נזר הקודש - חולין ריד

בחלב מבדם במבושל משום דדם לאחר הבישול בטל מתורת דם

עוד כתב הר"ן דאם איתא להא דזעירי ומפרש הא דהקפה את הדם מיירי שהקפה בחמה, וחייב והלא ע"י קפהון דחמה אסרוכא מסרכא, יעו"ש. וקשה הא מצינו דהש"ס במנחות שם בהא דאיתיביה אביי מהא דתנן הקפה את הדם ואכלו חייב, ומשני כאן שהקפה בחמה כאן שהקפה באור. הרי חזינן דסבר הש"ס דבהקפה בחמה ואכלו חייב. ומשמע שאכלו כן כמו שהוא בקפהון ומ"מ חייב, ואעפ"י שרש"י פירש שם דהמעלה היא מטעם דבהקפה בחמה הדרא לכמות שהיה צלולה. אבל רש"י הוכרח לזה בכדי שעדיין ראוי להזאה, אבל ע"כ מיירי שאכל הדם כמות שהוא, הרי חזינן דבר אכילה כשאחשבי' לאכילה ואכלו, וצ"ע

עוד כתב שם הר"ן דנראה שרק ממלקות ממעט זעירי אבל איסורא דאורייתא איכא, ומטעם זה תמה על הרא"ה והרשב"א והרמב"ן דסברי דדם שבישלו איסורו מד"ס לבד, יעו"ש. ונפלאתי שהר"ן בביאורו על הרי"ף בהא דהלב קורעו וכו' פליג על רש"י דמחייב בדם שבשלו

והנה הרשב"א שם בסוגיא כתב גם כן דלא כרש"י, וסובר דדם שבישלו אינו עובר עובר עליו, ואילו הרשב"א במנחות סובר לדינא דיש חיוב מעליא בדם שבישלו

והנה תנן לעיל ק"ט במשנה הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו, ואיתא בכריתות כ"ב, אמר רבי זירא אמר רב לא שנו אדם בלב עוף הואיל ואין בו כזית, אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו כרת. - והנה הביאור בהמשנה לא קרעו הכוונה לאחר בישולו, וכמו שפירש"י לעיל ק"ט, וכן פירש רגמ"ה הכא. ודוקא בלב עוף שאין בו כזית אינו חייב כרת הואיל ואין בו כזית אבל לב בהמה שיש בה כזית דם חייב כרת ואפילו לאחר בישולו. - ומבואר דשיטת רש"י ור"ן דדם שבישלו חייב עליו כרת, אמנם התוס' לעיל הקשו לרש"י מהא דהקומץ רבה, כ"א דאמרינן שם דם שבישלו אינו עובר עליו, והא דמוקי הסוגיא הכא בלב עוף משום דסתמא תנן דאינו עובר עליו דמשמע בין חי בין מבושל, יעו"ש

א והנה לבאר פלוגתא דהראשונים בזה, נקדים הא דאיתא במנחות כ"א, אמר זעירי אמר רבי חנינא דם שבישלו אינו עובר עליו יתיב רבא וקאמר להא שמעתתא איתיביה אביי הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב ומשני לא קשיא כאן שהקפה באור כאן שהקפה בחמה, באור לא הדר בחמה הדר, ופריך בחמה נמי לימא הואיל ואידחי אידחי, דהא בעא מיניה רבי מני מר' יוחנן דש שקרש ואכלו מהו אמר לו הואיל ואידחי אידחי אישתק אמר לו דלמא כאן בחטאות החיצונות, כאן בחטאות הפנימיות וכו' יעו"ש. מבואר דיש שני אוקימתות. חדא המחלקת אם הקפאה באה על ידי חמה, דכיון דהדר להיות צלול הוי דם מעליא, ואוקימתא שנייה דבחטאות החיצונות לית לן בהקפאה שינוי. והביאור בזה לפי פירש"י דאם הדם ראוי לכפרה הוי דם מעליא גם לחיוב כרת, ואין הבדל בין חולין לקדשים מטעם דרק ראוי לכפרה בעינן. ונפק"מ בין האוקימתות השתים לענין הקפה באור, דלאוקימתא ראשונה כשהקפה באור בטל מתורת דם, ולאוקימתא בתרייתא תורת דם עליו ככל הקרבנות מלבד חטאות הפנימיות, ובדם חולין דינו כחטאת החיצונית. - נמצא לפי זה לפירש"י למסקנא דם שבישלו חייב עליו כרת מלבד בחטאות הפנימיות, וממילא אם נתפוס כאוקימתא בתרייתא דם שבישלו חייב עליו כרת, (וברש"י ד"ה כאן בחטאות החיצונות תיבת בחמה אינו מדויק, וע"כ הוא לאו דוקא, וכן מבואר בחידושי הרשב"א שם, ושיטת התוס' ע"כ כאוקימתא קמייתא דבעינן דוקא כשהקפה בחמה משום דהדר, ואם בשביל הקושיא דדיחוי על זה משני בחטאות החיצונות דלא שייך דיחוי כיון דחזי לכפרה כמו שהוא, ומטעם זה סברי דדם שבשלו אינו עובר עליו

ב עוד איתא שם אוקימתא דרבא דמשני דאפילו בחטאות הפנימיות יש חיוב כרת על הדם שהקפה מטעם הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצונות אמר רב פפא הלכך דם חמור שקרש ואכלו חייב הואיל וכנגדן ראוי בחטאות החיצונות. והקשה בגליון הש"ס מאי חידושא הא מתניתין היא בריש פרק דם שחיטה דבין טמאים ובין טהורים חייבים על דמו, יעו"ש וכמו כן הקשה השאג"א בשו"ת החדשות בסימן ט"ז. והנה עתה שנדפס השיט"מ וכתב להאי קושיא ומתרץ דהרבותא דקרש דסד"א דהא דקרש חייב ה"מ בדם דטהור שכנגדו ראוי לחטאות החיצונות, אבל דם חמור שקרש דאין דם בהמה טמאה ראויה אפילו צלול לחטאות החיצונות אימא לא יתחייב עליו בקרוש קמ"ל דאפילו הכי חייב הואיל ושכנגדו בטהורה חייב בחטאות החיצונות, יעו"ש. - נראה בביאור דברי השיט"מ דכיון דכל עיקר החיוב מטעם הואיל, והכא בדם חמור שקרש אנו צריכין לתרי הואיל, וזהו חידושא דר"פ דאמרינן גם תרי הואיל

ג אמנם בעיקרא דמילתא בהא דבעינן ראוי לכפרה, מנא להו לרבותינו לחדש האי כללא, דהלא כיון שאמרה תורה לבהמה ולעוף והלימוד בא בכלל ופרט וכלל לרבות כל מיני בהמות בין טהורין בין טמאין, וכן כל מיני עופות, וא"כ מנא להו לרבותינו לדרוש ולחדש דבעינן ראוי לכפרה. ועיקר חידושא דרבי זעירי אמר רבי חנינא שאמר דם שבשלו אינו עובר עליו ופירש"י מטעם דבעינן דם הראוי לכפרה מנלן למידרש כן, הלא אדרבה כיון דחזינן דרבתה תורה גם לדם מטמאין שאינם בני קרבן כלל, אם כן מהיכי תיתי לן לומר דבעינן דם ראוי לכפרה

איתא בירושלמי פר"ב דמעש"ש ובפר"ג דשבועות, מניין שהשתייה בכלל אכילה רבי יונה שמע לה מן הדא על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא יאכל דם, מה כן קיימין אם בדם שקרש והתני דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה. אלא כי כן קיימין כמות שהוא והתורה קראה אותו אכילה, ופריך והא תני המחה את החלב וגמעו והקפה את הדם ואכלו והרי"ז חייב מה עביד לה רבי יונה אינו לא אוכל לטמא טו"א ול אמשקה לטמא טומאת משקין, יעו"ש. מבואר מזה דדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה. - והנה יש לעיין לפי"ז היאך חייבה תורה על אכילה כזו בשהקפה הדם שהוא דם שקרש, כיון שאינו לא אוכל ולא משקה, ודוחק לומר שהוא מטעם גזירת הכתוב לחייב את האוכלו אעפ"י שאינו לא אוכל ולא משקה, כי זה לא יתכן, כיון שהתורה קראה לזה אכילה, ופשיטא דבעינן כדרך אכילתן. - וע"כ ע"י שתייה. - וא"כ שוב הוי הוכחה דכוונת התורה ע"י שתייה, וא"כ מוכח דשתייה בכלל אכילה, וא"כ מדוע נדחה הראיה שהביא מזה רבי יונה

ה ונראה דכוונת הירושלמי, דאעפ"י שע"כ אין זה בתורת מאכל לאדם, אבל עכ"פ אם הוא ראוי דם כזה להיות נזרק על המזבח הרי"ז בכלל מאכל, והיינו דכיון דקיי"ל דגם אכילת מזבח שמיה אכילה כמבואר זבחים ל"א ואעפ"י ששם מיירי בהקטרה דהיינו אכילת אש, אבל עכ"פ באופן דהדם ראוי למזבח לכפרה לא נגרע ערכו, ולא יצא מחשיבותו אעפ"י שנפסל מאכילת אדם, ודי להדם בחשיבותיה דמזבח. אמנם באופן דאינו ראוי עוד למזבח, וגם יצא מכלל אוכל לטו"א ולטומאת משקין נתבטל מתורת דם, ונפקע ממנו איסור דם. ובזה אתי שפיר הא דמדחה הירושלמי דברי רבי יונה שמוכיח דע"כ מיירי התורה באיסור אכילת דם שהוא על ידי שתייה דוקא מטעם דבקרוש יצא מתורת אוכל ומתורת משקה, על זה השיבו דליתא, והוא דאעפ"י שיצא מתורת אוכל ומתורת משקה לגבי אכילה ושתייה דהדיוט, אבל כיון שלא יצא מתורת דם לגבי גבוה באופן זה, לכן לא נגרע ערכו והרי הוא בכלל איסור וחיוב כרת מטעם לא יאכל דם

ו וזהו דברי רבי זעירי במנחות דם שבשלו אינו עובר עליו הביאור, שכיון שנתבטל מתורת אוכל לאדם לא לטו"א