נזר הקודש - חולין רכא

גמ', אמר ר' אלעזר נקוט להא דר' יוחנן בידך דתני רב אושעיא כוותי' וכו'

אמנם נראה להוכיח כוותי' דחזקיה מהא דאיתא בתרגום יונתן בן עוזיאל בפ' ראה בפסוק לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. ומפרש התרגום לא תיכלון כל דמקלקלא בנכסא לגיור ערל דבקירויכון תתנונה יעו"ש. הרי חזינן דמפרש דהשחיטה דמתקלקלא כגון פגימת הסכין וכדומה הרי היא אינה נידונית כמתה ולית בה משום אבר מן החי, דאל"כ הרי בשחיטת הסימנים האברים הפנימים כמאן דמנחא בדיקולא דמיא, והוי אבר מן החי, והיאך אמרה תורה לתת לגר תושב או לנכרי, וע"כ דסבר האי תנא דתיכף כשנשחטו הסימנים דנין אותה כמתה לדין אבר מן החי, והיינו דלדין אבר מן החי בעינן חי ממש מטעם דכתיב בשר בנפשו דמשמעותו חי ממש, אבל מזה יש להוכיח דגם בשר מן החי ליכא, דאל"כ הרי בהאברים הפנימים יש בשר כמו הריאה והכבד, אבל עכ"פ יש מזה ראיה לחזקיה. אמנם לפי"ז תקשה אם גם בשר מותר למה בעינן מחשבה, והדרא הקושיא לדוכתי'

ובספר לב אריה כתב דגם לחזקיה רק איסור אבר מן החי אין בזה אבל איסורא איכא גם לבן נח ודמיא לאבר מן החי של עוף דכתב הרמב"ם דאין ב"נ מוזהר עליו וכתב הכס"מ שעכ"פ אסורה עליו מדאורייתא. וה"נ לחזקיה במפרכסת כיון דעכ"פ לא מתה עדיין יש בזה איסורא לבן נח, עכת"ד יעו"ש. אמנם נראה דשאני התם כיון דהוי אבמה"ח לדידן להכי יש מקום לומר דלב"נ עכ"פ אסור. משא"כ לחזקיה דסבר במפרכסת דליכא משום אבר מן החי לדידן וגם איסורא ליכא, אין סברא לומר דחמור לב"נ דאיכא איסורא, ועוד כיון דסבר דמפרכסת כמתה אין סברא לומר דאיכא איסורא לב"נ

לכן נראה כמו שכתבנו דחזקיה מודה דאיכא איסורא משום בשר מן החי, והא דהוכחנו מהתרגום דליכא גם משום בשר מן החי מדשרא התורה ליתן לגר תושב ולנכרי, יש לומר דסבר התרגום דמיתה אין עושה ניפול באברים המדולדלים. והיינו דגם לאחר שחיטה עדיין האברים שבפנים יש להם עדיין חיבור בהבהמה, ודינם כאברים המדולדלים, והתרגום סובר דהמיתה אינה עושה ניפול, ממילא חלה המיתה גם על האברים שבפנים, ונעשים נבלה וליתא בהו דין אבר מן החי ולא משום בשר מן החי, ומטעם זה אין להביא ראיה מהתרגום לחזקיה, וחזקיה סבר דאף דליתא משום אבר מן החי, אבל איכא בזה משום בשר מן החי ואסור לב"נ, ומטעם זה צריך מחשבה להאכילה לנכרי וכמוש"נ

שם ישראל ששחט בהמה טמאה לעכו"ם שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות, אבר הפורש ממנה כפורש מן החי, ובשר הפורש ממנה כבשר הפורש מן החי ואסור לבן נח, ואיתא בברייתא שם דבשחיטת ישראל בבהמה טהורה מותר במפרכסת בין לישראל ובין לב"נ, ופירש"י מטעם דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ויש לעיין האיך הדין בישראל ששחט בהמה טהורה טריפה אם יש איסור לב"נ במפרכסת, והכא לא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי. כיון דלישראל אסור משום טרפה, אפשר דאיכא איסור אבר מן החי לב"נ, או דלמא כיון דעכ"פ שחיטה מטהרת משום נבלה מהני גם כן לסלק איסור אבר מן החי לב"נ. ונראה דכיון דקיי"ל דשחיטת טרפה מטהרת מידי נבלה ואם אמרינן דשחיטת טרפה איננה מתרת אבר מן החי, א"כ הרי כל האברים הם בטומאתן, ומי מטהר אותם, הלא המיתה בודאי אינה מטהרת, וא"כ איכא טומאת נבלה על הבהמה כולה, ומזה מוכח דכיון דהשחיטה מטהרת מידי נבלה ע"כ מטהרת את האבר מן החי מטומאה, והיינו דהשחיטה מסלקת את האיסור אבר מן החי

עוד בזה דטומאת אבמה"ח הוא ג"כ טומאת נבלה והיינו דלאחר שפירש מהחיות של הבע"ח הרי הוא מת וטומאתו הוא טומאת נבלה וכמו שכתב הרב ר' חיים בתוס' זבחים ס"ט ד"ה אי טרפה חיה, ומפרש שם אי טרפה אינה חיה ומיירי בתלש ממנה דבר חי ואכלו הרי הוא בכלל נבלה דבשר הפורש ממנה כפורש מן המתה ומטמא אעפ"י שהבהמה אינה מטמאה לפי שהיא בחייה עתה יעו"ש

ובזה יש לפרש הא דאיתא בתוספתא חולין פר"ז אבר מן החי חייב משום נבלה, ולכאורה תמוה אם מיתה עושה ניפול הרי הוא אבר מן החי ולא נבלה, עי' במפרשים. אבל נראה דהפירוש דאבר מן החי עצמו הוא נבלה ממש, ואם התרו בו משום נבלה הוי התראה מעליא, ונפק"מ גם לזה דשחיטת טריפה המטהרת משום נבלה גם אבמה"ח ניתר וטהור הוא

והנה השואל בשו"ת רע"א ז"ל סימן קס"ה סבר דבמקום דלא שייך מי איכא מידי דהיינו באופן שבלא"ה אסור דאז איכא במפרכסת משום אבר מן החי לב"נ, ומרן השיב לו דדוקא במקום דליכא תורת שחיטה איתא להאי דינא אבל במקום דאיכא תורת שחיטה ליכא משום אבר מן החי לב"נ, ומביא שכן כתב הגאון תו"ח בחולין כ' ולזה הסכים התבוא"ש בסימן כ"ז ושכן משמע מלשון הרשב"א יעו"ש. ולפי מה שביארנו הדבר מוכרח מזה עצמו הא דשחיטת טריפה מטהרת מידי נבלה, בזה עצמו מטהרת מידי איסור וטומאה של אבר מן החי

ועוד מוכח מהא דתניא לעיל ע"ג אמר להו אם טיהרה שחיטה טריפה אותה ואת האבר המדודל בה יעו"ש. הרי חזינן דהשחיטה דהטריפה מטהרת את האבר המדולדל מטומאת אבר מן החי, וא"כ פשיטא דהאברים שאינן מדודלין ומחוברין ממש לה שניתרים בשחיטה, ואפילו רב דסבר באבר המדולדל שמטמא במשא כדאיתא לעיל ע"ו ע"ב, בהא דשלחו מתם הלכתא כוותי' דרב ואבר עצמו מטמא במשא מטעם דשחיטה עושה ניפול כדפירש רש"י, אל כ"ז באבר המדולדל, אבל בהאברים שהם הבהמה עצמה לכו"ע השחיטה שלה מתרת שלא תהי' עוד משום אבר מן החי לא לאיסור ולא לטומאה

גמ', בעא מיניה רבי זירא מרב ששת מה שתציל על הבלועין שבתוכה אמר לו מטמאה טו"א ומצלת, א"ל אינה מטמאה טומאת נבלות ולא תציל אמר אביי אינה מצלת על הבלועים שבתוכה דהא מטמא טו"א. ויש לעיין מה ראה אביי להכריע כיון דיש מקום לומר דמצלת מטעם דאינה מטמאה טומאת נבלות כמו שאמר רב ששת

ונראה דסבר אביי דענין הצלה על הבלועין דהיינו טומאה בלועה המצלת מן הטומאה הוא ענין חציצה וכל דבר שהוא חוצץ בפני הטומאה בעינן שלא יהיה ראוי לקבל טומאה. כמו שאיתא ב"ב י"ט ע"ב דהא דרקיק בחלון שאינו חוצץ בפני הטומאה מפני שהוא ראוי לקבל טומאה ולהכי בבלועה מציל מפני הטומאה מפני שבע"ח אינם בקבולי טומאה, ואעפ"י שגם בבלועה באדם מציל מפני הטומאה אעפ"י שמקבל טומאה. נראה דבאמת אדם אינו בקבולי טומאה, אלא דיני טומאה יש בו, וכמו שביארנו בספרנו נזר הקודש למנחות כ"ד. ולפי"ז סבר אביי כיון דמפרכסת בת קבלת טומאת אוכלין להכי ליתא בהצלה על הבלועין, והא דלא נחית לזה רב ששת נראה דפליגי אם צריך מחשבה כמו שסבר רבי אסי, והיינו דאם צריך מחשבה לעשותו אוכלין, ולהכי כל זמן שלא חשב לאוכל אינו עומד במדרגה זו להיות בת קבלת טומאה, להכי סבר כיון דאינה בטומאת נבלה ולאוכל לא חשב עדיין ואינה בקבלת טומאה עתה, ואפשר ג"כ דסבר כיון דבאמת לאו אוכל הוא בלא מחשבה להכי גם במחשבה לא חשיב אוכל ממש שיהי' נקרא בר מקבל טומאה להכי סבר דעדיין קודם שנעשה נבלה מציל בפני הטומאה, אבל אביי סבר דלא בעי מחשבה, לאכילה ואוכל הוא גם בלא מחשבה להכי אינו מציל בפני הטומאה מפני שאינו חוצץ

ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם דפוסק בפר"כ מטו"מ ה"ג דאינו מציל על הבלועין. וקשה לכאורה הלא משמע בסוגיא דפליגי רב ששת ואביי, ומה ראה להכריע כאביי,