נזר הקודש - חולין רכג

לא לאיסור אכילה. ובירושלמי שבת פר"ד ה"א פליגי בזה ר' יוחנן ורשב"ל דאיתא שם ר' יוחנן אמר לא שנו אלא לאיסור ולטומאה, אבל ללקות עור הוא ואין לוקין עליו משום נבלה, רשב"ל אמר משנה תמימה שנה רבי בין לאיסור בין ללקות בין לטומאה. ומדפירש רש"י מטמאין כבשרן משמע דרק לענין טומאה הוי עור כבשר ממש, אבל לאיסור לא הוי כבשר ממש להיות לוקה משום נבלה. וזהו כר' יוחנן דהלכתא כוותי' לגבי רשב"ל. והא דלא פירש רש"י לאיסור ע"כ משום דהאיסור הוא רק מדרבנן משום דאם הוי איסור מן התורה מטעם דנחשב כבשר נבלה היו לוקין על זה גם כן

אבל הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"כ כתב וז"ל, ויש עורות שהן כבשר והאוכל מהן כזית כאוכל מן הבשר עכ"ל. משמע מדבריו שגם לוקה מדכתב והאוכל מהן כזית כאוכל מן הבשר, הכוונה ע"כ למלקות, דאילו לאיסור לא בעינן כזית, וא"כ קשה מדוע פוסק כרשב"ל לגבי ר' יוחנן דהלכתא כוותי' דר' יוחנן לגבי דרשב"ל. ובספרנו נזר הקודש לזבחים דף ל"ח דף הספר מבואר שם שיטת הרמב"ם

גמ', אמר עולא דבר תורה עור אדם טהור ומה טעם אמרו טמא גזירה וכו' ופירש"י עור אדם טהור דלאו בשר הוא ולא הוי בכלל מת יעו"ש. וקשה הא תנן אלו שעורותיהן כבשרן וחשב עור האדם, וע"כ זהו מטעם אחר דאעפ"י שעורו כבשרו אבל בעינן דומיא דעצם אדם שאין גזעו מחליף כדאיתא בנדה, וזהו שכתבו התוס' הכא. אבל לענין אכילה ע"כ הרי הוא כבשר. ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' מה טעם אמרו דגזרו טומאה מדרבנן והלא מת אסור בהנאה, ומדוע לא נחתו לומר דכיון דאיסור הנאה במת ילפינן מעגלה ערופה ועגלה ערופה נלמד מדכתיב בה כפרה כקדשים ועור של קדשים גם כן מותר בהנאה, אבל ניחא דכיון דעור האדם הוא כבשר, והרי העור של המת הוא כבשרו ממש, וא"כ אינו דומה לעור של הע"ע שהוא עור ולא בשר, וממילא שפיר נלמד מעגלה ערופה היינו מבשר של העגלה ערופה

אבל התוס' בנדה נ"ה כתבו להתיר העור של המת מזה הטעם דגם העור של הע"ע אין לאסור מטעם דכפרה כתיב בה כקדשים כיון דגם בקדשים העור מותר, וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן שס"ה דעור של העגלה ערופה מותרת בהנאה, יעו"ש

אמנם יש להקשות דלפי"ז הא דתנן בקדושין נ"ז המקדש בע"ע אינה מקודשת מטעם דאסורה בהנאה, וקשה אם העור מותרת בהנאה תתקדש בהעור וצ"ע

אמנם בעיקרא דמילתא כיון דעור האדם הוא כבשרו, אם כן אין זה דמיון להעור של בהמה. ואפשר דסברי דכיון דהתורה שללה להעור מטומאת מת מטעם שגזעו מחליף ואינו דומה לעצם להכי אינו בכלל בשר גם לאיסור הנאה, והיינו מפני שאינו בכלל מת הנלמד מע"ע, דרק מה שנקרא מת דהיינו הבשר הוי דומיא לעגלה ערופה ולא העור שאינו בכלל מת לדין זה דטומאה

והנה בזה שכתבו התוס' והרשב"א יש לומר דעור של עגלה ערופה ג"כ מותרת משום דעיקר הלימוד מטעם דכתיב כפרה, ועור קדשים מותר בהנאה, תמוה, הלא מבואר דעגלה ערופה אסור בהנאה מטעם דכתיב וערפו שם. ואיתא בכריתות שם תהא קבורתה, והתוס' כתבו בע"ז כ"ט ובקדושין נ"ז דיש שני לימודים לאיסור ע"ע בהנאה, היינו לימוד דכפרה כתיב בה כקדשים וזה מורה לאוסרה מחיים מירידתה לנחל איתן, וקרא דוערפו שם מורה לאוסרה לאחר מיתה, וממילא לפי הדרש לאוסרה לאחר מיתה ע"כ גם העור בכלל, והנה שם ברשב"א אומר דיש לומר דהעור של עגלה ערופה אסור בהנאה, וכנראה שמסתפק בזה, וע"כ זהו ג"כ מצד הלימוד של וערפו שם אעפ"י שאינו מביא זה שם אבל ע"כ זהו כוונתו, ועי' בספרנו נזר הקודש למס' נדה בביאור הענין ביותר

וראיתי אח"כ בחידושי הר"ן כתב בשם יש שתירצו שכל דבר מן המת שגזעו מחליף ואינו מטמא אינו אסור בהנאה, והיינו דאמרינן בברכות דין גרמא דעשיראה ביר, ושן הוי שגזעו מחליף, ואינו מטמאהו, ולאו מילתא היא דהתם מאי הנאה הוי ליה מיניה. ועוד קשיא דהא שער שאינו מטמא ונחלקו בו בשלהי פר"ק דערכין אם הוא אסור בהנאה, ועוד דהא בלישנא בתרא בפרק דם הנדה אמרינן דעור אין גזעו מחליף כעצם, עכ"ל

ונראה ליישב שיטה זו וזהו כמו שכתבנו דהאיסור הנאה בעור תליא בטומאה, והיינו אם אמרינן דעור אדם כבשרו ממש לענין טומאה, וזהו מפני שדין בשר על העור ממילא אסור בהנאה כמת עצמו

ומביא ראיה מהדין גרמא דעשיראה ביר דהיה נהנה מהעצם והוא מטעם דכיון שאינו בטומאה מותר גם בהנאה, והא דהקשה מה הנאה היה לו בהעצם של השן, איכא למימר דהוי בזה הנאת המצוה שהיה לו לר' יוחנן לנחם זה אבלים, והיינו דשיטה זו סוברת כשיטת הרז"ה דבמצוה דרבנן אמרינן דהנאת המצוה ליהנות ניתנה, ובמקום שאסור בהנאה גם זה אסור, ותנחומי אבלים הוי מצוה דרבנן. ומה שהקשה מהא דשער שאסור בהנאה אעפ"י שאינן בטומאה, נראה דהתם מיירי באשה שנהרגה דדינה כשור הנסקל ששערו אסור, וזהו כוונת רש"י שם בערכין ז' במשנה שנלמד מהא דבעל השור נקי יעו"ש. אבל של מת אחר השער מותר, וזהו כיון שאינו בטומאת מת, ומה שהקשה דבפרק דם הנדה מבואר שעור אין גזעו מחליף, היינו גם כן לפי הסברא שדין העור כבשר, והיינו דכמו שבשר נעשה צלקת, והעור המדובק בהבשר הצלקת שולט בהעור כמו הבשר, וע"כ זהו גם שיטת הרמב"ם שפוסק בפר"ג מטו"מ הי"א דעור האדם כבשרו, וממילא גם לענין איסור כן

ויש לעיין לפי שיטת הרמב"ם ועוד ראשונים דסברי דעור של מת יש לו דין טומאה מן התורה, אם יש לזה דין קבורה. וראיתי בחידושי הר"ן מביא בשם הרמב"ן דגם כשיעשה שטיחין יש בו איסור משום בל תלין יעו"ש. הרי מבואר דיש בזה חיוב קבורה גם כן, אעפ"י שנשתנה לצורה אחרת. (ותצא מזה לדינא לבורית שנעשה מבשר יהודים ע"י האשכנזים הרשעים ימח שמם שדינם בקבורה, ויש בו משום בל תלין), וצ"ע לדינא

ויש לעיין אם יש הבדל בין עור המת קודם קבורה או עור המת לאחר קבורה. והיינו דיש לומר דלאחר קבורה נקרא נעשית מצותו, ולעיל קי"ז אמרו רבותינו אין לך דבר שנעשה מצותו ויהיה אסור בהנאה אלא עגלה ערופה, ופריך ונילף מינה ומשני כתיב הערופה מיעוט יעו"ש. ולפי"ז אפילו אם גמרינן איסור הנאה מעגלה ערופה אבל אין ללמוד לאחר שנעשה מצותו דהיינו לאחר קבורה שנעשית מצותו. ולפי"ז עור האדם לאחר קבורה אין לאסור

אמנם איכא למימר דכיון דכתיב קבור תקברו, אפשר דגם אחר הקבורה לא נפסקה חיוב קבורה, וראיה לזה מהנקברין שאסור בהנאה לעולם ולא אמרינן בזה שנעשה מצותו כמו שכתבו התוס' תמורה ל"ג ד"ה הנשרפין, דהנקברין משך איסורייהו לעולם, ולהכי גם עור האדם לאחר קבורה גם כן אסור

אמנם אם יש איסור בל תלין בזה כמו שכתב הרמב"ן, אפשר דלאחר קבורה ליתא, וצ"ע

ע"ב בעא מיניה ר"ל מר' יוחנן עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא. לכאורה מדוע לא בעי לענין מלקות אם לוקה על זה משום אוכל נבלה ובזה לא תקשה הלא ידע מהמשנה כמו שהקשו התוס', משום דיש לומר דשאני טומאה דבעינן נבלה ממש, וכן גבי פיגול בעינן בשר ממש, היינו מה שנאכל בהרחבה לכל אדם, וכדאיתא בזבחים כ"ח דבעינן למשחה לגדולה. אבל מלקות משום נבלה אפשר דלוקה גם במה שנאכל על ידי הדחק גם כן הוי אכילה. אבל יש לומר