נזר הקודש - חולין רכ

וראיתי בקרן אורה לזבחים מביא בשם הק' ר"א ז"ל בהגהות דהכי גרים פיגל באלל ומוראה לא נתפגל אלל ומוראה, וזהו בדינא דמתניתין, אלא דקשה מאי קמ"ל ר"א. ומפרש דאתי לאשמעינן דשליל אינו דומה לאלל ומודאה עכת"ד יעו"ש. ולפי זה יש לומר דגירסא זו גריס הרמב"ם גם כן

ובזה אתי שפיר שפסק הרמב"ם בפרי"ד מפסולי המוקדשין ה"ז דהבשר שפולטתו סכין בשעת הפשט וישאר מודבק בעור והוא הנקרא אלל, כל אלו אינן חשובין לענין מחשבת הקרבנות, והרי הן כדבר שאינן ראוים לאכילה עכ"ל. וזהו מפני שמפרש שזהו דין המשנה

והנה לא כתב הרמב"ם היאך הדין במכונסין למקום אחד, משמע דגם זה לא מהני לענין פיגול. וזהו שכתב מפני שאינן חשובין כבשר. ועוד דסמיך הרמב"ם שאין הלכה כר' יהודה הכא בדין משנתינו באלל המכונס להיות דינו כבשר

ויש לעיין דהנה הכא בסוגיא פליגי ר' יוחנן ור"ל אליבא דרבנן אם אלל מצטרף לטומאת אוכלין ופריך האי בשר שפלטתו סכין ה"ד אי דחשיב עלי' אפילו באנפי נפשי' מיטמא וכו'. הרי מבואר דבשר שפלטתו סכין היכא דחשיב עלי' דין אוכל עליו, וכן פסק הרמב"ם בפר"ג מטו"א ה"ג. והנה התם בפיגול שחשב לאוכלן חוץ לזמנו, הרי חשבן לאוכל וא"כ מדוע לא הוי בדין פיגול, וע"כ צריך לומר דשאני גבי פיגול דלא מהני מחשבה להיות אוכל דבר שאינו אוכל בעצמותו, והוא מדכתיב בפיגול ואם האכל יאכל, בעינן דבר שהוא בר אכילה בעצמותו ולא סגי בזה שנעשה אוכל על ידי מחשבתו של אדם

גמ', אמר רבי אסי שונין ישראל והעכו"ם בטהורה צריכין מחשבה והכשר ממקום אחר, והרמב"ם פסק שאין צריך מחשבה, וביארנו שיטתו לעיל

ע"ב אמר חזקיה הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית, ופירש"י שאני במתניתין דבמפרכסת קיימינן שעדיין אין בה טומאה חמורה וסופה נמי שמא לא תבוא לידי טומאה חמורה שהרי הוא יכול לגוררה לגירורים דקים פחותים פחותים מכזית עד שתכלה כולה ושוב לא תטמא טומאת נבלות יעו"ש. והנה מה שפירש"י עד שתכלה כולה, לכאורה סגי גם אם תשאר פחות מכזית, וגם לשון חזקיה שאמר ולהעמידה על פחות מכזית משמע שתשאר פחות מכזית

ונראה דרש"י בא ליישב מה שהקשו התוס' מכריתות כ"א דגם פחות מכזית ישנה בצירוף על זה פירש"י שיכול לעשות שתכלה כולה ולא תשאר מאומה, וע"כ מפרש רש"י ולהעמידה הכוונה על הבהמה כולה שעומדת כולה על פחות פחות מכזית

אמנם מה שפירש"י שיכול לגוררה גירורים דקים פחותים פחותים, קשה דהרי אפילו אם יעשנה לחתיכות גדולות לית בה טומאה כלל, משום דבשר מן החי לא מטמא, וכמו שהקשו בתוס', והיא תמיה רבתי לרש"י

ונראה דכוונת רש"י דהרי עומדת עדיין לטומאה חמורה מטעם אבר מן החי אם יחתוך בשר עם אבר שיש טומאה חמורה על הבשר מטעם טומאת האבר שגם הבשר נטמא עם האבר ביחד, לזה פירש"י דיגרור גירורים דקים היינו שגם האברים יגרור לגירורים דקים באופן שלא יהיה כזית הבשר עם האבר ביחד, והיינו לשיטת רב לעיל ק"ב דאמר דבעינן באבר משהו בשר עם הגידין ועצמות, ובין הכל צריך שיהיה כזית וכמו"ש שם התוס' ד"ה אבל

והנה גם הראב"ד הובא בחידושי הר"ן מפרש כפירש"י, ולא חשו לזה שהקשו התוס'. ולכן נראה דע"כ צריך לומר גם כן דחשו לכזית בשביל אבר מן החי

והנה הר"ן שם הביא מה שפירש"י ומסיים ונכון לפרש הסוגיא אלא שדבר פלא הוא, וע"כ כוונתו שפלא הוא שתהי' מפרכסת עד שיחתוך כל הבהמה עד לפחות מכזית, והיינו שמסתבר שתמות מקודם

ומביא מה שכתב הראב"ד וז"ל, והראב"ד ז"ל תיקן הפירוש הזה ואמר דכיון שיבוא לחתוך ממנה שיעורין הרבה פחות פחות מכזית בעודה מפרכסת רואין כאילו נחתכה כולה דהא אין הבשר הזה שנגע סופו לטמא טומאה חמורה הואיל ואלו פרכסה עד כזית זה אין עליה שם נבלה עכ"ל. ולכאורה אין לזה ביאור דמה שייך לומר דבהתחיל לחתוך פחות פחות מכזית הוי כאילו נחתך לגמרי, והלא אם נשארה כזית לאחר הפרכוס הרי יש כאן נבלה, ממילא היתה הבהמה עומדת להיות בטומאה חמורה

ונראה כוונתו דכיון שכל עיקר הא דסופה לטמא טומאה חמורה היינו כיון שעומדת למות ואעפ"י שמפרכסת הרי היא כחיה, אבל עכ"פ אינו דומה לחיה ממש כיון דמיתה אתחלה בה, ומטעם זה קרינן לה שסופה לטמא טומאה חמורה, ואין זה דמיון לחיה ממש, דאעפ"י שגם סופה למות אבל כיון דטרם אתחלה הסיבה דמיתה משא"כ בהמה לאחר שחיטה דמיתה אתחלה בה, והרי היא כמתה דמה לי קטלה כולה ומה לי קטלה פלגא, ותיכף לאחר שחיטה דינה סופה לטמא טומאה חמורה

אמנם באופן זה דהתחיל לחתוך בהבשר גירורים דקים פחות פחות מכזית, וחזינן בזה דעת הבעלים אשר דעתן לעשות בה שלא תבוא לידי טומאת נבלה, אעפ"י שעמדה מלפרכס טרם שהוציא מחשבתו לפועל, אבל ע"כ לא קרינן בזה סופה לטמא טומאה חמורה, והיינו ביתר ביאור דהא דסופה לטמא טומאה חמורה הוא דבר שבכח ולא בפועל, הנה בא זה דבר שהוא בכח אעפ"י שאינו בפועל כגון זה אשר ישנן בכח להוציאה מידי טומאת נבלה, אשר בשביל זה לא קרינן לה סופה לטמא טומאה חמורה. כן נראה בביאור דברי הראב"ד ז"ל

גמ', ומי אמר חזקיה הכי והא איתמר שחט בה שנים או רוב שנים חזקיה אמר אינה לאברים ור"נ אמר מתה היא. וקס"ד דש"ס דסבר חזקיה שכן היא בטומאת נבלות גם במפרכסת, והקשו התוס' דלפי הס"ד יש להקשות לחזקיה ממתניתין דתנן בהדיא שאינה בטומאת נבלות. ולכאורה אפשר לומר דממתניתין לא קשה דגם חזקיה סבר דלטומאת נבלות בעינן גמר מיתה רק אבר מן החי ליכא במפרכסת מטעם דאתחלה בה מיתה וקרינן לה מתה לומר שהאבר הפורש ממנה אינה כפורש מן החי. דלענין אבר מן החי בעינן חי ממש, ובמפרכסת אמרינן דכיון דעומדת למיתה כמו שהיא בלא שום פעולה אמרינן מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא, וליתא בזה האזהרה דאך בשר בנפשו האמור באבר מן החי. אבל מהא דאמר חזקיה דלא קרינן במפרכסת סופו לטמא טומאה חמורה קס"ד דסבר חזקיה דדנין אותה לחי ממש. וראיתי בחידושי הר"ן שהביא כן בשם הרמב"ן ז"ל, ועל זה משני הש"ס דיצאת מכלל חיה ולכלל מתה לא באת. והיינו דלענין אבר מן החי לא קרינן לה חיה, ולגבי סופה לטמא טומאה חמורה דבעינן נבלה ממש שהוא מיתה בפועה טרם באת לזה

והנה לפי"ז דחזקיה סבר דליתא משום אבר מן החי במפרכסת, א"כ לא בעינן לומר שיחתוך לגירורים דקים לפי מה שפירשנו בפירוש רש"י מטעם דלא ליתי בשר עם אבר שהוא בכזית מטעם חששא דאבר מן החי, וע"כ צריך לומר דרש"י פירש כן טרם שהביא הש"ס הא דחזקיה שאינה לאברים

ויש לעיין הא דממעט חזקיה מאבר מן החי אם ממעט גם מבשר מן החי, או דלמא דשאני אבר מן החי דבעינן בשר בנפשו שהכוונה דבעינן חי ממש וכמו שכתב הרמב"ן. אבל בשר מן החי דנלמד מן ובשר בשדה טרפה שפיר יש לומר דאסור

ואם אמרינן דבשר מן החי איכא בזה יש ליישב מה שקשה טובא דלפי"ז אמאי צריך מחשבה דהלא כל עיקר דצריך מחשבה מפני האיסור דאבמה"ח דאסור לבן נח, וכיון דליכא משום אבמה"ח אמאי צריך מחשבה. עי' בתו"ח שהקשה בזה, אבל אם אמרינן דאיכא משום בשר מן החי דבזה מודה חזקיה להכי צריך מחשבה.