נזר הקודש - חולין רכד

דרשב"ל ידע דשיטת ר' יוחנן דגם כל אלו שעורותיהן כבשרן כל זה הוא רק לטומאה אבל למלקות כדאיתא בירושלמי שבת פרי"ד, להכי לא שאל אלא על טומאה

והנה הרמב"ם אעפ"י שסובר דעור כבשר גם למלקות, השמיט עור הראש של עגל הרך בפר"ד ממ"א הכ"א, וזהו מפני שהשיב ר' יוחנן דיחידאה היא, ומזה מוכח דמה שנאכל על ידי הדחק לא הוי אכילה לענין מלקות

קכ"ג, ת"ר לגיון העובר ממקום למקום ונכנס לבית הבית טמא שאין לך כל לגיון ולגיון שאין לו כמה קרקפלין, ופירש"י אדם מת, וזה למכשפות במלחמה. ויש לדייק דמדקתני הבית טמא היינו טומאת אהל, ומיירי גם במת עכו"ם, ומוכח דמת עכו"ם מטמא באהל, וזהו כשיטת רבנן דפליגי על רשב"י דאמר דמת עכו"ם אינו מטמא באהל, ומזה ראיה לשיטת הפוסקים דמת עכו"ם מטמא באהל מסתמא דברייתא

שם, ואל תתמה שהרי קרקפלו של ר' ישמעאל מונח בראש מלכים. והנה הא דאמר התנא בראש מלכים, היינו שמכוון להא דאיתא בע"ז י"א עוד אחרת יש להם ברומי אחת לשבעים שנה וכו' ומניחין לו בראשו קרקפל של ר' ישמעאל יעו"ש. עי' בספר תו"ח דברים נעימים

לכאורה יש לומר הא דמסיים התנא הא דואל תתמה לומר שיש לחוש למת ישראל וראיה מקרקפלו של רבי ישמעאל, אבל ליתא דסתם לגיון הוא של עכו"ם והמת הוא של עכו"ם. ועוד מדשנה התנא הבית טמא בתור ודאי, וע"כ דיש לתלות בעכו"ם מטעם רובא, וע"כ דסבר התנא דמתי עכו"ם מטמאין באהל

משנה, המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה ובטמאה וכו'. הנה מדשנה התנא חיה, מוכח דלא מיירי בקדשים, ויש לדייק ולהקשות לפי מה דמוקי בש"ס דמיירי בטומאה דרבנן וטהור בטמאה היינו טריפה בקדשים שגזרו טומאה וכדמוקי הש"ס כן אליבא דרב נחמן, אבל מדשנה התנא חיה דליתא בקדשים, ע"כ מיירי בטומאה דאורייתא. וכן פירש"י בנבלה דאורייתא, וכן פירש הרמב"ם בפיה"מ, וזהו דלא כאוקימתא דהש"ס אליבא דרב נחמן, ונבאר להלן

שם במשנה, עור שעל הצואר ריב"נ אומר אינו חיבור וחכ"א חיבור. הנה לקמן בסוגיא מסיק הש"ס דפלוגתייהו דריב"נ ורבנן דשומר העשוי לנתק אם הוי שומר, ומטעם זה הקשו המהרש"א והמהר"ם לפירש"י דמפרם דבבא זו קאי אבבא דלעיל מינה, המרגיל כולו חיבור, ועל זה אמר ריב"נ דלאו דוקא כולו אלא ר"ל עד החזה הוי העור המופשט חיבור, אבל לאחר שהופשט החזה ולא נשאר כי אם העור שעל הצואר אינו חיבור וכו'. והרמב"ם בפיה"מ מפרש כפירש"י

ונראה דסברי דהא דמוקים הש"ס דפליגי בשומר העשוי לנתק זהו אליבא דר"ל דסבר דשאני העור דחלים ועל זה הקשו עליו ממתניתין, ומתרץ אביי דפליגי בשומר העשוי לנתק, אבל כיון דקיי"ל כר' יוחנן דפליג על ר"ל ולא סבר דשאני עור דחלים, ממילא מתפרשא פלוגתא דריב"נ ורבנן דשייכי להא דהמרגיל כמו שפירשו רש"י והרמב"ם

ת"ר טלית שהתחיל בה לקורעה כיון שנקרע רובה שוב אינו חיבור וטהורה, וכתבו התוס' בשם הר"ת דכיון שנקרע רובה הויא טהורה למפרע מתחלת קריעה, ולשון שהתחיל לקורעה משמע כפירושו יעו"ש. אבל זה טעמא בעי היאך נטהרה למפרע כיון דעדיין הבגד בשלימותו. ואם בשביל מחשבתו לבטל מתורת בגד וגם התחיל במעשה סגי, א"כ למה בעינן נקרע רובה, וע"כ דכל זמן שיש על הבגד חשיבות בגד לא מהני ביטול, אלא בעינן שיתבטל בעצמותו וא"כ איזה סברא יש בזה דנטהר למפרע

ונראה לפי מה דתנן בפרכ"ה מכלים מ"ט כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה, ובשבת נ"ב סבר לה כר' יהודה דמעשה לתקן לאו מעשה הוא דתניא ר' יהודה אומר לא אמר שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל, ובפירש"י הביא עד שיתן בו איזמל דרך שינוי מעשה יעו"ש. ולפי"ז בהאי בגד טמא שהתחיל בו לקורעה הרי התחיל מעשה לקלקל שפיר עולה מטומאתה, וע"כ הא דבעינן נקרע רובה הוא מפני שחיישינן שמא יחזור מביטולו כיון שעדיין בגד הוא, אבל אח"כ שנקרע רובה אמרינן איגלאי מילתא למפרע, זהו לדעתי סברת הר"ת

והנה פירש"י דהכא הבגד טהור אפילו הקרעים שהם שלש על שלש שראוין עדיין לקבל טומאה אבל עכ"פ טהור מטומאה ראשונה יעו"ש. ולכאורה כיון שעדיין תורת בגד איכא וא"כ מה מהני הקרעים כיון דעדיין בגד הוא. ונראה דסבר רש"י דלקבל טומאה מטעם שלש על שלש בעינן ייחוד, ולזה שפיר מדויק מה שהביא ראיה משברי כלי חרס דאעפ"י שעדיין ראוין לקבל טומאה טהור מטומאה קמייתא, ולכאורה קשה הא שאני בהא דקרקרותיהן דמקבלי טומאה אחרי הייחוד והקשו בזה התוס' לעיל ע"ג. אבל רש"י סבר דטומאה דשלש על שלש בעינן גם כן ייחוד לקבלת טומאה, היינו שמייחדן להיות טלאי על איזה בגד, אבל ע"כ התוס' סברי דלא בעינן ייחוד בהא דשלש על שלש. וכן משמע דעת הרמב"ם בפרכ"ג מכלים בסופו שכתב וז"ל, טלית שהיא מדרס והטבילה וקודם שיעריב שמשה התחיל לקרוע ממנה קרע כיון שנקרע בה רובה שוב אינו חיבור וטהורה כולה אעפ"י שעדיין נשתייר בה כדי מעפורת שלא נקרע שהרי הוא קורע והולך בד"א בטבולת יום שכיון שלא חס עליה להטבילה כך לא יחוס לקרוע את כולה ולפיכך טהרה כולה עכ"ל. וזהו כאוקימתא דרב נחמן. והנה חזינן דכל הטהרה של הבגד לאחר שנקרע רובא הוא מפני שמוכח שלא תשאר שלש על שלש, אבל אם נשאר שלש על שלש עדיין טומאתה עליה, היינו אם בדעתו שתשאר כן. אבל יש לדחות דהרמב"ם כתב כן בבגד טמא מדרס ששתי טומאות עליה משום מדרס ומשום מגע מדרס, אבל אם הבגד טמא טומאה אחת אפשר דהרמב"ם סבר כרש"י

והנה בעיקר הדבר שסברי רש"י והרמב"ם דבטומאת מדרס אעפ"י שבטלה טומאת מדרס מ"מ נשאר עדיין טומאת מגע מדרס, הרמב"ן הובא ברשב"א שכתב דאפילו במדרסות נמי אמרינן הכי וכדאמרינן בסמוך בעור טמא מדרס כיון שנתן בו איזמל טהור, ואפילו לרבנן כשממעטו מחמשה דלא חזי למדרס טהור לגמרי ולא מטמאינן לה משום מגע מדרס, וההוא דפרק בהמה המקשה כשקרע מעצמן וכדקתני שלשה על שלשה שנקרע, אבל הכא קורעה קתני שהוא קורע במתכוון כיוון לטהרה ולבטל שם שעליה הלכך אפילו מגע מדרס אין בו עכ"ל. והרשב"א הסכים לדבריו יעו"ש

והנה תצא מזה דלשיטת ר"ת לאחר שנקרע רובה טהורה למפרע, ועל זה שנה התנא התחיל לקורעה, ולשיטת הרמב"ם הא דתנא התחיל היינו דלאחר שקרע רובה דטהור אף המיעוט שנשתייר מטעם ההוכחה דבטח יקרע את כולה, להכי תנא התחיל בשביל הרובא, וקרי לזה התחיל מפני המיעוט שנשתייר. ולשיטת הרמב"ן דמדייק מהא דתניא כיון שנתן בו איזמל דבזה הורה שמבטלו מתורת בגד, משמע דסבר כהר"ת

ע"ב, עולת העוף לר"א בר"ש ליגזור דלמא לא אתי למיעבד רוב שנים. וקשה טובא, מה שייך גזירה כיון שכן הוא המצוה לראבר"ש. וזהו כוונת התוס' שהקשו שאני התם דגזירת הכתוב הוא שלא להבדיל, וזה אין להקשות בכל שחיטה דבהמה ועוף שמא לא שחט רוב. והמהרש"א והמהר"ם עמדו בזה. אבל לא קשה דשם אין המצוה ברוב דוקא. וראיתי בחידושי הרשב"א שהקשה משחיטה דחולין וכתב משום דלא שייך שם חיים עלייהו, משא"כ עולת העוף לר"א בר"ש דדוקא רוב בעינן, והכא שייך חייס ג"כ דלמא ימלוק כולו ויבדיל ומפני הזהירות שלא יבדיל לא ימלוק רובא אבל קשה דבעולת העוף דכן הוא המצוה, ואם לא ימלוק הרוב פסולה והכהן יעשה רובא ואם יראה שלא מלק רובא תפסול אבל לא שייך