נזר הקודש - חולין כא

התוס' הכא לשיטתם בפסחים. - ומזה מוכח דגם בפסח אעפ"י שמשהו אסור מ"מ נותן טעם לפגם מותר, וזהו כשיטת המחבר שם

יג ובזה אפשר ליישב הא דפסק הרמב"ם כרבה דמדיח כדאיתא בפרי"ז ממ"א ה"ז. ורבים תמהו בזה מדוע לא פסק כרב נגד רבה. - אבל אפשר דהרמב"ם מפרש דהכא מיידי בסתם סכין שהוא אינו בן יומו. ורב לשיטתו דאוסר מין במינו במשהו, אוסר גם טעם לפגם. - משא"כ הרמב"ם שסובר מב"מ בששים סובר דטעם לפגם מותר להכי סבר דסגי בהדחה. ולפי דברינו יש מקום לדברי המחמירין טעם לפגם בפסח, וכמו שפירשנו שזהו שיטת הרמב"ם

יד אמנם אפשר לומר טעם אחר בשיטת הרמב"ם והוא דהרמב"ם שפסק כר' זירא אמר שמואל בליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה ופריך והא איכא צדדין, ומשני ביה"ש מירווח רווח. - וכן מבואר בפר"א משחיטה הכ"ב, וא"כ אין לחוש לבליעה מהסכין

והנה הרשב"א הקשה גם בהא דאמר רב קולף, והלא אמרינן דביה"ש מירווח רווח, וכתב דחייש לשמא לא דקדק יפה שלא להטות הסכין לצדדין יעו"ש. - ויש להבין אם יש לחוש להטה א"כ גם בהא דליבן יש חששא זו. - וע"כ דכוונת הרשב"א דהא דר' זירא מיירי שדקדק יפה, אמנם הרמב"ם שפסק כר' זירא גבי שחיטה, ולא חש להטייה לצדדין, פשיטא שאין לחוש הכא לענין שמנונית

טו אמנם לפי"ז תקשה מאד על רבינו האלפס שפסק גם כן דמדיח, והאלפס לא סבר לדינא דר' זירא, וא"כ בודאי דיש לחוש לשמא הטה הסכין, וא"כ מדוע פוסק דמדיח, ולא פסק כרב דקולף

טז ונראה דסבר הרב אלפס דאף אם אמרינן כר' זירא דחידודה קודם לליבונה, אבל יש ספק תמיד שמא הטה הסכין לצדדין ולהכי בהא דר' זירא שהוא ספק בשחיטה ובהמה בחייה בחזקת איסור קיימא, יש לאסור מספיקא. - אמנם הכא לענין בליעה מהסכין מסיק הש"ס דאימת בלעה לכי חיימא אימת קא חיימא לכי גמרה שחיטה. נמצא דכל עיקר הבליעה בא לבסוף, וכיון דכל עיקר הבליעה הוא בספק, והיינו דאם לא הטה הסכין אמרינן דהחידוד קודם, - ואין כאן בליעה כלל - וכיון דהבהמה בחזקת היתר עומדת ויש לנו לומר דלא בלעה מטעם דמוקמינן הבשר בחזקת היתר. (וזאת למודעי דעל עצם החוד אין לחוש דע"כ החוד נקי על ידי שפשוף הבדיקה דהסכין הבדוק מפגימה)

יז וסבר דרב אלפס דלפי המסקנא דהבליעה באה רק לבסוף, ולפי המסקנא יש לפסוק כרבה

יח וראיתי להר"ן בחידושיו לחולין וכן בר"ן באלפס כתב ליישב שיטת הרב אלפס דפסק כרבה דמדיח. - ולאו משום דסבר דביה"ש צונן דכיון דחזינן בפר' כל הבשר סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח. ע"כ מוכח דהסכין בלע מרותח, ומבואר דביה"ש רותח מדבעי הסכין הכשר גמור - וע"כ דעיקר הטעם של הרב אלפס משום דטרידי סימנים לאפוקי דמא לא בלעי יעו"ש. - והא דקשה לכאורה הלא קיי"ל דרק גבי דם אמרינן איידי וכו' אבל לא לגבי שמנונית, הנה כתב הר"ן שם מקודם דשאני גבי סימנין דכיון שהן פולטין דם בשפע אינן בולעין אפילו שמנונית עכת"ד יעו"ש. - אבל יש להעיר דלפי"ז מ"ט דרב דאמר קולף - וע"כ סבר רב דאפילו בסימנים דפולטת דם בשפע אמרינן דבלעי שמנונית ולגבי שמנונית לא שייך טרידי דע"כ בלעי - וא"כ תקשה מדוע בחר הרב אלפס לפסוק כרבה נגד רב

יט והנה גם בדברי הר"ן יש לומר דהא דרבוי דם מביא לעשות ספק לומר דלא בלעי ורב סבר דטרם בדיקת הסימנים לא קיימא עדיין בחזקת היתר כדאיתא לקמן בהא דלא בדק ולהכי אוסר מספק ומצריך קליפה. - אבל זה ליתא משום דאיכא ממנפ"ש להתיר, והיינו לפי המסקנא דע"כ הבליעה באה לאחר גמר וא"כ ממנפ"ש אם שחט וגמר הרי יש כאן חזקת היתר, ואם לא גמר השחיטה, ליכא בליעה, וע"כ נראה דהרב אלפס מפרש דרב אמר קולף רק מצד החומרא. - ובזה יש לבאר הא דכתב הרב אלפס וז"ל ואיכא מאן דפסק כרב לחומרא עכ"ל, הכוונה שפסק כרב דרב עצמו אמר לחומרא

כ ויש לפרש גם בדברי הרמב"ם שכתב שם בהלכה והקולף הרי זה משובח. מה שייך לומר הרי זה משובח, אם ההלכה דסגי בהדחה, למה לעשות חומרא, אבל אפשר דסבר הרמב"ם ג"כ דרב סבר כן מצד חומרא ולהכי להלכה גם רב מודה דסגי בהדחה, ורק לחומרא אמר כן, להכי יש לחוש גם לחומרא כיון שרב היה אמר כן להחמיר. - והסברא נוטה בזה שרב אמר כן רק מצד החומרא מטעם שע"כ ביה"ש לא הוי רותח ככלי שני, והרשב"א הקשה בזה טובא. - אבל אם הוא מצד החומרא לחוש לרותח אפילו רתיחה דביה"ש להצריך קליפה בכדי להרחיק משמנונית דאיסורא. - אבל לדינא סגי בהדחה גרידא. - זהו מה שנראה הענין בס"ד

דף ט' ע"א לא בדק מאי, ראב"א משום רבי אליעזר בר' ינאי אמר טרפה ואסורה באכילה. במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא וכו' מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא. ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן. ופירש"י דהרי הבשר מן החי אינה מטמאה יעו"ש. וקשה הא קיימ"ל דאבמה"ח מטמא וגם בשר בכלל האבר, ואבר בלא בשר אינו נקרא אבר בין לאיסור ובין לטומאה. ואם כן כשיש טומאה לאבר גם הבשר בכלל הטומאה. - ולפי"ז לפירש"י שמפרש בחזקת איסור אבמה"ח, וא"כ כמו כן יש חזקת טומאה גם להבשר. - ואין לומר דכוונת הש"ס לטומאת נבלות ולא טומאת אבמה"ח, דליתא דהרי יש לאבמה"ח טומאת נבלה ממש לטמא במגע ובמשא כנבלה וזה מבואר במשנה פר"ב דאהלות מ"ג וכן כתב הרמב"ם בפר"ב מאבוה"ט ה"ג. - וא"כ קשה מדוע קאמר הש"ס בחזקת טומאה לא אמרינן דע"כ לפירש"י כמו שהיא בחזקת איסור אבמה"ח הנה כמו כן היא בחזקת טומאה מטעם אבמה"ח, ואם חתך אבר מהבהמה כמו שאסור מטעם אבמה"ח כן מטמא משום אבמה"ח, והיינו דגם הבשר עם האבר מטמא כנבלה, וא"כ עומדת היא בטומאת נבלות

והנה התוס' ביצה כ"ה הקשו לפירש"י שפירש חזקת אבר מן החי והלא עכשיו אין בה משום אבמה"ח כיון דחזינן שמתה יעו"ש. ואפשר לומר דכוונת רש"י דכיון דאסורה מחיים משום אבמה"ח עכ"פ לא שייך לה חזקת היתר, כיון שלא היה לה היתר מקודם. - וראיתי במג"ש שנחית כן ביישוב פירוש רש"י

והנה לפי"ז לכאורה אפשר לומר דזהו ההבדל שבין איסור לטומאה, והיינו דלענין איסור כיון שעכ"פ היתה אסורה יהיה מאיזה טעם שיהיה. אבל עכ"פ לא היתה בחזקת היתר, משא"כ לענין טומאה עכ"פ לא היתה טמאה מחיים ומוקמינן לה בחזקת טהרה כיון שעכ"פ לא היתה בטומאה

אבל אכתי קשה לפי מה דקיי"ל בהמה בחייה לאו לאברים עומדת וא"כ לא שייך איסור אבמה"ח רק אם תלש אבר, ולאחר התלישה דהאבר יש לו איסור אבמה"ח וגם טומאה, וממילא כמו שאין להעמידה בחזקת היתר, הנה כמו כן אין להעמידה בחזקת טהרה. וא"כ מדוע קאמר הש"ס בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן

והנה בעיקר פירש"י שמפרש בחזקת איסור אבמה"ח, לכאורה קשה ג"כ לפי מה דקיי"ל בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, וא"כ אין לה חזקת איסור מחיים - ואעפ"י שאין לה חזקת היתר מטעם דבעינן זביחה להתירה באכילה, אבל על כל פנים אין לה חזקת איסור, ואמאי קרי לה הש"ס חזקת איסור. והנה היקשו כזה בתוס' שבועות כ"ד בזה שכתבו דאיכא איסור שאינה זבוחה דא"כ למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת היאך חייל איסור אבמה"ח על איסור שאינה זבוחה יעו"ש. - וא"כ יש להקשות כמו כן לפירש"י היאך שייך חזקת איסור דאבמה"ח כיון שלא חל מחיים איסור אבר