נזר הקודש - חולין רטו

ולא לטומאת משקין, וגם אינו ראוי לכפרה, להכי נתבטל מתורת דם, ועל זה לא אמרה תורה לא יאכל כיון שאינו מין מאכל. - אמנם באופן שכשר דם כזה לכפרה קרינן לזה דם, וזה תליא באוקימתא דש"ס לעינן דם שבשלו אם ראוי לכפרה דם כזה אם לא, וזה תליא באוקימתא דהש"ס וכמו שכתבנו לעיל

ז והנה לכאורה יש להעיר ע"ז שכתבנו דדם שקרש בטל מתורת אכל מהא דאיתא בתוספתא דטהרות פר"ב דמהני מחשבה דלאוכלין בדם שקרש, וכן כתב הרמב"ם בפר"א מטו"א. אבל זה ליתא, דאף אם מהני מחשבה לטומאת אוכלין, אבל ע"כ אין זה דם האמור בתורה, דע"כ כוונת התורה דיהיה נקרא אוכל מצד עצמותו

ח אמנם בדם המת שקרש לא יצא מתורת דם כדתנן בפר"ג דאהלות מ"ג וברמב"ם פר"ד מטו"מ הי"ג, והיינו דלא בעינן בזה תורת אוכל, ומטמא טו"ח ג"כ כדמעיקרא, ומטעם זה לא יצוייר טו"ק בדם המת ג"כ משני טעמים, חדא דמטמא טו"ח, ועוד דלא מהני מחשבה לבשר המת. ואפילו לשיטת הרמב"ם דמהני מחשבה כמו שכתבנו לעיל, אבל כיון שמטמא טו"ח להכי אין בו דין טו"ק. ולא יצוייר במת טו"ק, ולהכי אי חייבין על דמו

ט ובזה שכתבנו אין לדמות דם שבשלו לדם האברים שמבואר בסוגיא דעוברין עליו דלא תעשה אעפ"י שאינו ראוי לזריקה. ורצה לידון בזה הגאון שאג"א שם דה"ה לדם שבשלו, דלפי מה שכתבנו לא דמו להדדי דדם האברים לא יצא מכלל אוכל, אבל דם שבישלו יצא מכלל אוכל, וממילא אם אין עליו תורת אוכל ולא תורת משקה, ליתא בלאו דלא יאכל דם. ומה שפלפל שם בהא דאיצטריך קרא למעט דם מנותר, מבואר לנכון בספרנו נזר הקודש לזבחים מ"ה, בישוב קושיות הגיוה"ש שם

י ובזה שכתבנו מיושב הא דהקשה הנוב"ת בסוגיא דבכורות בהא דחלב למ"ד דם נעכר ונעשה חלב הא לא עדיף זה מדם שבשלו, וכן הקשה בשאג"א סימן ט"ז שם. אבל לפי מה שכתבנו לא דמי, דדם שבשלו יצא מכלל אוכל, אבל דם שנעכר ונעשה חלב מעולם לא יצא מכלל אוכל רק נשתנה מאוכל לאוכל

יא והנה הרמב"ם כתב בפר"ו ממ"א ה"ו וז"ל, הלב קורעו ומוציא את דמו וכו' ואם בשל הלב ולא קרעו קורעו לאחר בישולו ואם לא קרעו ואכלו אינו חייב כרת בד"א בלב עף שאין בו כזית דם, אבל אם היה לב בהמה חייב כרת שהרי יש בו כזית דם, יעו"ש. מבואר דסבר כשיטת רש"י, וכן דעת הרשב"א בחידושיו למנחות, וכן כתב בחידושיו לחולין, וכן דעת רגמ"ה כמו שכתבנו לעיל, והר"ן בחידושיו לחולין כתב שכן משמע דעת רבינו מדלא הביא הא דרבי זעירי. ותמוה, דהרי כתב בהדיא דחייב. וכן תמוה גם דברי המחנא"פ הלכות מ"א כתב דמדברי הרמב"ם פר"ט נראה דההיא דהקומץ אינה הלכה. הלא הרמב"ם כתב להדיא דדם שבישלו חייב כרת

יב והנה התוס' בפסחים כ"ב ע"ב ד"ה ומה, כו' הקשו והשתא לא שייך למימר תוכיח ולא מצי למיעבד ק"ו מדם, יעו"ש. כוונתם, אמאי לא ילפינן מדם דגיה"נ מותר בהנאה, עי' בפנ"י. - ולכאורה הא יש לומר דגם דם יש היתר לאיסורו ע"י בישול, וביותר התוס' לשיטתם דדם שבישלו מותר, עי' בפתיחה למליחה להפרמ"ג. ועי' בפליתי סימן ס"ה סק"ב, שכתב דאין להקשות מדוע לא יליף ק"ו מדם שענוש כרת וכו' דיש לומר שאני דם דיש היתר לאיסורו ע"י בישול, יעו"ש. ותמוה, הלא זהו מה שהקשו התוס' ולא נחתו לזה. אבל נראה דהתוס' סברי דלא שייך בדם יש היתר, כיון דע"י בישול נפיק מתורת דם. וכמו שכתבו התוס' בפסחים לענין נזיר בשאלה דלאחר ששאל לא הוי נזיר

יג אמנם מכל האמור, הרבה ראשונים סברי דדם שבשלו אסור מדאורייתא ובחיוב כרת ה"ה רש"י והרגמ"ה והרמב"ם והרשב"א וכדאי לחוש לדבריהם

יד שם, הואיל ואין בדמו כזית, משמע דבדם כזית בעינן, ולכאורה הא משקין שיעורו ברביעית, וביבמות קי"ד איתא דדם שיעורו ברביעית. והרמב"ם בפר"ו ממ"א כתב דהאוכל כזית דם לוקה. אמנם לשיטת הרמב"ם דדם שבישלו חייב מדאורייתא אתי שפיר, דיש נפק"מ דאם שתה דם שיעורו ברביעית, ובאופן זה מיירי שם ביבמות, ואילו הכא מיירי בדם שבישלו כמו שפירש"י, ובאופן זה מיירי הרמב"ם גם כן להכי שיעורו בכזית כסתם אכילה דבכזית, והיינו דדבר צלול רביעית לכשיקרוש יעמוד על כזית כמבואר בשבת ע"ז ובתוס' שם. ומטעם זה כתב הר"ן בפרק גיה"נ בשם הרא"ה דלענין שיעור שיש משערינן ברוטב ברביעית לכזית. - איברא דזה לא יספיק עדיין בזה שכתב הרמב"ם בפר"ו מתרומות ה"א כשם שאכילת תרומה בכזית כך שתית תרומה בכזית, והוא מהתוספתא פר"ו דתרומות, ותמוה הלא כל משקין שיעורו ברביעית. והנה בחסדי דוד, בביאור להתוספתא שם כתב דאע"ג דכל שיעורי משקין ברביעית, שאני תרומה דכתיב איש כי יאכל קדש, ואפקה רחמנא לאיסורא דתרומה בלשון אכילה למימרא דכל תרומה ואף שתיה משערין באכילה, יעו"ש. אמנם הגר"א גריס כשם שאכילה בכזית כך שתיה ברביעית, אבל לפלא על הרמב"ם שכתב דשיערו בכזית. ועיקר דברי חסדי דוד תמוה, מהא דכתב הרמב"ם פר"ב ממע"ש ה"ה שכתב וז"ל, כל האוכל כזית מעש"ש או ששתה ממנו רביעית יין חוץ לחומת ירושלים לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו', יעו"ש. הרי מבואר דאעפ"י דאפקה רחמנא בלשון אכילה, ומ"מ משקין שיעורו ברביעית

טו אבל נראה דאפשר דשאני ממע"ש דחשיב הכתוב משקה בפירוש דהרי כתיב תירושך ויצהרך, וזה ליתא בתרומה, לשיעור משקה שהוא ברביעית, והנה לענין שבועה שלא אשתה כתב הרמב"ם ויראה לי שהוא ברביעית, ועי' בשו"ת רע"א ז"ל בסימן קנ"ד

ובעיקר הדבר שכתב הר"ן דאיכא איסור מן התורה גם לזעירי אינו מובן דהלא מאיזה טעם יהיה אסור מן התורה אם נפיק מתורת דם אין כאן איסור מן התורה כלל, וצ"ע. וה

והנה בשאג"א שו"ת החדשות סימן ט"ז, מביא אשר הרשב"א בחידושיו לחולין בפרק כל הבשר כתב שראה בספר העיטור דאיכא מ"ד דמעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא מידי דהוי אחצי שיעור, יעו"ש. והקשה שם טובא, אבל חפשתי ברשב"א שם ולא מצאתי זה בחידושי הרשב"א שלפנינו, ולפלא על השאגת אריה שלא הביא להר"ן בחידושיו. וגם מה שהקשה דלר"ש דסבר אין איסור חל על איסור גם במוקדשין למה לי קראי למעט דם מנותר כיון דבלא"ה אין איסור חל על איסור, והוכיח מזה לדם שבשלו דליכא איסור וכו' יעו"ש. לפלא שלא הביא דזהו קושיות התוס' בזבחים מ"ה ע"ב. ובעיקר הענין מבואר שם בספרנו לזבחים

גמ', לחם עוני אמר רחמנא. והקשו בתוס' הוי מצי למימר נמי אכילה כתיב בי' יעו"ש. והנה כוונת התוס' דכמו שקאמר הש"ס גבי חלב ונבלה והא אכילה כתיב בהו, הנה כן יש לומר גם גבי מצה דהא אכילה כתיב ביה. אבל אפשר לומר דעיקר כוונת הש"ס בהא דפריך והא אכילה כתיב בהו, הכוונה דאעפ"י דשתיה הוי בכלל אכילה אבל עכ"פ הוי אכילה שלא כדרך אכילתן, ועל זה לא חייבה תורה, ובשלמא באופן דאשבחי אשבח כמו בהא דהקפה את הדם אתי שפיר, אבל אם משנה מאוכל למשקה הלא גרועי מגרעיה, וא"כ הוי שלא כדרך אכילה, אמנם כל זה שייך באיסורי תורה, אמנם במצה דגם כשבלע מצה יצא, וביותר אם כדברי המל"מ דמצוה הוי גם בשלא כדרך אכילתן אכילה מעליא, לפי"ז לא מצי פריך והא אכילה כתיבה, ולהכי פריך והא בעינן לחם עוני הכוונה דלחם בעינן וזה שהמחה את המצה אבדה תורת לחם. ובזה יש לפשוט ספיקו של המל"מ בפר"ה מיסוה"ת במצה ובפסח אם יוצא שלא כדרך אכילתן,