נזר הקודש - חולין רכה

גזירה בזה, ותירצו התוס' משום דלא מצריך אלא רוב מצומצם, ופריך דיעשה רוב הנראה לעינים. אבל קשה דמאי פירכא היא הלא אפשר דכן הוא האמת דבעינן רוב הנראה לעינים, ועוד אם באנו לחוש הלא יש לגזור לאידך גיסא דאם יעשה רוב הנראה פן יבדיל, וכיון דאיכא חששא משני הצדדין להכי אין מקום לגזור. וראיתי אח"כ בחידושי הר"ן כתב שהרמב"ן הקשה בזה וכתב דהכא מקשה אליבא דמ"ד בזבחים דר"א בר"ש סבר ולא יבדיל דאין צריך להבדיל הלכך פריך על זה ליגזור ויבדיל היינו מדרבנן ומטעם הגזירה. אמנם נראה דהתוס' לא נחתו לזה משום דכתבו התוס' לעיל כ"א ע"ב ד"ה ואינו, דע"כ הסוגיא הכא אזלא אליבא דמ"ד שאינו רשאי להבדיל דאל"כ לא שייך ליגזור יעו"ש

וע"ד קושיות הרמב"ן דלמא כן הוא האמת דבעינן רוב הנראה לעינים, שפיר ניחא לפי מה שמוכח מסוגיא לעיל כ"א דמשני אב"א שנים שדומה לשנים, והיינו דלא בעינן רוב הנראה לעינים יעו"ש. וכפירש"י שהוא רוב מצומצם

והנה מדברי הרמב"ן שמפרש דסבר הש"ס הכא לר"א בר"ש דאין צריך להבדיל, א"כ הרי זה היתר מפורש ומכל זה פריך הש"ס דליגזור, ומזה לכאורה מוכח דאפילו דבר המפורש בתורה להתיר יכולים ליגזור גזירה. ומזה סתירה להט"ז ביו"ד סימן קי"ז דאין לחכמים לגזור איסור במקום שמפורש בתורה היתרו

גמ', אי בטומאה דאורייתא הכי נמי הב"ע בטומאה דרבנן, ופריך טהור בטמאה טומאה דאורייתא בטרפה וכו'. וקשה על הרמב"ם בפסק כרב נחמן בפרכ"ג מכלים ואילו הכא בשאר אבוה"ט פר"א ה"י מביא דין המשנה טהור בטמאה שהיא טומאה דאורייתא ולא גזר. והמל"מ הקשה בזה בהשני מקומות

ונראה דהרמב"ם סבר דיש לתרץ גם באופן אחר, והוא דשאני בין דבר שהיה טמא, ועכשיו בא לבטל הטומאה, בזה יש לגזור דלמא חייס ולא מבטל, והטומאה כדקאי קאי כדמעיקרא אבל באופן להביא טומאה על מי שהוא טהור בזה אין לגזור גזירה מטעם דכל אדם שומר עצמו שלא יטמא, ומוקמינן ליה אחזקה קמייתא דטהור הוא וטהור יהיה

עוד יש הוכחה דהש"ס לקמן דפריך ר' יוחנן לרשב"ל דסבר דעור חלים ממשנתינו גבי עור אמאי לא אמרינן חלים, ולא משני הש"ס דמשנתינו מיירי בטומאה דרבנן ולא חיישינן לחלים, דע"כ עיקר הסברא דחלים הוא דרבנן, ומזה מוכח דאין הכרח לאוקמי המשנה בטומאה דרבנן אפילו לרב נחמן, דהרי שפיר איכא לחלק הא דטלית טמא למשנתינו וכמו שכתבנו, ואתי שפיר פסקי הרמב"ם

גמ', כשמואל דאמר אבוה דשמואל טריפה ששחטה מטמאה במוקדשין. עי' לעיל ע"ג מה שכתבנו בביאור כל הענין

גמ', אלא אמר אביי בשומר העשוי לנתק קא מיפלגי וכו'. ויש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא דשומר העשוי לנתק, איברא דאוקימתא דאביי אליבא דר"ל, וזהו דלא כהלכתא בעור חלים, והמשנה יש לפרש שהוא לדין יד וכפירש"י, ומהרמב"ם משמע ג"כ שהוא מפרש זה בדין יד כדמשמע בפר"א מאבוה"ט ה"י. אבל היה להרמב"ם להשמיע בדין שומר העשוי לנתק אם דין שומר עליו, וצ"ע

גמ', ת"ש רבי דוסתאי בן יהודה משום רבי שמעון אומר המפשיט בשרצים חיבור עד שיפשיט את כולו, הא בגמל אינו חיבור. ומשני לא תימא הא בגמל אינו חיבור אלא אימא בעור שעל הצואר אינו חיבור, ור' יוחנן בן נורי היא. והנה מבואר דלרב נחמן דסבר דגזרינן בטומאה דאורייתא ע"כ הא דר' דוסתאי אתיא כריוב"נ, אבל אם לחכמים דריב"נ דסברי עור הצואר חיבור ע"כ אתי רבי דוסתאי למעט עור הגמל דאינו חיבור ולא גזרינן, ולפי"ז הרמב"ם דפוסק כרב נחמן בפכ"ג דכלים, ע"כ מפרש הא דר' דוסתאי כמו שמפרש ר"נ דהא דר' דוסתאי דתנא המפשיט בשרצים חבור בא למעט עור שעל הצואר. אבל הרמב"ם פוסק בפר"א מאבוה"ט ה"י דעור שעל הצואר חבור וכחכמים דריוב"נ, ופוסק גם כן כרבי דוסתאי דהמפשיט בשרצים חבור עד שיפשיט את כולו. והנה מרן בכס"מ הקשה מדוע פוסק בזה כר' דוסתאי אשר יחידאה הוא ומסתמא חכמים פליגי עלי' יעו"ש. ולפי מה שביארנו תקשה ביותר דדברי הרמב"ם סותרים את פסקיו. והנה בדבר מה שפוסק כיחידאה אפשר לומר דהרמב"ם מדייק דע"כ דין זה דשרצים מוסכם אליבא דכו"ע, והיינו דע"כ סבר הש"ס דעצם הדין דהעור דשרצים חבור הוא מילתא דפשיטא, והוא מדקא מדייק הסוגיא דרבי דוסתאי בא למעט, דאל"כ קשה מדוע מדייק הש"ס דבא למעט גמל, דלמא זה גופא בא לאשמעינן מעינן דהמפשיט בשרצים חביור, וע"כ דזה הוי פשוט אליבא דכו"ע, והעיקר בא למעט דבר אחר או למעט גמל, או למעט עור שעל הצואר, ומשום זה פסק הרמב"ם כר' דוסתאי שהוא ברור, ועוד דגם הסתם משנה דידן דחשיב בהמה וחיה טמאים וטהורים ולא תנא שרצים, משמע שזה פשוט דבשרצים כולו חבור. נמצא דשפיר פסק הרמב"ם בשרצים כיון דזה הוי לכו"ע ולא הוי יחידאה. אבל קשה זה שכתבנו דכיון דהעיקר הא דרבי דוסתאי להודיענו דבא למעט, ולרב נחמן המיעוט בא לעור שעל הצואר וכריוב"ג, והלא הרמב"ם שפוסק כחכמים דעור הצואר חבור ממילא בא המיעוט למעט גמל, והרמב"ם סובר בהא דגמל דשיעור הפשטה בכדי אחיזה ולא גזרינן

אמנם לפי מה שכתבנו לעיל דהרמב"ם סבר דהש"ס שמשני לחלק בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן הוא לאו דוקא, אלא עיקר ההבדל בין לבטל הטומאה דמעיקרא כמו בהא דבגד שנטמא לבין שלא יטמא הטהור, ובאופן זה שלא יטמא הטהור מהטומאה לא גזרו חכמים ובזה גם רב נחמן מודה. ומטעם זה יש לפרש דר' דוסתאי בא למעט גמל, והחידוש דלא גזרינן משום פחות מכדי אחיזה. והטעם דלא גזרינן הוא משום דלא גזרינן על הטהור פן יטמא משום דאדם מזדהר שלא יטמא. ואינו דומה לבגד טמא דחיישינן שישאר בטומאתו כמו שהוא וכמו שנתבאר לעיל. כן נראה ביישוב שיטת הרמב"ם בס"ד

קכ"ד, כי ממעט לה מ"ד מיהא טהור אמאי לימא הא חלים וקאי. לכאורה הכא גבי תנור עם הטפילה המחברו ומחזקו מסתבר לומר חלים יותר מלגבי עור דחסר עדיין חיבור, אבל ע"כ הכוונה דאיכא ק"ו ומה התם גבי תנור לא אמרינן חלים, אע"ג דאיכא טפילה המחברו ומחזקו כש"כ דלא אמרינן חלים גבי עור דטרם נתחברו, אבל לפי"ז יש להבין הא דאמר ליה רבא ואימא מדרבנן גורר את הטפילה, הרי דסברי חלים, הלא איכא למימר דשאני גבי תנור עם טפילה דהטפילה מחברו, אבל גבי עור חסר עדיין החיבור, ושפיר איכא למימר דרבנן סברי חלים התם גבי תנור אבל גבי עור לא סברי חלים מפני חסרון חיבור וליכא מזה סיוע לר"ל, וגם לא קשיא לר' יוחנן דלא סבר חלים, וע"כ מזה הטעם לא מותיב ר"ל לר' יוחנן מחכמים, ולפי"ז יש להבין מאי פריך ואימא מדרבנן, והמהרש"א העיר מעט בזה

ונראה דאעפ"י שיש מעלה בתנור הא דטפילה המחברו, אבל לאידך גיסא כיון דממעט מבפנים ארבעה טפחים, ואינו ראוי לתשמישו עד שיביא מבחוץ לתקן, משא"כ בעור דחלים וקאי אינו צריך להביא עור ולחברו, אלא אם רוצה לחבר הקרע הרי מוכן לפניו שתי החתיכות ונוח לחברן, משא"כ גבי תנור אם רוצה כבתחילה צריך להביא אבנים ולתתם בפנים, והרי זה מחוסר מעשה גמור, ומטעם זה לא עדיף תנור מעור. וזהו סברת רבא דאם חיישי רבנן לחלים גבי תנור בודאי כמו כן יש לומר חלים גם גבי עור. ור"ל לא אותיב לר' יוחנן מחכמים דסרבי חלים מטעם דיש מקום לומר דתנור עדיף, אמנם כשמותיב ר' ירמיה מר' מאיר, ע"כ סבר דתנור ועור שווים, ועל זה השיב רבא ואימא מדרבנן.