נזר הקודש - חולין ריז

גורם לזה. ולהכי פריך מה לחמץ שכן לא הותר מכללו שזה הוי מעלה לכו"ע. וחלב לריוה"ג דסבר שזה לא נקרא הותר מכללו שפיר יליף מחמץ, ולדידן החלב נחשב הותר מכללו אין ללמוד חלב מחמץ, אבל מה שחמץ אסור בהנאה זה לא נחשב לפירכא כמו שמוכח מרבי יוסי הגלילי, והטעם בזה, מפני שאיסורי הנאה אינו בהמאכל בעצמו, וגם הנאה בלא אכילה אסור, ואין בזה מעלה לרבות שתהיה השתייה כאוכל, אבל מעלה זו שתלוי בהמאכל בעצמו כמו חומרא דכרת או החומרא שלא הותר מכללו שזהו בהמאכל בעצמו בגופו של מאכל יש בזה שייכות לפירכא שלא ללמוד לדבר שאין בו חומרא זו

והנה לכאורה קשה לפי מה שכתבו התוס' ב"מ ס"א במה הצד אין מזהירין מן הדין יעו"ש. ומכש"כ שאין עונשין מן הדין, וא"כ מאי פריך דליגמור במה הצד, אבל יש לומר דשאני הכא כיון דכבר אמרה תורה דשתייה בכלל אכילה, רק יש לומר דזהו במילי דשתייה וכמו שכתבו התוס' ולהכי לא בעינן אלא גילוי מילתא דגם שתייה הנעשה מאוכל גם כן דינו כאוכל, ולהכי גם במה הצד הוי כדכתיב מפורש להדיא

כתב המל"מ בפרי"ג משגגות דשיטת הרמב"ם דאם האיסור בא מריבוי לא הוי אלא לאיסור ולא לעונש, והוי רק כמו חצי שיעור, וא"כ לפי"ז האי דרשא דמהטמאים לאסור צירן וכו' לא הוי אלא מריבוי וא"כ מאי פריך הש"ס וליכתוב רחמנא בשרצים וליגמור כולהו מיני'. והלא בשרצים גופה לא הוי אלא לאיסורא גרידא ולא לעונש, אבל לפי המבואר אתי שפיר, דכיון דשתייה נחשב כאכילה, להכי כשרבתה תורה הריבוי הוי כדכתיב בהדיא מטעם דהרי הוא כאוכל ממש, והרי זה כדכתיב בהדיא

והנה לפי"ז מבואר דגם בשרצים הוי שתייה כאכילה ממש, אעפ"י שלא נעשה הציר מהאוכל והש"ס סובר דשניהם שווים וכמו"ש התוס' לעיל קי"ב, והמהרש"א כתב כן לקמן בדברי התוס' ד"ה היכא, ולפי"ז יש לתמוה בזה שכתבו התוס' דליכא למילף נבלת עוף טהור מכולהו, מטעם דשמא לענין טומאת נבלת עוף שאני דכתיב אכילה, וקשה כיון דע"כ שתייה בכלל אכילה אף במקום דכתיב אכילה, אבל יש לומר דשאני גבי שרצים דרבתה תורה מטעם דציר הוי משקה ודרכו בשתייה, אבל אם עשה מאוכל משקה זה לא נלמד מהא דהטמאים. זהו לדעתי כוונת התוס'

והנה בחידושי הר"ן הקשה גם כן איכא למידק ונכתוב רחמנא שרצים וחלב וחמץ ותיתי נבלה מינייהו, ומה שרצים שאין מטמאין במשא איסור נבלה לא כש"כ מה לשרצים שכן אסורים במשהו, חלב וחמץ יוכיחו, יעו"ש. הנה מה שכתב הר"ן ללמוד נבלה משרצים בק"ו שאין שרצים מטמאין במשא, משמע דנבלה סבר הר"ן דמטמא במשא, ותמוה הלא מיירי הכא בנבלת עוף טהור שאין לו לא טומאת מגע ולא טומאת משא אלא טומאת בית הבליעה לחודיא, וצ"ע

והנה מתרץ שם כמו שתירצו התוס' וכתב וז"ל, ויש לומר דדלמא הו"א הני מילי דלמא לענין אכילה אבל לענין טומאה כגון נבלת העוף בביה"ב לא, ואע"ג דאפקי' רחמנא בלשון אכילה דכתיב נבלה וטרפה לא יאכל יעו"ש. ביאור דבריו, דכתב ואף על גם דאפקי' רחמנא בלשון אכילה היינו דלשון אכילה שתי' בכלל מ"מ עדיין יש לומר דשאני טומאת ביה"ב דבעינן אכילה ממש, וזהו כמו שתירצו התוס', אבל תמוה דמהיכי תיתי לומר דשאני לענין טומאה כיון דעכ"פ אכילה נקראת, ואפשר שזהו כוונת הר"ן שכתב בסיום דבריו "ולא נהיר". אמנם שיטת התוס' בזה כמו שכתבנו לעיל דכיון דמשרצים ילפינן במה הצד איכא למימר דשאני ציר דשרצים שהוא דרך שתייה מצד עצמו ולא בא בהשתנות מאוכל למשקה

ויש לעיין בהא דרבתה תורה להמחהו לעוף וגמעו דיש בזה דין נבלה ממש בין לאיסור בין לטומאה אם עשה ההתכה במה שדרך להתיכו דהיינו השומן שבעוף, או דלמא שגם בהתכה דהבשר כן הדין, והנה התכה דחלב הלא דרכן גם בהתכה. וממילא גם בעוף טהור הכוונה שהמחה להחלב שבהעוף, אבל הא דהמחה את החמץ דהיינו לחם שאין דרכו בזה וג"כ חייבה עליו התורה שהשתייה כאכילה, והנה מלשון רש"י ד"ה המחהו, מפרש התיכו לעוף, משמע הבשר שהוא האוכל ממש ואין דרכה בהתכה, אבל להרמב"ם בפר"ג מאבוה"ט ה"י כתב וז"ל, או שהמחה את החלב באור וגמעו הרי זה טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל, יעו"ש. הרי מדייק שהמחה את החלב, משמע אבל בהמחה את הבשר שאין דרכו בכך ליתא בזה דין טומאה. ותמוה, דהלא כיון שגבי חמץ מצינו שגם בהמחה הלחם חייב כרת בשתיתו כמו שכתב בפר"א מחמץ

ונראה דסבר הרמב"ם כיון דבאמת יש ללמוד נבלת עוף טהור משרצים וחמץ וחלב, וכמו שהקשו התוס' והר"ן, ומפרש הרמב"ם דכוונת התורה גבי נבלת עוף טהור לטומאה דבעינן שתהי' השתי' קרובה למשקה שרגילין בני אדם לעשות כן, והיינו התכה להשומן שבה, ואם הוי ילפינן במה הצד הוי הדין שגם אם עשה משקה מהבשר כמו בחמץ שעשה מאוכל שאין דרכו להיות משקה, אבל כיון שאמרה תורה לרבות משקה, הכוונה משקה כזה אשר לפעמים עושים בני אדם כן

גמ' והא דתניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצאין מהן כמותן, מנלן. וקשה לכל הני למה לי קרא הלא בכל הני דלעיל בעינן לימוד על השתיי' שהוא כאוכל מטעם דכתיב בהו אכילה, אבל בהני דלא כתיב בהו אכילה למ"ל קרא לרבות שתייה, וראיתי אח"כ בר"ן שהקשה בזה וכתב דהכא מיירי בהני שאין דרכן בשתייה אלא באכילה, ולהכי בעינן לימוד דשתיי' הרי הוא כאכילה, יעו"ש

וכי תימא ליגמר מיניה מה להנך שכן איסור הבא מאליו. ונחלקו בזה רש"י ותוס", דרש"י מפרש דלא ידעינן הקדש, ותוס' מפרשים דלא ידעינן כלאים, ומשום דגמרינן מביכורים. ומסקנת הסוגיא דלזיתים וענבים לכו"ע משקין היוצאין מהן כמותן ולשאר משקין תליא בפלוגתא דר"א ור' יהושע, דר"א סבר דון מינה ומינה, ור' יהושע סבר דון מינה ואוקי באתרה תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא, והקשה הרשב"א תינח לר"א דאית ליה דון מינה ומינה, אבל לר' יהושע דסבר דון מינה ואוקי באתרה הא אפילו בבכורים לא הוי משקין היוצאין מהן כמותן אלא בזיתים וענבים בלבד, יעו"ש. והר"ן בחידושיו מתרץ וז"ל, ויש לומר דקושיא מעיקרא ליתא דתלמודא מיפשט פשיטא ליה בכל איסורין שבתורה למידין מחמץ ונבלה ושרצים, אלא דהוי קשיא להו הקדש מנלן, ותירץ דגמר מביכורים ואע"ג דכתיב בהו פרי עכת"ד יעו"ש. ביאור דבריו, דלכל הני גמרינן מחמץ וחלב ונבלה, ורק הקדש לא ילפינן משום דאיכא למיפרך שכן לא הוי איסור הבא מאיליו, וכיון שמצינו גבי זיתים וענבים דאע"ג דכתיב פרי דמשמעו פרי כשהיא שלימה, מ"מ רבתה תורה מתביא יתירא לרבות היוצא מהן, ממילא אנו יודעין דשתייה בכלל אכילה לכל הפירות גם בהקדש והיינו במה הצד מחמץ וחלב ונבלה דכי פרכת מה להני שכן איסור הבא מאליו, והקדש לא בא מאליו, אבל איכא למימר זיתים וענבים יוכיחו בבכורים שגם כן לא באו הבכורים מאליו אלא בקדושת הפה. ומעתה יש ללמוד לכל הפירות כולן במה הצד מכולהו ומבכורים, וזה הוי אפילו לר' יהושע

כתב הרמב"ם בפר"י ממ"א הכ"ב הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקין היוצאין מפירותיהן אסורים כמותן יעו"ש. והקשה הלח"מ דהלא זה דוקא לר"א דסבר דון מינה ומינה אבל לר' יהושע דאמר דון מינה ואוקי באתרה לא אמרינן משקין היוצאין כמותן אלא בזיתים וענבים, והרמב"ם בפר"ב מבכורים פוסק כר' יהושע, עכת"ד יעו"ש

אמנם לפי המבואר אתי שפיר משום דגם לר' יהושע ילפינן מחמץ ומחלב ומנבלה לכל הני וגם להקדש וכלאים בין