נזר הקודש - חולין ריח

לרש"י ובין להתוס', משום דליכא למיפרך מה להני שכן איסור הבא מאיליו, דהרי איכא למימר בכורים יוכיח בהא דזיתים וענבים בשתייה כאכילה אעפ"י שנאמר פרי שמשמעו פרי שלמה שעומדת לאכילה כדרך פרי כשהיא שלימה, ומ"מ רבתה תורה. ומזה ילפינן לכל הני איסורים שחשיב התנא, והא דאין מביאין בכורים משארי פירות כשהן משקין, זהו מטעם אחר דלא רבתה תורה מתביא יתירא רק לזיתים וענבים, אמנם לענין איסורא הלא יש לנו לימוד מחמץ וחלב ונבלה, וסגי לן הא דרבתה תורה לזיתים וענבים למשקין היוצאין מהן כמותן, ומזה איכא להביא יוכיח לאיסור שלא בא מאליו

והנה הרמב"ם שם בהלכה כתב דבכל הני אין לוקין עליהן, חוץ מיין ושמן של עדלה יעו"ש. ויש להבין מדוע לא ילקה גם על המשקין משארי פירות כיון דיש לימוד מעליא וממילא כמו שלוקין על חמץ וחלב ונבלה בשתייתן. מדוע ישונה בכל הפירות הבאים במה הצד

ואפשר לומר דשאני הני דכתיב בהו אכילה בהדיא ולאחר שרבתה תורה דשתייתן כאכילה ממילא אזהרתן מפורשת בהדיא, אבל שארי פירות דלא כתיב בהו אכילה בהדיא כמו"ש הר"ן ורק מפני שבני אדם אוכלים אותם כמו שהן בשלימותן וממילא נדרשים גם כן ללימוד שהמשקה היוצא מהן כמותן אבל מפני שלא כתוב בהם אכילה כמו גבי חמץ וחלב ונבלה, להכי הרי זה כמו לימוד שבא מכח ריבויי גרידא, ושיטת הרמב"ם דהלימוד מכח ריבוי הרי זה רק איסור גרידא כמו חצי שיעור, משא"כ זיתים וענבים שנלמד מהא דתביא יתירה הרי זה כדכתיב בהדיא, ולהכי ביין ושמן לוקה וכדתנן בהמשנה, והובא בכס"מ דאין סופגין אלא על תירוש ויצהר, והא דלא ילפינן גם לתרומה לשארי הפירות, זהו משום דאוקי באתרה, שזהו מדת בתורה והרי זה כאילו כתיב בהדיא דבתרומה רק תירוש ויצהר, מה שאין כן בשארי פירות ילפינן מכולהו, כן נראה שיטת הרמב"ם שמפרש גם כן כפירושו של הר"ן וכמו שביארנו, וזה נכון בס"ד

והנה הא דכתב הר"ן דלא כתיבא אכילה בכולהו ע"כ הוא לאו דוקא בכולהו והכוונה בהני דלא כתיב אכילה והיינו הקדש וכלאים שעל זה תסוב הפירכא לרש"י אהקדש ולהתוס' אכלאים

והנה לכאורה יש להעיר למ"ד טעם כעיקר דאורייתא וגם איכא מלקות על הטעם, א"כ למה לן כל החרדה הזאת על המשקין היוצאין מהאיסור הא כיון שעכ"פ טעם איסור איכא, ומצאתי בשו"ת חכ"צ סימן כ' שהקשה בזה וכתב דיש לומר דסד"א דוקא אכילה אבל שותה לא, קמ"ל עכ"ד יעו"ש. ולכאורה כוונתו מטעם דכתיב אכילה ולמעט שתייה, ועל זה בעינן לימוד דשתייה בכלל אכילה, אבל כל זה בהני דכתיב אכילה, ומה יאמר בהקדש וכלאים דלא כתיב אכילה, אבל יש לומר דכיון דכתיב פרי ודרכן באכילה אכתי לא ידענא שתייה ובעינן הלימוד לאסור וכמו שכתבנו לעיל בשם הר"ן בחידושיו. אמנם כל זה כתבנו לפום מה שעולה מסוגיא זו וזהו שיטת הרמב"ם, אבל יש לעיין בסוגיא דפסחים כ"ד, ובקונטרס חדש להגאון בעל פני יהושע

ויש לעיין לדידן דקיי"ל כר' יהושע דגם בתרומה לא אמרינן משקין כיוצא בהן, היאך הדין בשנטל מאכל של תרומה והמחהו ועשאו משקה אם יש בזה דין תרומה, והיינו דאעפ"י דנתמעטו משקין של תרומה זה במשקה שיצא מן האוכל אבל בשעשאו משקה מהמאכל עצמו אכתי יש לדון ללמוד מחלב ומחמץ ונבלה, או דלמא כיון דנתמעטו משקין מתרומה לבד מתירוש ויצהר, גם זה בכלל המיעוט. ונפק"מ לדינא בשנפל חתיכה מחלה לקדרה ונמחה ונעשה למים אם יש בזה איסור חלה שהיא כתרומה לכל דבר וצ"ע

ולכאורה יש להוכיח ולומר דפליגי רש"י ותוס' והיינו דרש"י פירש בדון מינה ומינה שהוא לאו דוקא דהא תמרים ותפוחים גופייהו אין תרומתן מן התורה, והתוס' פירשו דאיכא דגן שהוא מחויב מדאורייתא ואם המחהו לדגן דלר' אליעזר יש בזה דין תרומה בהמחה ועשאו משקה ולר' יהושע פטור בדגן שהמחהו יעו"ש. מבואר דסברי התוס' דלר' יהושע גם בשעשה לתרומה שהוא מאכל ועשאו משקה, ליתא בזה דין תרומה, וע"כ משום דכיון דמיעטה התורה משקה מכל המינים לבד מתירוש ויצהר ממילא גם עם עשה מהמאכל עצמו משקה ליתא בזה תורת תרומה, אבל רש"י מדלא נחית לזה ע"כ סבר רש"י דבאופן דהמחהו לדגן ועשאו משקה תורת תרומה עליו מטעם דנלמד מכולהו, ורק נפק"מ לשאר מיני פירות, על זה כתב דמינה ומינה לאו דוקא כיון דליתא בשארי מינים תרומה דאורייתא, ולפי"ז באופן שנפלה חלה לקדרה ונעשה נימוחה עד שנעשה משקה הוי ספיקא דדינא ותליא בפלוגתא דרש"י ותוס' כמבואר. וממילא חלה בזה"ז דהוי רק דרבנן הוי ספיקא דרבנן ויש להתיר

קכ"א והאלל מאי אלל רב יוחנן אמר מרטקא ור"ל אמר בשר שפלתטתו סכין ת"ש רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש כזית במקום אחד חייבין ואמר רב הונא והוא שכנסו וכו', וקשה למה מביא הש"ס הא דרב הונא הלא גם אם נפרש שנתכנס מאליו ג"כ תיובתא למ"ד מרטקא מה מהני כזית במקום אחד כיון דעץ בעלמא הוא. ולכאורה אפשר לומר משום דאם נתכנס מאליו בלא דעת בע"ה איכא למימר דבטלי מעיקרא, ותקשה גם למ"ד פלטתו סכין והלא כיון שביטלו שוב לא מהני הכינוס, וממילא אית לן לומר דהאלל הוא דבר אחר ותקשה גם לר"ל. להכי מביא הש"ס הא דרב הונא דאמר והוא שכנסו ואין כאן ביטול להכי אתי שפיר למ"ד אלל הוא שפלטתו סכין. וכנראה שלזה נתכוון בתו"ח. אבל נראה דלא שייך בזה ביטול דהרי גם אם בטלו מעיקרא, אבל אם אכלו אח"כ אחשובי' ואם כן למאן דאמר שפלטתו סכין ניחא אף אף אם לא כנסו, אבל למ"ד מרטקא לא מהני מחשבה, וגם כי אכלו ליכא בזה משום בשר נבלה כיון דעץ הוא. וביותר כמו שכתבו התוס' דלענין איסור אכילה לא שייך ביטול כלל, ולא בעינן גם כינוס, דהרי באכילה כי אכלו באכילת פרס גם כן חייב, וא"כ לא שייך ביטול, ולפי"ז יש להבין גם דברי ר' יהודה דאמר האלל המכונס חייבין עליו אם מיירי לענין אכילה למה דוקא המכונס והרי גם אכלו באכילת פרס חייב משום נבלה אם הוא בשר. ומטעם זה אין לפרש דר' יהודה מיירי לחיוב נבלה מטעם אכילת נבלה, וזהו דלא כהלב אריה שמפרש דבלא רב הונא יש לפרש דמיירי לחיוב איסור אכילה דנבלה דבשביל זה לא בעינן מכונס דוקא, וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' למה מביא הש"ס הא דרב הונא

ונראה דאי לאו דרב הונא הוי מפרשינן טעמא דר' יהודה דסבר דאלל הוי כבשר נבלה ממש ופליג על הת"ק דמתניתין דסבר דאלל לא הוי בשר, ורבי יהודה סבר דאלל הוי בשר, והיינו דסבר דנאכל על ידי הדחק להכי הוי בשר, ומטעם זה יש לפרש דאלל הוי מרטקא, ומשום דנאכל על ידי הדחק נחשב לבשר, והא דבעי ר' יהודה מכונס הוא משום טומאת מגע דבעינן שיגע בכזית שלם. ולפי"ז שפיר מתפרש גם על מרטקא ולא קשה לר' יוחנן דמפרש אלל שהוא מרטקא אבל כיון שמפרש רב הונא דברי ר' יהודה ואמר והוא שכנסו, הרי מבואר דגם ר' יהודה סבר דבעינן אחשבי' לאוכל, אבל בלא כינוסו של אדם לאו אוכל הוא, על זה פריך דלא מהני מחשבה לאוכל לענין טומאה לעשותו נבלה, דבשלמא לענין אכילה יש לומר אחשבי' אבל ע"כ לא מהני אחשבי' לעשותו נבלה אם באמת אינו בשר נבלה, ובזה פריך הש"ס למ"ד מרטקא כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמא הוא, והביאור דלא נעשה בכינוסו לבשר נבלה

רש"י ד"ה חייבין עליו משום נבלה בין שאוכלו בין שנוגע בו, יעו"ש משמע דסבר רש"י דבעינן שכנסו גם לאכילה, ותמוה דלאכילה לא בעינן כנסו ועוד כיון דאכלו אין לך כינוס גדול מזה, עי' בתוס'. ונראה דנפק"מ אם תחבו לגרונו