נזר הקודש - חולין רטז

ומסוגיא זו מוכח דיוצא, אבל התוס' דלא נחתו לזה אפשר דסברי דבקיום מצוה בעינן גם כן בדרך אכילתן

ואפשר דהתוס' יש להם הוכחה מהא דאיתא בירושלמי הובא בתוס' קדושין ל"ז מקשה מדוע בכניסתן לארץ לא אכלו מחדש מטעם עשה דוחה ל"ת. ומשני דאין עשה דקודם הדיבור מדחה ל"ת דלאחר הדיבור, יעו"ש. ומבואר בירושלמי חלה, דלא אכלו מצה, יעו"ש. וקשה אם אמרינן דיוצאין במצה שלא כדרך אכילה א"כ היו יכולין לקיים מצות מצה באכילה שלא כדרך אכילה ואיסור חדש ליכא. ומוכח דבעינן לקיום המצוה דרך אכילה דוקא. ומטעם זה הקשו התוס' הכא דהוי מצי הש"ס לומר והא אכילה כתיב ביה. וראיתי אח"כ בתו"ח שנחית לפרש הסוגיא דלא אמרה והא אכילה כתיב ביה מטעם דכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו שפיר דמי גם שלא כדרך אכילה יעו"ש. ולא הזכיר שהתוס' הקשו בזה, וע"כ דהתוס' לא סברי הכי, אלא סברי דהש"ס היה יכול ליפרוך גם מאכילה

אמנם נראה דכיון דלהמסקנא רבתה תורה גבי חמץ שהמחהו וגמעו דשתיה נקראת אכילה ממש, וא"כ לפי"ז יש לומר דנחשב אכילה גם לגבי מצה מטעם דאיתקש מצה לחמץ, להכי לא מצי לפרוך הש"ס והא אכילה כתיב ביה משום דלפי זה לאחר שרבתה תורה דשתייה גבי חמץ נקראת אכילה א"כ יש לטעות דגם גבי מצה כן הדין, להכי קאמר הש"ס דשאני מצה דבעינן לחם

תוס' ד"ה לרבות השותה וא"ת למ"ל קרא הא שתיה בכלל אכילה כדדרשינן בפר"ג דשבועות יעו"ש. עי' בספרנו נזר הקודש למס' כריתות דף ק"ט דף הספר

תוס' ד"ה אלא וכו' אע"ג דהוא אסור בהנאה הנאת חמץ לית ביה כדת אלא לאו יעו"ש. עי' במל"מ פר"ג משגגות בד"ה אמנם. ועי' בספרנו שם ביישוב קושייתם

גמ', והא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן למה לן ליגמר מינייהו. וקשה הא כל הני דמיירי במיחוי להאוכל ורבתה תורה דיש בזה המיחוי תורת אוכל, אבל מה זה שייכות להא דהטמאים לאסור צירן, דהלא אם לא רבתה תורה לאסור הציר שפיר יש לומר דדינו כמים, ואין זה דמיון לחלב ונבלה ולחמץ שהם עצם איסור מקודם. והנה זה אתי שפיר לשיטת התוס' לעיל קי"ב ד"ה ורוטבן, שכתבו דעיקר הדרשא לרוטבן וקיפה לאשמעינן דמיחוי כממש אם המחה השרץ וגמעו, אבל לשיטת התוס' דעיקר דרשא דהטמאים לאסור צירן, קשה דהרי שפיר איצטריך להורות שצירן אסור, וע"כ סבר הש"ס דלא שנא, וכן כתבו התוס' לעיל קי"ב

שם, צריכי דאי לא כתב רחמנא הוי אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנידון מה התם עד דאיכא כזית וכו'. וקשה לר' שמעון דסבר כל איסורים שבתורה במשהו למלקות וגבי איסור שרצים דליכא קרבן פשיטא שהוא במשהו, משום דגם גבי חלב וחמץ ונבלה הוי השיעור במשהו למלקות, והכא בשרצים דליכא כרת וליכא קרבן פשיטא דלא בעינן כזית, וא"כ קשה לר"ש למה כתבה תורה הא דהטמאים

ונראה דבמשקה גם ר"ש סבר דבעינן שיעור, ובכל הני המיחוי בעינן שתהי' השתיה בשיעור כזית כיון דאמרה תורה שתורת אוכל עליהם, ואתי שפיר גם לר"ש, והיינו דבשרצים רבתה תורה דגם בהמשקה שלהם סגי במשהו לכו"ע

גמ', וליכתוב בשרצים וליתי הנך וליגמרו מינייהו. איכא למיפרך מה לשרצים שכן טומאתן במשהו, והקשו בתוס' בד"ה ליכתוב, אך קשה דתיתי נבלה מכולהו, ושמא לא הייתי אומר אלא לענין איסור אכילה, אבל לענין נבלת עוף לא ואע"ג דאפקי' בלשון אכילה לא יאכל לטמאה בה, עכ"ל. וקשה טובא אמאי לא תירץ הגמ' לעיל דפריך דנבלה מחלב וחמץ לא אתיא מטעם דמינייהו לא מצינן למילף לטומאה, כיון דכתיב לא יאכל לטמאה בה. וראיתי בהגהות להרד"ל שהעיר בזה

ונראה דזה לא קשה, והיינו דכיון דרבתה תורה דהמיחוי שהוא שתיה דינו כאוכל ממש, אם כן גבי נבלת עוף טהור אעפ"י שאמרה תורה לא יאכל, אבל כיון דרבתה תורה שהשתיה הרי הוא בזה כאוכל ממש, א"כ שפיר קרינן בזה לשון אכילה, ופשיטא שמטמא גם כן. אמנם הכא שפריך הש"ס דליגמר משרצים שאמרה תורה לאסור צירן שהוא ג"כ בתורת משקה, ואין בזה דמיון לחלב וחמץ שעשה מאוכל משקה, בזה לא ידעינן דהשתיה תהיה כאוכל ממש, והיינו דאפשר דרק באופן שעשה מאוכל משקה, לא נאבד מהם דין אוכל, משא"כ הא דאסרה התורה הציר משרצים היינו ציר הנוטף מהם מצד הטבע. והתוס' סברי הכא כמו שיטת התוס' לעיל דעיקר קרא דהטמאים בא לאסור צירן בזה לא ידענו דהשתיה הרי הוא כמו אוכל ממש, ולהכי אם באנו לגמור נבלת עוף טהור משרצים, אכתי לא ידענו דהשתייה הוא כאוכל, להיות נטמא כיון דכתיב לא יאכל לטמאה בה, זהו לדעתי כוונת התוס' כמוש"נ

ויש לעיין לאחר שרבתה תורה גם בנבלת עוף טהור בממחה הנבלה עד שעשה מהאוכל משקה באופן שאיכא כזית דגם כן נטמא ומטמא בגדים, היאך הדין אם עשה מהמשקה אוכל באופן שנבלע המשקה הזה בפת או בתבלין. אם מטמא טומאת נבלות, וכמו כן גבי חמץ ובחלב חייב כרת

והנה מצד הסברא משמע שכן הדין גם בשנבלע המשקה באוכל דאטו זה גרע משתייה

ונראה להוכיח זה גם מהסוגיא בהא דפריך הש"ס למ"ל הא דהטמאים ליגמר מהני דהיינו מחמץ וחלב ונבלה שנמחו, ולשיטת התוס' לעיל דעיקר קרא דהטמאים לרוטב וקיפה, וקיפה כתבו שם דהיינו פירמא ותבלין, וא"כ אם ילפינן הא דקיפה ותבלין מנבלת עוף טהור, ע"כ מוכח דגם הני תבלין שבלעו מהשרצים מטמאין גם כן, והתו"ח הקשה בזה יעו"ש. אבל לפי האמור אתי שפיר, והיינו אם יש בהתבלין בלוע השיעור דהטומאה מטמא גם כן, דמה לי אם שתה בעין, ומה לי אם אכל השיעור במה שבלוע במאכל, וע"כ הא דתנן במשנה דקיפה אינו מצטרף לטומאת נבלות, היינו עצם הקיפה דהיינו התבלין בעצמותן לבד מהבלוע

איברא דלעיל מבואר דתבלין אינו בטומאת אוכלין, ופירש"י משום דלא אכלי אינשי התבלין, אבל ע"כ כל זה על עצם התבלין, אבל באופן שהתבלין בלעו הרבה מהבשר עד דאיכא כשיעור שפיר אכלי להו, ואין אנו דנין על עצם התבלין אלא על הבלוע, וכוונת התוס' שכתבו לעיל דלהכי לא פריך הש"ס דהוא עצמו יטמא טומאת נבלות, משום דאינו מטמא טומאת נבלות, והתוס' הקשו בזה, אבל כוונת התוס' גם כן על עצם הפירמא שאינו חשוב להיות בטומאת נבלות, ואין זה ענין לאופן זה שכתבנו שהבליע השיעור בהאוכל דזה לא גרע משתייה, ושפיר פריך הש"ס דליגמור הא דטומאת שרצים מהני תלתא דחמץ וחלב ונבלה וכמוש"נ

גמ', חלב לא אתי מיני' שלא הותר מכללו, והקשו בתוס' לר' יוסי הגלילי דלא חייש להאי פירכא בפסחים וכו', וליכא למיפרך מה לחמץ שכן אסור בהנאה דהא לד' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה, וי"ל דלריוה"ג ודאי אתי נפש לדרשא אחריתי יעו"ש. מבואר מזה דהכא לא קאי הסוגיא לרבי יוסי הגלילי, ולפי"ז לדידן שפיר איכא למיפרך דאין ללמוד מחמץ מטעם ששאני חמץ שאסור בהנאה, וא"כ קשה מדוע לא קאמר הש"ס להאי פירכא ופירכא זו עדיפא שזה יספיק בין לחלב ובין לנבלה, ובהגהות הגאון הרד"ל הקשה בזה יעו"ש

ונראה דכיון דלרבי יוסי הגלילי חזינן דאעפ"י דחמץ מותר בהנאה, ובחמץ ע"כ גם ריוה"ג סבר הא דנפש לרבות המחהו וגמעו, דהך הנפש האמור בחלב מיותר מטעם דחלב נלמד שפיר מחמץ דבשניהם כרת, וכיון דחזינן דלר' יוסי הגלילי דלמד חלב מחמץ אעפ"י שחלב מותר בהנאה מכל זה חייב כרת בהמהחו וגמעו, א"כ גם לדידן ליכא למיפרך מה לחמץ שכן אסור בהנאה, דזה ליתא דע"כ חזינן דלאו איסור הנאה גורם לזה, דהרי חזינן דלרבי יוסי הגלילי מחייב בהמחה וגמעו בחמץ אעפ"י שמותר בהנאה, הרי חזינן דלאו איסורי הנאה