נזר הקודש - חולין ריט

דאין בזה אחשביה, וכמו שכתבו התוס' במנחות ס"ט, לענין נבלת עו"ט יעו"ש. וה"נ אם לא כנסו ולא אחשבי' אין זה מחשבה מה שתחבו חבירו אבל אם הוא כנסו דאז גם בתחבו חבירו יש בזה משום אכילה דנבלה

גמ', האי בשר שפלטת סכין ה"ד, אי דחשיב עלי' אפילו באנפי נפשייהו מיטמא וכו'. וקשה לשיטת הר"ת ורבינו שמואל דסברי דגם דקבל טומאה בעינן כביצה, לישני דמיירי שלא היה בהאלל שיעור כביצה, וע"כ צריך לומר דאם היה כשיעור ביצה היה טמא וגם מטמא להכי פשיטא דבפחות מכביצה מצטרף לאוכל להשלים השיעור. וכוונת הש"ס באנפי נפשי' אם היה כשיעור דבאופן זה דגם בפחות ישנו בצירוף

ולפי"ז יש להבין בהא דמשני הש"ס דמיירי במקצתן חישב עליו. ופירש"י דהאי מקצת שחשב עליו מצטרף לאוכל להשלים השיעור, אבל המקצת שלא חשב עליו אינו בצירוף, וקשה דבאופן זה פשיטא דהמקצת שחשב עליו מצטרף כיון דשיטת רש"י דלקבל טומאה לא בעינן שיעור, וכיון שהוא עצמו מקבל טומאה פשיטא דמצטרף להשלים השיעור לכביצה לטמא אחרים. והנה הרמב"ם בפר"ד מטו"א ה"ד כתב העור המחובר בבשר והמרק והתבלין והאלל אעפ"י שמקצתם חישב עליו ומקצתו לא חישב עילו וכו' מצטרפין לכביצה יעו"ש. משמע מדבריו דגם מה שלא חישב עליו גם כן ישנו בצירוף, וכן מדייק בדבריו בתו"ח יעו"ש. והיינו דהרמב"ם לשיטתו דסבר גם כן דלקבל טומאה לא בעינן שיעור להכי אין לפרש דהצירוף הוא על מה שחישב, דזה פשיטא כיון שהוא עצמו מקבל טומאה, וע"כ עיקר החידוש דמחשבה דמקצת פועלת גם על מה שלא חישב. אבל שיטת רש"י דרק על מה שחישב עליו ישנו בצירוף קשה דזה פשיטא כיון שהוא מקבל טומאה לעצמו פשיטא שישנו בצירוף

ואפשר דכוונת רש"י דהחידוש דהמקצת שלא חישב עליו אינו מגרע המחשבה דהמקצת שחישב עליו לומר דבטלה המחשבה דהמקצת, אבל דוחק הוא

ונראה דסברת רש"י דכל דבר שאינו מקבל טומאה רק בצירוף מחשבה לא מהני להיות מקבל טומאה בפחות מכביצה, והיינו דכמו שאינו בטומאה לטמא אחרים אפילו אם הוא כביצה הנה כן אין בו דין קבלת טומאה לעצמו בפחות מכביצה

רש"י ד"ה מטמאין אם קבל העוף טומאה מן השרץ יעו"ש. וכן לקמן בד"ה נבלת עוף טהור, צריכה מחשבה לקבל טו"א מן השרץ. ותמוה טובא הלא איתא בהדיא בנדה נ"א דנבלת עוף טהור אין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ מפני שסופו לטמא טומאה חמורה, עי' תוס' יו"ט בפר"א דטהרות שתמה בזה על הר"ב והר"ש שפירשו ג"כ כפירש"י. ובתוס"ח שם מתרץ בשם המהרש"א דמיירי בפחות מכזית שאין סופו לטמא טומאה חמורה יעו"ש. אבל תמוה דהרי תיכף כשנתנבלה היה סופה לטמא טומאה חמורה, אבל זה שהוא עתה בפחות מכזית לא מהני, וכן מוכח מסוגיא הכא בהא דאמר חזקיה הואיל ויכול להעמידה על פחות מכזית, היינו בעודה מפרכסת טרם שבאה לידי טומאה חמורה, ועוד דע"כ סוגיא דכריתות כ"א לא סבר להא דחזקיה כמו שכתבנו לעיל, אבל יש לומר דרש"י מפרש הכא אליבא דחזקיה. וראיתי אח"כ בשו"ת למרן הגרע"א ז"ל במהדורא תנינא סימן צ"ט דמביא ג"כ הא דתוס"ח והשיג מסוגיא דכריתות יעו"ש. אבל משום זה לא איריא דשפיר מצינו למימר דרש"י מפרש הכא אליבא דחזקיה דע"כ חזקיה לא סבר כסוגיא דכריתות כמו שכתבנו לעיל בשם הכס"מ. אבל העיקר שדברי התוס"ח אינם מדויקים מהטעם שכתבנו משום דכל עיקר דברי חזקיה להעמיד על פחות מכזית בעודה מפרכסת טרם שנחתה לה טומאת נבלות

ונראה דיש לעיין בעיקר הא דסופו לטמא טומאה חמורה דאינו צריך הכשר שרץ לקבל טומאה לטומאת אוכלין. והביאור דכזית זה שסופו לטמא טומאה חמורה יש לו טומאה עצמיות הנקראת טומאת אוכלין, היאך הדין אם סגי בכזית זה גם לטמא אוכל אחר ולא בעינן עוד צירוף לכביצה, או דלמא דלטמא אחרים בעינן דוקא כביצה, ונפק"מ דלא סגי בכזית זה להיות מטמא אחרים רק באופן שנצרף עוד אוכלין שאין סופן להיות בטומאה חמורה, אבל ע"כ האוכל המצורף בעינן שיקבל טומאה משרץ

ונראה דפליגי בזה הרמב"ם ורש"י, דהנה הרמב"ם מפרש משנה זו דחרטום והצפרנים מצטרפין לכזית יעו"ש. וע"כ דלא בעינן צירוף לכביצה משום דבזה סגי בכזית מפני שתורת טומאת אוכלין עליו, מפני שסופו לטמא טומאה חמורה, ולהכי כשם שטומאה חמורה בכזית ולא בעי צירוף הנה כן מה שמטמא בטומאת אוכלין לא בעי צירוף גם לטמא אחרים. אבל רש"י הכא מפרש צירוף לכביצה, וכן פירש הר"ב שם במשנה יעו"ש. מבואר דסברי דלענין לטמא אחרים בעינן כביצה, וממילא מובן דאם יש כביצה שלימה מהנבלה שסופה לטמא טומאה חמורה פשיטא דלא בעי שום הכשר לא הכשר מים ולא הכשר שרץ, כמו דאיתא בסוגיא דנדה נ"א. אמנם אם אין מהנבלה רק כזית, והכזית הזה טמא טומאה עצמית לטומאת אוכל וטמא ממש הוא, אבל אם הצירוף להכזית היו אוכלין אחרים טהורים ממש ומצטרפות עם הכזית, הנה הצירוף הזה טעון קבלת טומאה ממקום אחר דהיינו משרץ או מנבלה, מפני שהכזית הזה אין בכחו לטמא האוכל המצורף. וזהו כוונת רש"י הכא דאם המצורף אוכל טהור דאז בעינן הכשר שרץ

והנה עוד בענין זה מבואר בספרנו נזר הקודש לזבחים דף ק"ד

תוס' ד"ה מרטקא, פירש ר"ח בשר מת וכן נראה לר"ת ולא כמו שפירש בקונטרס שפירש גידי הצואר מדאמרינן בפרק כל הפסולים זבחים ל"ה פגל באלל נתפגל מוראה וכו, ובעוף אין גידי הצואר קשין יעו"ש. הנה כמו שהוא ברש"י הכא מפרש גידי השדרה והצואר והוא רחב ולבן וקשה מאד וזה ליתא כלל בעוף. וע"כ אלל דהתם בזבחים דמיירי בעוף ע"כ לא הוי מרטקא כמו הכא בבהמה, וע"כ דשם מיירי באלל שפלטתו סכין וכמו שקאמר הש"ס הכא דאליבא דר' יהודה כו"ע לא פליגי, והיינו דר' יהודה מיירי באלל שפלטתו סכין הנה כמו כן ע"כ אלל דזבחים שם גם כן מיירי באלל שפלטתו סכין. וכן פירשו התוס' שם דאלל היינו שפלטתו סכין ובזה מודו כו"ע

ועוד דהרי רש"י שם במשנה דליתא פיגול באלל פירש דהיינו גיד הצואר שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה, ושם בגמ' בהא דרבי אלעזר דאמר פיגל באלל פירש"י אלל של עוף דרכיך וראוי לאכילה, וא"כ אתי שפיר פירש"י. ותמוהין דברי התוס' מה זה שהקשו לפירש"י

והנה לפירוש ר"ח ור"ת שפירשו מרטקא שהוא בשר מת, גם כן תקשה היאך יפרשו הא דר"א דאמר דיש פיגול באלל דאם הוא בשר מת פשיטא דלא שייך בזה פיגול, וע"כ אלל דהתם הוא בשר שפלטתו סכין, וא"כ לא קשה גם לפירש"י

וגם מה שכתבו התוס' עוד וז"ל, ולמ"ד בשר שפלטתו סכין לא קשה ליה מהתם דהא אמרינן בסמוך דמרטקא נמי הוא אלל עכ"ל. ביאור דבריהם, דלמ"ד בשר שפלטתו סכין לכאורה תקשה מהתם ע"כ כוונתם מדוע לא הוי פיגול גמור כבשר ממש, ועל זה תירצו דגם מרטקא הוי אלל, וכוונתם דמ"ד זה מפרש אלל דהתם דהוא מרטקא דהיינו לפירושם הוא בשר מת, וזה תמוה דבשר מת אינו בפיגול, ועוד דלפי"ז תקשה לר"א ממתניתין דתנן בהדיא דאלל לא הוי בפיגול, וע"כ דליתא עוד אלל שהוא גרוע גם ממרטקא, סו"ד דברי התוס' צ"ע

והנה הרמב"ם בפיה"מ שם בזבחים מפרש אלל שיורי הבשר המת דבקים בעור בשעת הפשט. ויש לעיין דאם התנא במתניתין ממעט מפיגול גם הבשר שנשתיירו, דלפי"ז היאך יפרש דברי ר"א דיש פיגול באלל, וע"כ לפי"ז דברי ר"א היפך הא דתנן במתניתין.