר' יוחנן דברי חכמים, דהרי ע"כ סברי חכמים דאמרינן חלים ולפי האוקימתא דרבא בפירושא דהמשנה כו"ע סברי חלים

ונראה דהנה מקודם נבין מה קא מדמו הא דעור דסבר ר"ל חלים להא דתנור, דע"כ לא דמי דגבי עור כיון שמחוברין הקרעים בהמיעוט המחברן, וגם העור חלים היינו שחזקים הם ובנקל לתפרן לעשותם אחד סבר ר"ל מעלה דחלים, משא"כ גבי תנור הלא גם כי ממעטו מבפנים ארבעה טפחים שוב אינו ראוי לתשמישו, ואם בא לתקן התנור הלא חסר לו הארבעה טפחים שמיעט

לכן נראה דהפירוש בסוגיא הוא באופן זה דהנה אמרה תורה (ויקרא י"א) תנור וכירים יותץ, וכתב הרמב"ם בפיה"מ דהפירוש בתורה יותץ אם שלם טמא ואם חתכו טהור ואמר בתואר חתכו שיקרע על ארכו עד שישוב ג' חתוכים אחר שיגרר הטיט הנוסף אשר על גבי התנור וכו' יעו"ש. מבואר דטהרתו של תנור סברי רבנן דבעינן שיקוים הא דאמרה תורה יותץ ולא סגי בזה שמבטל תשמישו, אלא בעינן נתיצה, וזהו המטהרו

ובזה מתיב ר' ירמיה לר"ל דסבר חלים מהא דר"מ דאמר דלא בעינן לגרור את הטפילה, ואם אמרינן חלים אם כן הכא הרי חסר נתיצה, כיון דאיכא על התנור הטפילה, אבל אם לא אמרינן חלים קרינן לזה שפיר נתיצה, ועל זה השיב רבא ואימא מדרבנן דע"כ סברי חלים, ומפני זה בעינן גרירת הטפילה אשר בלא זה לא קרינן ונתץ, ובזה מסיים רבא דלכו"ע בעינן גרירת הטפילה, והיינו מפני שבלעה הגרירה דהטפילה אין כאן נתיצה, ועוד בטומאתו

ולפי"ז אף לר' יוחנן דלא סבר חלים גבי עור, אין זה שייכות להא דתנור, והיינו דאף אם לא אמרינן חלים, מ"מ צריך לגרור הטפילה בשביל הגזירת הכתוב דטעון נתיצה

ובזה יש להבין דברי הר"ש והתוס' יו"ט שם שפירשו בדברי ר' מאיר דלא חייש לחלים יעו"ש. ולפי"ז ע"כ יפרשו דברי חכמים דסברי חלים, ולפי"ז תקשה לר' יוחנן דלא סבר חלים מדברי חכמים דהלכתא כוותייהו, ולר"ל תקשה מר' מאיר כמו שמותיב ר' ירמיה. ועוד דהלא מבואר בסוגיא אוקימתא דרבא דלכו"ע בעינן גרירת הטפילה לטהר התנור מטומאתו, וזה היפך הסוגיא דידן

אמנם יש לומר דאוקימתא דרבא ליישב המשנה לשיטת ר"ל דסבר חלים, משא"כ לר' יוחנן מתפרשא המשנה דפליגי בחלים ור' יוחנן סבר ע"כ כר' מאיר דלא סבר חלים, אבל זה דוחק לומר שר' יוחנן יסבור כר' מאיר שהוא יחיד לגבי רבים, וגם תקשה לפי"ז דברי הרמב"ם שפסק בפרט"ז ה"ב דכלים כחכמים דבעינן גרירת הטפילה, ובהא דפליגי ר' יוחנן ור"ל בהא דחלים ע"כ פוסק כר' יוחנן. ומטעם זה השמיט דינא דחלים לגבי עור, וע"כ צריך לומר דהרמב"ם אינו מפרש המשנה דפליגי בחלים, וע"כ צריך לומר דהרמב"ם מפרש הסוגיא כמו שכתבנו, וא"כ דברי הר"ש והתוס' יו"ט צע"ג

גמ', אמר מר חולקן לשלשה, ורמינהו תנור תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בד"א בגדול. והיינו דבגדול שירוי ד' אבל בציר מד' לא נטמא, והתם קתני חילקו לשלשה אבל לשתים לא, מטעם דאיכא רובא באחד, ומשמע אפילו בפחות מד' הוי דינו כתנור שלם, עי' בפירש"י. (והנה מה שכתב רש"י דאע"ג דלא הוי השבר ד' אינו מדויק דע"כ הכוונה דשבר ד' לא מהני אם איכא רובא). ומשני דהא דתנן דחלקו לשנים טמא בדאיכא רובא אע"ג דליכא ד' דעבדי' גיסטרא דבזה קרינן לרובא תנור שלם, ולא קשה דלפי"ז שיריו חמור מתחילתו דתנור בתחילה שיעורו בד', משום דבאופן זה דעבדי' גיסטרא לא נקרא שבור והרי הוא כתנור שלם באופן דאיכא רובא באחד, ורק אם חלקו לשלשה דליכא רובא באחד מהם וליכא רובא עומד אז נקרא שבור

גמ', אמר מר שיריו ברובו רובו דטפח למאי חזי אמר אביי שירי גדול ברובו, והאמרי רבנן ארבעה, לא קשיא הא בתנורא בר תשעה הא בתנורא בר שבעה, ופירש"י בתנורא בר שבעה הואיל ורובא הוי בציר מד' לא מטמאין ליה ברובו דלא חמירי שיריו מתחילתו דבעינן ד' ובתנור בר תשעה בעינן רובא

ובתוס' הקשו מדוע לא משני דהא דאמרו חכמים ברובא מיירי בגיסטרא, ובזה אע"ג דלא הוי ארבעה והא דבעינן בשיריו מיירי דצלקיה מצלק. ומתפרצים כיון דמשנה אחת היא מסתבר דמיירי בענין אחד יעו"ש. והנה ע"כ כוונת התוס' דאם הוי מוקמינן הא דשיריו ברובא דמיירי בגיסטרא היינו רובא בפחות מארבעה ג"כ טמא כיון דחשבינן ליה לכולו עומד ונחשב לתנור שלם ברובו עומד

ולפי"ז יש ליישב הא דהקשה המהרש"א לוקמי' כולה בגיסטרא ורק ההבדל בתנורים דבתנור בר שבעה סגי ברובא ובתנור בר תשעה בעינן ארבעה והוי לחומרא עכת"ד. ונראה דבגיסטרא שנחשב לשלם, דאז גם בלא נשתייר ארבעה שלם במקום אחד גם כן טמא, והיינו דכיון דחזינן בגיסטרא בתנור בר שבעה דסגי ברובא, אעפ"י דליכא ארבעה במקום אחד, ואם כן מדוע נאמר דבר תשעה לאצרוכי ארבעה במקום אחד, להכי לא מצינן לאוקמי' באופן זה כיון דבגיסטרא גם רובא בפחות מארבעה הוי כתנור שלם, א"כ גם בתנור בר תשעה לא בעינן ארבעה

גמ' אמר מר שיריו ברובו רובו דטפח למאי חזי, אמר אביי שיריו דגדול וכו'. מבואר דבתנור טפח ליכא דין שיריו ברובו כיון דלא חזי למידי. והנה לפי"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם שכתב בפרט"ו מכלים ה"ב וז"ל, ואם קטן משיתחיל בו טפח ויסיקנו, ושם בפרט"ז ה"א כתב וז"ל, תנור גדול שיריו ארבעה טפחים ובקטן שיריו רובו עכ"ל. וקטן שכתב הרמב"ם ע"כ הכוונה תנור של טפח שזה נקרא קטן וכתב דשידיו ברובו, וקשה קושיות הש"ס רובו של טפח למאי חזי, ולכן אפילו אם עביד גיסטרא לא מהני כיון דלא חזי למידי, ולפלא על הנו"כ שלא העירו בזה, וצע"ג

וראיתי אח"כ בתו"ח שהעיר בזה

ונראה דהנה כתבנו לעיל בפלוגתא דר"מ ורבנן בהא דגורר את הטפילה דרבנן סברי בתנור שחלקו לשלשה דגורר את הטפילה, ור"מ סבר דאינו צריך לגרור את הטפילה, וביארנו דרבנן סברי דהטפילה המחבר חסר בזה נתיצה, ור"מ סבר דאם אינו ראוי לתשמיש סגי לטהר מן הטומאה

והנה כמו כן להיות נקרא תנור, ובמשנה הכא לא נזכר אודות הטפילה מאומה, משמע דהני תנאי לא סברי הא דטפילה, והיינו דסברי דהעיקר תלוי רק בהשתמשות אם חזי לשימוש בזה שהתנור משמש, ואם אינו ראוי לשימוש לא נקרא תנור אפילו כשהטפילה עליו, ולהכי בתנור טפח כשהשיריו ברובו שאינו ראוי לשימוש של תנור לא נקרא תנור, ולזה פריך הש"ס רובו דטפח למאי חזי. אבל הרמב"ם סבר דעיקרו של תנור נחשב כשהטפילה עליו דכיון דלא חשיב נתיצה כשהטפילה עליו אעפ"י שאינו ראוי לשימוש של תנור, הנה כן להיות נקרא תנור לקבלת טומאה, ולהכי תנור של טפח שהשיריו רובו של טפח והטפילה עליו נקרא תנור. והש"ס שפריך רובו של טפח למאי חזי, הוא מפני שהתנאים האלה סברי דעיקרו של תנור הוא מפני השימוש, ובשלא חזי לשימוש לא הוי עליו דין תנור, אבל להחכמים במשנה דלעיל בהא דתנור שנטמא סברי דכל זמן שהוא מחובר בהטפילה דין תנור עליו. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם בס"ד

משנה, עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא. - והנה לעיל קי"ט ע"ב פליגי ר' יוחנן ור"ל בהא דשערה אם הוא משום יד או משום שומר, דר"ל סבר שהוא משום שומר, ור' יוחנן סבר שהוא משום יד, דסבר דנימא הוי יד. ונפק"מ אם משום יד או משום שומר